 |
/images/archive/gallery/127/994.jpg תמר סוקניק.
צילום: נעם וינד  |
|
|
| רגע, מה עם שלי יחימוביץ'? |
|
|
|
| תמר סוקניק מחכה לרגע בו שיער
פנים לא יהיה תנאי קבלה לעמודי
הדעות שברומו של עולם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר הזה נכתב מחוץ להקשר שלו. כי כדי שיהיה לו הקשר, צריך היה לחכות שיקרה משהו שיצדיק התערבות נשית.
מה לעשות, בין דיון מדיני לדיון ביטחוני, לא רואים פה יותר מדי מאמרים שנשים חתומות עליהם. רק כשצץ לו איזה "תינוק מריבה", רק אז זוקפים העורכים את ראשיהם בזחיחות מנומנמת – זמן לקרוא לעיתונאיות! רק אז מודים לאל על העיתונאיות, אותו זן חמקמק, עדין אצבעות ולא מתלהם, שניתן לזמן במהרה אל עמודי הדעות במקרים דחופים שכאלה.
כשמתמזל המזל ובעמודיה הראשונים של העיתונות הישראלית מתמקם אווז שמן כמו תוכנית ההתנתקות, מיד צומחות למרגלותיו, ממש בעמוד הראשון, חמש-שש ביצי זהב דשנות בדמות טורים מלומדים, הפוכים אך זהים בעיקרם, של מיטב הוגי הדעה הישראלים. אך פעם בירח מלא, הידד! מגיע תורן של העיתונאיות. נוצר שיח ציבורי סביב סוגיית אימוץ או הפלות (נושאים טעונים עבור כל אישה באשר היא. אבקש רגע לאסוף את עצמי)? התעורר פולמוס לוהט בשאלה: "כוסית – מושג לגיטימי או הטרדה מינית"? איזה מזל שיש לנו בשלוף כתבת או שתיים, עם כמה שמות משפחה, שירימו לרגע את הראש מבין החיתולים ויהגגו בנושא בקצרה.
גם כשהעוסקות בכתיבה מנסות להפיק את המרב מתוך הפינה שאליה נדחקו, אותה "נישה נשית" ידועה לשמצה, מחכים להן עם ציפורניים שלופות. גם אם הדברים לא נאמרים מפורשות, העיסוק בכתיבה הנשית נחשב מאז ומתמיד לצעד אסטרטגי מוטעה, לז'אנר נחות שמהווה מכת מוות לתדמיתה של העיתונאית הרצינית ובעלת הדעה. כדוגמה אקטואלית ניתן לקחת את מיקי חיימוביץ', שלא משנה עד כמה תתחנן על חייה בראיונות - או רחמנא ליצלן, תצליח - לא תתקבל כעיתונאית מן השורה. בעוד עמיתיה של מיקי חיימוביץ' מרשים לעצמם להופיע על המסך כשהם נראים כמו ג'מוסים מתנשמים, מיקי חיימוביץ' היא יפה והיא עושה תוכנית שעוסקת במשקל. התוצאה: ביקורות גורפות ותחושת ניצחון שהנה, היא הוכיחה שהיא לא רצינית (אולי גם תיגע בבישול? אפשר רק להחזיק אצבעות).
כל-כך מעטות הנשים שהצליחו, בעזרת עור של פיל ואינטליגנציה של מדען אטום, להרים עצמן לרמה סבירה בתודעה הציבורית. סביר להניח שעינב גלילי, למשל, חשבה לא פעם לפני שהסכימה לקחת על עצמה כתיבת טור אישי באחד ממוספי הנשים. גם אז ודאי עמדו מולה שני נימוקים עיקריים: הכסף, והעובדה שאף אחד חשוב לא יישמע על קיומו.
הייתי שמחה לחיות כדי לראות את היום שבו, ממש כמו שהמכובדים שבשוכני עמודי הדעות כותבים בלהט אינטלקטואלי על כדורגל, תרשה לעצמה אילנה דיין בצעד טקטי לגיטימי ואף מתבקש להתייחס בכובד ראש לתמונה הכעורה שניצבה מאחורי מני מזוז כשהכריז על גורלו של ראש הממשלה. או, לחילופין, לקשר הישיר והניכר לעין שבין אופיו של מועמר קדאפי כאייקון מדיני לבין היותו אחד המתלבשים הפרועים בהיסטוריה.
אבל זה רק בשביל הנשמה. על החופש לחגוג בערוצי השוליים נודה רק אחרי שנזכה למקום המגיע לנו בעמודי הדעות ובתוכניות האקטואליה, לפני ומאחורי הקלעים. עד אז, נתראה בחורף הבא, כשעוד מתמחה תרד לנשיא.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | בת 23, עורכת בדימוס בערוץ החדשות של nrg מעריב. בעלת עבר עשיר, הווה מסעיר ועתיד מזהיר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
