 |
 |
|
|
| מדכאים בתחפושת אינטלקטואלית |
|
|
|
| בן דרור ימיני שופך חרון
על נייר העמדה "מסמך
אולגה" ועל התומכים בו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבועות האחרונים מסתובב בארץ, ומתברר שגם בעולם, נייר עמדה שכותרתו "מסמך אולגה". החותמים עליו, אולי אפילו התומכים בו, לא שווים אפילו רבע מנדט, אבל זה לא הופך את המסמך לפחות חשוב. למסמך הזה יש משקל סגולי, לא משום שהוא מכיל אמת חדשה, אלא משום שבשיח המתקיים באקדמיה ובתקשורת העולמית, תומכי המסמך תופסים נפח מדהים. אם יום אחד תוכרז ישראל כמדינה מצורעת, בנוסח דרום-אפריקה, זה ייזקף לחובתם (יש מי שיאמר לזכותם), של החותמים. מעטים אבל משפיעים. אל נא נזלזל בהם.
לפני שאשפוך את חרוני על המסמך (לשמחתם של תומכיו), אתחיל ואומר שמצאתי את עצמי, מי היה מאמין, תומך בחלק לא מבוטל מהדברים הכתובים בו. למשל, על כך ש"ישראל שקועה עד צוואר בבוץ הכיבוש... כשהיא ממשיכה בעיבוי ההתנחלויות ובריבוי ההיאחזויות". בוודאי שהסכמתי בכל לבי עם משפט כמו: "הפלשתינים, כבני כל עם ועם, אינם לא שדים ולא מלאכים, אלא ממש כמונו, אנשים שנבראו בצלם". וכי אפשר להתנגד לאמירה כל כך בסיסית והומנית?
הבעיה נעוצה בכך שהכותבים עצמם, שרובם ככולם שייכים לשיח הפוסט-קולוניאלי, לא ממש מאמינים במה שהם כתבו. הם לא מאמינים שהערבים הם ככל בני האדם. החותמים הללו, שבוודאי מסתכלים במראה
וחושבים שהם תואמי נלסון מנדלה, מחביאים בתוך המסמך הזה, כמו בעוד הרבה פרסומים השייכים לשיח הזה, את הסוד הנורא והגדול: הם חושבים שהערבים מפגרים.
נתחיל בכך שבמסמך הזה יש שפע של האשמות כלפי הציונות, המפעל הציוני, מנהיגים, אנשי רוח ועיתונאים, "מימין ומשמאל". כולם ביחד אשמים ב"שחץ גזעני". חבורת החותמים הזאת מציבה, חומת הפרדה, וטוב שכך, בינה לבין השמאל (הכוונה היא למה שקרוי "השמאל הציוני", כינוי שהוא הקללה הגדולה ביותר, בשיח ה"מתקדם" של חברי הקבוצה).
נמשיך בכך שבמסמך הזה יש אימוץ מוחלט של הקו הפלשתיני הפנאטי, תוך זלזול מוחלט בזרם הפרגמטי. קרוב ל-150 אלף פלשתינים אמיצים, אנשי שלום, חתמו על מסמך אילון-נוסייבה, הכולל ויתור מוחלט על זכות השיבה. את ה"מתקדמים" זה לא מעניין. אם הפלשתינים יוותרו, הם לא יוותרו.
אם יש בינינו אנשים אשר מחבלים בסיכוי להסדר, אשר מנציחים את הקנאות והסרבנות הפלשתינית, אז רשמו לפניכם את הקנאים הללו, שמתנגדים לכל פשרה מהצד הפלשתיני. לא רק לימין יש נוער מטורף. גם לשוליים של השמאל. אבל במקרה של השמאל, לא מדובר בבני נוער. מדובר בבוגרים. רובם אנשי אקדמיה. שמות ידועים. לעתים עם טור בעיתון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הנצחת הפיגור של העולם הערבי
|
|
|
 |
|
|
|
כצפוי, הקנאים הללו מתנגדים להפרדה. בעניין הזה, יש להם זהות מוחלטת עם ערפאת ועם מועצת יש"ע. על הקואליציה המטורפת הזאת כבר כתבתי פעמים רבות. לא אוסיף.
מה שחשוב יותר, וכאן אנו חוזרים לעניין הגזענות, מצוי בעובדה שבמסמך הזה אין אפילו מילה אחת - אחת! - של ביקורת על הצד הערבי. לא על הסרבנות לחלוקה, לא על הקו ההיסטורי שדרש את חיסול ישראל, לא על ההסתה הגזענית והאנטישמית, לא על הרצח והטרור המאורגן. הערבים לא אשמים בכלום.
פטור טוטאלי מאחריות, כידוע גם למי שאינו משפטן, יש רק לשתי קבוצות: קטינים ומפגרים. הערבים אינם קטינים. השיח הפוסטקולוניאלי, שהמסמך הזה הוא אחד מגידולי הפרא שלו, מצטיין בהאשמה טוטאלית של המערב, של ישראל, של הציונות. מבקרים ערבים אמיצים, נוצרים ומוסלמים, קראו לזה "החצנת האשמה", בביקורת שלהם על אדוארד סעיד המנוח, אבי פרדיגמת "המערב אשם" (לפניו טענו זאת בעיקר הקנאים המוסלמים, אבל הוא נתן להם גיבוי "אקדמי" ).
בתמצית ייאמר, שהגזענות בשיח הפוסט-קולוניאלי מצויה בעובדה שהשיח הזה לא ממש מאמין בכך שהערבים, ככל בני האדם, הם אנשים בוגרים ואחראים. ולכן, הם לא אשמים. הם תמיד תלויים במערב. שום דבר ממה שהם עושים - דיכוי עצמי, רצח המוני בעיראק, ג'נוסייד בסודן, עריצות שלטונית ושבטית, שחיתות מנהיגותית, דיכוי האישה כחלק מתרבות פטריארכלית - לא הופך אותם לאחראים העיקריים על גורלם. והדבר היחידי שהם מסוגלים לעשות, בסיוע השיח הפוסטקולוניאלי, הוא כמובן - הנפקת כתבי אישום נגד המערב, הציונות, בוש או אמריקה.
הבעיה עם שיח כזה היא בעיקר בכך שהוא מנציח את הפיגור של העולם הערבי כמו גם את הסרבנות, ולכן גם את הסבל, של הצד הערבי והפלשתיני. אם אלה טענות הישראלים, אנשי אקדמיה ותקשורת, אז פלשתיני שיאמר משהו אחר - בהתאם לתרבות הערבית (שאסור כמובן לדבר על טיבה) - יהפוך לבוגד.
הערבים, מוסלמים ונוצרים, הם הקורבנות של השיח המתנשא והמדכא הזה. יש כבר מיעוט אמיץ שמרים את ראשו. צריך להתפלל, לטובתם, לטובתנו, שהמיעוט הזה יהפוך לרוב.
למסמך המלא ולרשימת היוזמים והחותמים
למסמך בעברית (ללא רשימת החותמים) | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. בנעוריו נזרק ממוסדות לימוד שונים, פרסם את הספר "אגרוף פוליטי", היה עורך העיתון החברתי הלוחמני "הפטיש", והגיש תוכניות רדיו. עיתונאי ומשפטן. חובב ג'חנון וחילבה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
