 |
 |
|
|
|
|
|
|
| ענת בילצקי ומיכאל ורשבסקי,
שניים מיוזמי "מסמך אולגה", עונים
לביקורת של בן דרור ימיני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מסמך אולגה" דרך כנראה על יבלת רגישה, שכן בן דרור ימיני הרגיש צורך להגיב ("מדכאים בתחפושת אינטלקטואלית") באריכות ובלהט ליוזמה של אנשים, כדבריו, "שלא שווים אפילו רבע מנדט" (כמובן רק קולות יהודים).
אבל הלהט, כך נראה, מעביר אותו קצת על דעתו, כשהוא כותב ש"אם יום אחד תוכרז ישראל כמדינה מצורעת, בנוסח דרום-אפריקה, זה ייזקף לחובתם של החותמים [על מסמך אולגה]". לא מדיניות החיסולים והריגתם של למעלה מאלף קטינים, לא בניית גדר ההפרדה והסגר, לא הריסתם של אלפי בתים ועקירתם של עשרות אלפי עצי-פרי, לא ההתנחלויות והכבישים העוקפים מוציאים את ישראל מקהילת המדינות הנאורות, אלא מסמך קצר מאחוריו מתייצבים, וגם זה מוגזם, כמות של אזרחים יהודים שלא שווים רבע מנדט. לא מוגזם?
לאמיתו של דבר, ימיני מצטט רק מעט מהמסמך, ועם מה שהוא מצטט - הוא מסכים: "מצאתי את עצמי תומך בחלק לא מבוטל מהדברים הכתובים בו. למשל על כך ש'ישראל שקועה עד הצוואר בבוץ הכיבוש… כשהיא ממשיכה בעיבוי ההתנחלויות ובריבוי ההאחזויות'. בודאי שהסכמתי בכל לבי עם משפט כמו: 'הפלסטינים, כמו כל עם ועם, אינם לא שדים ולא מלאכים, אלא ממש כמונו, אנשים שנבראו בצלם.'"
אף על פי כן, ראוי להתייחס לביקורת שמעלה ימיני. "כמובן, הקנאים הללו מתנגדים להפרדה", הוא כותב. אמת לאמיתה. הפרדה היא חד-צדדית, אלימה, וכפויה. לגבינו, חיים בצוותא ובשותפות עדיפים בהרבה על חברות אתניות סגורות.
חותמי "מסמך אולגה" תומכים בזכות השיבה, מוסיף ימיני וטוען. אמת לאמיתה. ראשית, כי זכות השיבה של פליטים לביתם-מולדתם היא זכות יסוד, שכל עוד לא נכיר בה, פירושו של דבר שלא נכיר באנושיותם של אלה שגרמנו לפליטותם. שנית, לא זו בלבד שאין אנו רואים בחזרתם של פליטים, אם כך ירצו, איום, אלא העשרה של חיינו ותרבותנו. שלישית - וזוהי הקביעה העיקרית ביוזמתנו - רק הכרה ישראלית בזכות השיבה, דהיינו לקיחת אחריות על העוול שגרמנו לבני הארץ עת הוקמה מדינת ישראל, תוכל לרפא אותנו-עצמנו מרדיפת שדי העבר ומהדיסוננס שבינינו לבין המציאות שבה אנו חיים ופועלים.
כעת לעניין החמור ביותר בעיני ימיני. "אין אפילו מילה אחת – אחת! – של ביקורת על הצד הערבי", הוא כותב. גם בהאשמה זו אנו מודים, ובפה מלא. יכולנו לומר שכל אחת ואחד מיוזמי המסמך כתב דברים ביקורתיים על הצד "השני". אלא שמסמך זה פונה, במכוון, לבני עמנו, לישראלים (ובעצם ליהודים-הישראלים), כדי שנעשה חשבון נפש על מדיניותנו אנו, על החוליים של החברה שלנו, על העיוותים שאנחנו פיתחנו, עם הדורות. ימיני רואה ב"אי-העלאת ביקורת כלפי הערבים" עדות ליחסינו הפטרנליסטי והגזעני כלפיהם. אבל הפוסל במומו פוסל: ימיני טוען כי חותמי "מסמך אולגה" נושאים באחריות על קנאותם וסרבנותם של הפלסטינים. כאילו שהפלסטינים אינם יכולים לפתח בעצמם כעס לגיטימי נגד הכיבוש והנישול, כאילו אין הם יכולים לדרוש זכות שיבה לביתם-מולדתם, כאילו "עמדותיהם הקיצוניות" הן תולדה של הסתה והתססה מצד אינטלקטואלים יהודים פוסט-קולוניאליים. ימיני אינו פוסט-קולוניאלי, הוא קולוניאליסט מהסוג הישן והבנאלי ביותר.
לבסוף – ימיני נחרד מהשפעתם של אקדמאים ואינטלקטואלים בבואם לשווק את מרכולתם הפוליטית. ואכן, באתר NRG, בו התפרסם מאמרו של ימיני, הגיב סטודנט שנזעק על "מרצים שונאי ישראל". על כך עונה ימיני שיש "לטפל" בתופעה: " כל מי שיש לו חומר בעניין... מוזמן להפנותו אליי". העובדה שהוא מכיר בכך ש"טיפול" כזה עשוי להקרא "מקארתיזם" לא הופכת אותו לפחות מקארתיסט; זהו, לכל היותר, מקארתיזם מודע לעצמו. אבל אם ימיני מאוד רוצה, לא מוכרחים לכנות את פעולתו כ"מקארתיזם". היא בהחלט מזכירה יותר את תקנות קארלסבאד.
מיכאל (מיקדו) ורשבסקי - יו"ר ההנהלה של המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | פרופ' ענת בילצקי - ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב; יו"ר הנהלת "בצלם" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
