 |
 |
|
|
|
|
|
|
| גולן להט חושב שברק לא ראוי
לחזור; לפחות לא עד שניווכח כי
הבין שהמציאות איננה רציונלית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פחות מארבע שנים מאז שניגף פוליטית בקרב ראש בראש מול שרון, הודיע אהוד ברק על חזרתו לפוליטיקה ועל כוונתו לשוב ולהתמודד על ראשות העבודה, ואולי - מי יישורנו - על ראשות הממשלה. האם יכה ברק פעמיים?
הספין העכשווי גורס שברק שינה את דרכיו. כעת , מוסרים נאמנים ומקורבים, "ברק יהיה קשוב לסובבים אותו" (האם הכוונה היא שהצהרותיו "אין פרטנר" ו"אין עם מי לדבר" כוונו בעצם לו עצמו?). אחרי ש"חשף את פרצופו האמיתי של ערפאת" והוציאנו ביד חזקה ובזרוע נטויה מלבנון, יוכיח ברק כי הוא יכול רק להשתפר. היש דברים בגו? הראוי ברק לאמון מחודש?
קדנציית ברק הראשונה מספקת תשובה חד משמעית: לא רבתי. ברק לא ראוי לחזור. לא בגלל יהירותו או מדיניותו הכלכלית הפרו-קפיטליסטית (כפי שטוענים, ובצדק אולי, חלק ממתנגדיו ב"עבודה").
גם לא בגלל שיש מנהיגים ראויים ממנו לשמאל הציוני. ברק לא ראוי לחזור בשל עניין עקרוני הרבה יותר: השקפת העולם הפוליטית של ברק.
מאז ימיו כרמטכ"ל ועד פסגת קמפ-דייוויד האומללה הוכיח ברק נחישות, יציבות והחלטיות במדיניות ששיקפה אדם רציונאלי בשיאו. הוא ידע היטב מהן מטרותיו, מהן הדרכים הקצרות ביותר להשיגן ומהו המחיר הנדרש כדי להגיע אליהן. אם כך, מדוע נכשל? מדוע הובס בפער קולות עצום מול "עוף החול" שרון? הכיצד זה שיחד עם ביבי נחרט ברק בתודעה הציבורית בישראל כראש הממשלה הגרוע בתולדות המדינה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לכוון את הנהר
|
|
|
 |
|
|
|
התשובה מצויה בתפישתו של ברק את הפוליטיקה כמתמטיקה, כשדה שניתן לזהות בו חוקי-על קבועים, נוסחאות מדויקות שרק אם נמלא את הנעלמים שבהם נקבל את התוצרת המובטחת.
כי אם נבחן את תקופת כהונתו של ברק עצמו נגלה שהפוליטיקה, וכמה טוב שכך, עוסקת באנשים ולא במספרים. ההחלטות בה אף פעם אינן מוחלטות, אלא נדרשות להיות סבירות ונתונות לויכוח ולביקורת. התהליכים המרכיבים אותה ממושכים והדרגתיים ולעולם לא רק פרסונאליים ומיידיים. הגורמים המניעים אותה אף פעם אינם רק תבוניים אלא לרוב מערבים אמונה, רגשות איבה וחמלה, ואפילו תחושות זהות והזדהות עם מי ומה שכבר אינם (מקומות קדושים, חללים משני הצדדים, תודעת שואה מצד אחד ונכבה מצד שני).
תמונה זו של הפוליטיקה, כאומנות הוויכוח, הפשרה והאי-רציונלי (לעיתים), זרה לברק. הוא נותר גם היום נטוע בתחושת עליונות תבונית פותרת-כל, שכל כך רוצה להכריע באבחה אחת סוגיות סבוכות (מישהו כבר הספיק לשכוח מהיכן וממי צמח רעיון האיוולת לכנס פסגת-שבוע לפיתרון סכסוך בן מאה שנים?). התחושה הזאת אחראית, לא לבדה יש לומר, למדמנה הפוליטית שבה אנו מצויים כיום. עוד דוגמא היסטורית מצמררת לאופן שבו כוונות טובות וראויות מוליכות בשם התבונה והסדר למציאות חיים הרסנית והזויה.
מקיאבלי, הוגה הדעות והמדינאי האיטלקי מהרנסאנס, דימה את החיים לנהר שוצף של מזל וגורל, שאי אפשר לשלוט בו או לנצח אותו אלא רק להקים לאורכו סכרים כדי לכוונו עד כמה שניתן. הסכסוך הישראלי-פלשתיני זקוק למנהלים פרקטיים שיכוונו לזמנים מעט פחות רעים, אך ודאי איננו זקוק לחולמים או הוזים - גם אם הם עוטים את הגלימה הנוצצת של הרציונליות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | גולן להט - דוקוטורנט בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. מחבר הספר "הפיתוי המשיחי" על המשיחיות החילונית של השמאל הציוני בישראל. נשוי פלוס שניים (חתולים). | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
