 |
 |
|
|
| שלום עושים בסבלנות או לא עושים בכלל |
|
|
|
| לאור הרמזים לאפשרות חידוש
המו"מ המדיני באזור, גולן להט
מציע ללמוד מטעויות העבר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו, משפינה ערפאת את מקומו על הבמה המדינית של המזרח התיכון, נדמה כי אזורנו הולך ומתחמם מבחינה פוליטית: היחסים עם מצרים מתהדקים, בחירות פלשתיניות הולכות ומתקרבות, הבורסה בת"א מגיבה בחיוב ואפילו חלום פסגת שלום בקיץ הבא כבר נראה כקורם עור וגידים.
לאור ההתפתחויות החיוביות הללו כדאי לבחון מה ניתן ללמוד מהעשור האחרון, ששילב שאיפות מדיניות למזרח תיכון חדש יחד עם מציאות הרס ואובדן של מזרח תיכון ישן ומוכר. דיון זה מן הראוי שיתנסח סביב שלוש שאלות מרכזיות: ה"מי", ה"מה" וה"איך".
התשובות שניתנו לשאלות הללו בעשור האחרון נדמות כלא-מספקות. מאז פרוץ הסכמי אוסלו, בסתיו 1993, נאחז מרבית הציבור הישראלי בסיסמת השמאל עתיקת היומין: "שטחים תמורת שלום". מאז כישלון פסגת קמפ-דיוויד, בקיץ 2000, נדמה כי אותו רוב פנה לאמץ את הצהרת ברק: "אין פרטנר". וכעת?
לגבי שאלת
ה"מי", אין ספק שלמימד האישי היה משקל כבד בכישלון המגעים המדיניים ובקריסת תהליך השלום. משסרו ערפאת מדרכנו וברק וביבי מדרכם של הפלשתינים, נדמה כי לפחות במימד הפרסונאלי אכן יש מקום לתקווה מחודשת. עם זאת, חובה להזכיר שהסכסוך הישראלי-פלשתיני היה ונותר עניין רחב בהרבה מאישיות כזו או אחרת. שאלת המי, או בניסוחו של ברק, שאלת הפרטנר, היתה כל העת מסווה מתעתע ומופרך שאפשר לשני הצדדים להימנע מהמשך הדיונים בכל עת שחפצו. קיומם של העם הישראלי והפלשתיני על חלקת הארץ האחת הזו הינה עובדת יסוד, שמוטב לשני הצדדים להכיר בה במהרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא רק טריטוריה
|
|
|
 |
|
|
|
ולשאלת ה"מה". אם פסגת קמפ-דיוויד תרמה משהו חיובי לשיח הפוליטי האזורי, הרי זה את ההכרה בכך שהעימות הישראלי-פלשתיני נסוב על הרבה יותר מאשר טריטוריה וחלוקתה. הצעתו (הנדיבה? הפזיזה?) של ברק להחזרת רוב מכריע משטחי הגדה והרצועה נתקלה בסירוב פלשתיני עקשני ולו משום שכללה בעיקר מרכיבים טריטוריאליים (שטח) ולא היתה מעמיקה ומרחיקת לכת דיה בכל הקשור למרכיביו הנוספים של הסכסוך (המקומות הקדושים, בעיית הפליטים, סוגית הנאכבה והזיכרון הלאומי הפלשתיני). כשיתחדש, אם יתחדש, המו"מ המדיני, כל הסוגיות הללו יחזרו לשולחן הדיונים ולכך יש להיות מוכנים.
שאלת ה"איך" חשובה לא פחות. תהליך אוסלו החל כהסדר מדיני הדרגתי, שלווה מראשיתו בהמולה תקשורתית-פוליטית שחגגה "שלום עכשיו" ללא כל סימוכין במציאות (לרענון הזיכרון: הסכם אוסלו הראשון מ-1993 היה לא יותר מהצהרת עקרונות להתדיינות פוליטית - אף התנחלות לא הורדה, משטר הכיבוש נמשך במלואו, ירושלים והפליטים לא עלו כלל על סדר היום). ניסיון זה להביא שלום במהרה-בימינו, בעוצמה ובוודאות שלמה, נחל את מפלתו הסופית עם שאיפת ברק לכנס פסגה מדינית שבשבוע ימים תפתור סכסוך בן מאה שנים. קצנו בחלומות שווא מהפכניים אלה.
כעת, כשהמזרח התיכון יוצא (אולי) מקיפאונו, רצוי לזכור את המלצתו של הפילוסוף והמדינאי הבריטי אדמונד ברק לפיה יש להיזהר מצד אחד "מעקשנות שמרנית הדוחה כל שיפור" ומצד שני להימנע מ"קלות דעת מאוסה" המאמצת ומתלהבת מכל שינוי. לפנינו תהליך ארוך, מורכב וממושך. עקשנות שמרנית מלחמתית מחד והתלהבות שלום חסרת רסן מאידך אינם המרכיבים הדרושים לעמידה מוצלחת בו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | גולן להט - דוקוטורנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחבר הספר "הפיתוי המשיחי" על המשיחיות החילונית של השמאל הציוני בישראל. נשוי פלוס שניים (חתולים). | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
