 |
/images/archive/gallery/128/061.jpg רומן וטר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| רומן וטר סבור שהוא וחבריו האנטי
ציונים לא יושבים במעצר רק כי אף
אחד לא מסוגל להתייחס אליהם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשהייתי בן חמש, שאל אותי אבי אם אני מרגיש את עצמי יהודי. קטן ככל שהייתי, השבתי לו תשובה שהייתי עונה גם היום: אני לא מבין את השאלה. מה לעשות, איני יודע מה פירוש הדבר "להרגיש יהודי": עד גיל שלוש סברתי שאני רוסי, כי שפת אימי היא הרוסית.
ככל שעברו השנים, השאלות האלה השתכללו אבל נותרו חסרות משמעות. בגיל העשרה, כאשר הלכתי אל השמאל הרדיקלי, נשאלתי אם אני בעד "היהודים" או בעד "הערבים". כיום, בגיל עשרים ומשהו, פעמים רבות כשאני מסביר את דעותי האנטי ציוניות, שואלים אותי בני שיחי בתדהמה כנה למה אני גר בארץ הזאת. תחילה נהגתי להעמיד פני תם ולשאול מה הקשר בין השקפותי למקום מגורי. זה לא עזר: ככל הנראה, האמונה שאם פלוני אינו ציוני מספיק אין לו מה לעשות פה מושרשת עמוק מדי בלבבות הישראלים.
האמונה הזאת היא אחד הביטויים המכוערים ביותר למושג "מדינת לאום אידיאולוגית". אם תפיסת
המשטר הקלאסית (שאין בי כל אהבה כלפיה) קבעה שהמדינה היא מסגרת המשרתת את אזרחיה, הרי שתפיסת המשטר הציונית פוסקת שתכלית קיומו של הקיבוץ הלאומי היהודי-ישראלי היא שירות האידיאולוגיה הממחזרת את עצמה ללא הפסק במעגלי דם. אין משמעות לקיום המדינה אם אין לה גושפנקא רעיונית: זכותו של עם להגדרה עצמית מעצם קיומו כעם אינה מספקת (איזו סיבה נוספת יש לנו למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית?). החברה האזרחית הישראלית היא חברה מגויסת לתכלית המשרתת אידיאולוגיה שהתגבשה עשורים רבים לפני הופעתה של האומה הישראלית, כלומר, הציונות נחשבת לערובת הקיום האזרחי האישי בישראל. מה לעשות שהציונות כיום היא האיום הגדול ביותר על הקיום הזה? את זה הרי בני עמך ישראל לא השכילו להבין, ולכן הם מצביעים בהמוניהם למפלגות הציוניות, ששולחות אותם למות בשטחים הכבושים למען מטרה העומדת בניגוד מוחלט לטובתם האישית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אורח חשיבה טוטאליטרי
|
|
|
 |
|
|
|
שיטת האינדוקטרינציה הזאת מתבססת על עובדת יסוד אחת: שום דבר אחר לא נוסה. הציונות היא זו שהקימה את המדינה ויצרה את העם הישראלי, וזה שהעם הישראלי קיים בזכות עצמו ואינו נזקק עוד לאידיאולוגיה המקיזה את דמו עלתה בינתיים רק על דעתם של עזמי בשארה ורדיקלים אנטי ציונים אחרים. הזיהוי המלא בין האישיות הפרטית לאישיות היהודית-ישראלית במכלול הלאומי האידיאולוגי הגדול (רעיון השאוב ישירות ממוסוליני) מביא לכך שאותם רדיקלים, הדוגלים בהגדרה עצמית ישראלית שאינה כרוכה במערכת של רעיונות שחלף זמנם, מואשמים ב"שנאה עצמית"; בבחינת "אני יהודי, משמע אני ציוני". אם אני ציוני, אינני מערער על זכות קיומו של המנגנון האידיאולוגי בישראל. אם אני מערער עליה, אני "שונא עצמי". למה ש"עצמי" ייחשב לחלק מן המרקם האידיאולוגי? ככה.
זהו אורח חשיבה טוטאליטרי לחלוטין, שאינו מכיר במעגל החיים האישי כנפרד מן הציבורי. גרוע מזה, דיקטטורות אחרות שדגלו בעקרונות דומים לפחות השכילו לראות במתנגדיהן בני אדם תבוניים המנהלים מאבק פוליטי ותו לו. אבל מיהו השמאלן "שונא עצמו" בעיני הציוני הממוצע? יצור הנגוע בפתולוגיה שאין לרפאה, אשר אי אפשר לנהל עמו דו שיח סביר. ומאחר שאין משא ומתן עם חולי נפש, כל האופוזיציה האנטי-ציונית נזרקת מחוץ למעגל הלגיטימיות הפוליטית. אפילו אין צורך לרדוף ולכלוא אותה בבתי סוהר ובמחנות ריכוז (אלא אם כן שמך הוא השיח' ראאד סלאח): השמאלנים הסהרוריים מורשים לנהל את מאבקיהם בחופשיות, מאחר שהרוב אינו מסוגל להתייחס אליהם ברצינות.
מדינת ישראל מוגדרת כמדינה "יהודית ודמוקרטית" (תהי משמעות ההגדרה הסותרת את עצמה הזאת אשר תהי). אמת דיברתי בפניכם: כל עוד לא תחלחל אל מוחותינו ההבנה שאין לחייב קיום אישי בנאמנות אידיאולוגית, לא תהיה תקומה לדמוקרטיה הישראלית.
מאמר ראשון מתוך שניים
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
