 |
/images/archive/gallery/127/994.jpg תמר סוקניק
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| תמר סוקניק חושבת שהעובדה שפלורנטין לא נהייתה סוהו היא לא סיבה לעשות ממנה מזבלה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תחילת שנות התשעים הביאו איתן משב של תקווה עבור העיר תל אביב. באותן שנים היתה באוויר תחושה קולקטיבית של שינוי, של פריחה תרבותית – אמנותית, מוזיקלית, עירונית. נראה היה שתל אביב הופכת לתאומה של משהו, משהו שמערב בין אירופה לניו יורק, בין שכונה במובן המלעלי של המילה למטרופולין מתוחכם.
כבכל עת של התנפחות בועה ישראלית טיפוסית, גם הפעם מיהרה העירייה להיתלות על אילנות לא לה והכריזה: גם לנו יהיו משכנות אמנים, גם פה תהיה התרחשות תרבותית. את שכונת פלורנטין, עד אז אזור מוזנח ולא נחשב בדרום תל אביב, נהפוך לסוהו המקומי.
כעשור עבר מאז, אלפי צעירים הגיעו לשכונה ועזבו, ופלורנטין, שגילמה הבטחה גדולה וחלום אורבני ישים, נשארה אותו אזור מוזנח וחסר השראה בדרום תל אביב שהיתה מאז ומתמיד. ההתרחשות החיובית היחידה מבחינת השכונה היתה התקרבות הדרגתית של המרכז, מה שהפך אותה למקום סביר למצוא בו חניה בקרבת לילנבלום (דוגמא טובה ליוזמה שהפכה להצלחה מטאורית).
באותה תקופה,
בניסיון להפוך את השכונה לסוהו שוקק חיים, יצאה העירייה בקריאה לאמנים: העתיקו את בסיס העבודה שלכם לשכונה וקבלו חללי עבודה, גלריות ודירות סטודיו במחירים מוזלים. גם הצלחתה וחדשנותה של הסדרה "פלורנטין" הוסיפה אוויר חם לבועה. ההצעה של העירייה היתה צינית ולא הוגנת, מאחר שגם בלי ההליכה המזויפת לקראת התושבים הציעה השכונה את אותם חללים גדולים במחירים נמוכים שמאפיינים שכונה מוזנחת, מלוכלכת ולא רצויה. בנוסף, באופן צפוי וטיפוסי, לא לוותה ההבטחה בשום השקעה ניכרת לעין מצד העירייה. התוצאה: פלורנטין נותרה פחות או יותר כשהייתה, עירוב של צעירים סטלנים, משפחות ותיקות, מעט אמנים ושאר תמהונים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אם לא במוח אז בכוח
|
|
|
 |
|
|
|
עשר שנים מאוחר מדי, הגיעו המוחות הדינאמיים בעירייה למסקנה הברורה שההבטחה לא התממשה והחליטו – אם לא במוח, נביא את הצעירים לפלורנטין בכוח. חבל על החלל. במקום להשאיר את השכונה להתבוסס בבליל הרעשים שחי בה בשלווה (לני'ס אחד, בר רוק ותיק, שתי מטורפות ומסעדות קטנות שמתחלפות בקצב סביר), החליטו ללכת על כל הקופה, כמו אומרים - אם הרסנו לתושבי לילנבלום את החיים בשקט יחסי, למה שלא להטריד את מנוחתם של תושבי הדרום. גם ככה הם מסטולים מדי, או חסרים את האמצעים לעבור לצפון הישן.
למרות מחאות המקומיים, בהם משפחות עם ילדים ותושבים ותיקים, נפתח מתחת לאפינו, תושבי פלורנטין, סניף מושקע ומפלצתי בגודלו של המועדון הגדול בארץ, האומן 17. גם אם הקמת המועדון נעשתה תוך הנפקת האישורים הדרושים (ולפי פרסומים רבים, גם זה מוטל בספק), הרי שהמועדון הביא איתו, מן הסתם, תוספת עצומה של כלי רכב לשכונה ויצר מצוקת חניה ובעיית רעש קשה, בעיקר בסוף השבוע (רעש שנובע פחות מהדציבלים שמפיק המועדון ויותר מהקהל הקולני שגודש את הרחובות ועוצר לשתות בחצרות הבניינים ובחניות הפרטיות). כאילו לא די בכך, הרי שפתיחת המועדון היוותה עבור העירייה ועבור בעלי העסקים את יריית הפתיחה להפיכת השכונה השלווה למתחם בילויים לכל דבר. למועדון נוספו גידולים נלווים, בדמות מזללות, בר יוקרתי לחברי הקהילה, וכולי. הימים בהם נערכות במועדון מסיבות אפטר הפכו גם את צהרי שבת, הידועים בשכונה כזמן של חסד, להמשך עצבני, נרקוטי ורועש של הלילה שעבר.
השמועות בשכונה טוענות שלא מעט תושבים פנו וממשיכים לפנות לעירייה בבקשה להגביל את שעות הפעילות של המועדון ולאכוף את חוקי החניה, אך הם זוכים, כמה מפתיע, להתעלמות. אני והשכנים שלי רק רוצים לומר לעיריית תל אביב: אם אתם הולכים לשחק אותה משקיעים בשכונה, גם אם זה ברגל גסה ובניגוד לכל האינטרסים של התושבים המקומיים, לפחות תעשו מאמץ סמלי ותנקו את החרא של הכלבים מהמדרכות. לרווחת הבליינים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בת 23, עורכת בדימוס בערוץ החדשות של nrg מעריב. בעלת עבר עשיר, הווה מסעיר ועתיד מזהיר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
