גיבורים של החיים: חיים ואורי משתקמים ביחד
חיים ואוֹרי נפצעו תוך כדי שירותם הצבאי. הם הכירו במסגרת שיקומית, מצאו נחמה וחיזוק זה בחיקו של זו והתחתנו. מביתם שבעוספיה הם מבקשים: זכרו גם אותנו, הפצועים
פעמיים בשנה חיים יקר חוזר לשם במחשבותיו. לאותה סמטה בקסבה של שכם. כל שנה, ביום הזיכרון ובאזכרה השנתית, הוא חווה שוב את אותו מוצאי שבת, 17 ביולי 2006 (כ"א תמוז תשס"ו), כשפיצוץ של מטען גדע את חייו של חברו אושר דמרי, בזמן שהוא עצמו נפצע ומסלול חייו השתנה לנצח.
"במהלך השנה אני מעדיף להיות עסוק בדברים אחרים ושזה לא יטריד אותי, אבל בימים שבהם אני הולך לבית העלמין לראות את המשפחה ואת החברים שחלקם היו באירוע ונפצעו, זה מעלה פתאום מחדש את המחשבות, איפה הייתי ומה עשיתי, ואלו הפעמים היחידות שבהן אני חוזר לשם ושוב מתחיל לנתח את כל הצעדים שעשיתי, מנסה לפענח אם ראינו משהו ולא הגבנו נכון. זה חוזר אלי כמו סרט ואני יכול ממש לעצור בנקודות מסוימות בסרט הזה, לחשוב אם אולי היה שם משהו שלא שמתי לב אליו, ואין תשובה חד משמעית", הוא מספר.
כן. גם היום, למעלה מעשר שנים וכשהוא כבר בן 31, חיים עדיין מייסר את עצמו בשאלה אם יכול היה לעשות משהו שהיה מונע את האסון. בכל יום הוא נושא איתו את אותם רגעים קשים שעבר שם בקסבה של שכם. מעבר לטיפולי הפיזיותרפיה שהוא עדיין מקבל בעקבות הפציעה ברגל וביד, חיים מתמודד באופן יומיומי עם הפרעת פוסט טראומה.
לטענת חיים, "בעשר השנים שעברו מאז, הספקתי להיות בטיפולים פסיכולוגיים ביחידה לתגובת קרב. אחרי זה היו לי עוד כמה שנים במעקב פסיכיאטרי עם תרופות עד שהחלטתי שאני לא רוצה תרופות, ובמקום זה ביקשתי טיפול פסיכולוגי פרטני, שלא מזמן הפסקתי גם אותו. לא כי אני לא צריך, אלא כי הרגשתי שלי ספציפית זה לא עושה יותר מדי טוב ושאני נמצא כל הזמן באותו מקום".
השיחה עם חיים היא חוויה חזקה. אנחנו יושבים בשעות הערב בדירה שהוא ואוֹרי, אשתו הטרייה, שוכרים בכפר הדרוזי עוספיה. בחוץ קר, חשוך, ובעיקר שקט. ממש שקט. השקט והרוגע הזה הוא כנראה חלק ממה שהשניים חיפשו ומצאו כזוג יהודי שחי שם בכפר. בפנים האח דולקת, וחיים מספר בקול שקט ויציב על מה שעבר עליו. סיפור של בחור שהתעקש ונלחם כדי להתגייס לשירות קרבי, ושלמרות כל מה שעבר, הצער והחרטה היחידים שלו הם על כך שפציעתו בשלב מוקדם בשירות גרמה לכך שאולי לא תרם מספיק למדינה.
"גדלתי בקריית אתא למשפחה ברוכת ילדים וב–2004 התגייסתי לחיל הים. הייתי אמור להיות בסטי"ל, אבל בסופו של דבר הפנו אותי לתפקיד טכני, שבו לא רציתי, אך למרות זאת בחיל הים חייבו אותי להישאר עד סוף הקורס. אחרי שהקורס נגמר פתחתי במלחמה מול המערכת הצבאית כדי שייתנו לי לשרת ביחידה קרבית. בדרך הרבה אנשים ניסו לשכנע אותי שלא כדאי לי, אבל אני התעקשתי, ובאוגוסט 2005 התחלתי את הצבא מחדש בגדוד חרוב, היום חלק מחטיבת כפיר".
למרות שהייתה לו כבר הכשרה של לוחם 07 מחיל הים, חיים היה חייב לעשות את כל המסלול הצבאי מההתחלה. "עברתי שוב טירונות, אימון מתקדם, מסלול והכול, כשכולם מסביבי, כולל המפקדים, צעירים ממני. במהלך ההכשרה אפילו יצאתי להכנה לקורס מ"כים, אבל מסיבות טכניות זה לא הסתדר, בעיקר כי הפז"מ שלי היה כבר גבוה מדי, אז חזרתי ליחידה".
"כן. אבי היה לוחם בפלס"ר שריון, כולל במלחמות יום כיפור ושלום הגליל, אז זה משהו שבא מהבית".
את שלב ההכשרה שלו כלוחם בגדוד חרוב סיים חיים בקיץ 2006 כמצטיין גדודי. הימים הם ימי ערב מלחמת לבנון השנייה, ורגע לפני שהם עולים לפלוגות הוותיקות, יצאו חיים וחבריו לטיול סוף מסלול ברמת הגולן. "ביום השני של הטיול התחלנו להרגיש שמשהו באווירה לחוץ. ראינו את הארטילריה של חיל התותחנים, ראינו את ההתלחשויות בין אנשי הסגל, והבנו שהטיול הזה עומד להסתיים מוקדם", הוא מספר.
כמה שעות אחר כך חיים וחבריו עלו לאוטובוסים שלקחו אותם לבסיס החטיבה, שם עברו מיון מהיר וחלוקה לפלוגות. גם היום, למרות כל מה שעבר, חיים עדיין שמח על השיבוץ שקיבל – חוליית הפריצה של הפלוגה הרובאית: "זה היה בדיוק מה שרציתי".
ארבעה ימים הספיק חיים להיות בפלוגה לפני אותו לילה גורלי, ארבעה ימים בהם כ"צעיר" בפלוגה כמובן עשה בעיקר מטבחים, כמו שכל מי שהיה חייל יודע שעושים. "ארבעה ימים עשיתי תורנויות מטבח ובמקביל עברתי רענונים. היום הרביעי היה שבת, ובמוצאי שבת, באמצע התורנות, בא אלי אחד החבר'ה ואומר לי: 'אתה יוצא הלילה לפעילות כי אני לא מאופס על הנשק והציוד ואתה כן'. זה היה קצת הלם בשבילי, אבל הלכתי למ"מ, אמרתי לו שאני איתם, קיבלתי ממנו ציוד של חוליית פריצה והתחלתי להתארגן על עצמי".
מאותו רגע, מספר חיים, הלב בישר לו רעות. "אני לא יודע להסביר את זה, אבל כבר בשלב ההתארגנויות הייתה לי איזו הרגשה פנימית שמשהו לא טוב עומד לקרות. אושר דמרי, שלאחר מכן נהרג באותה פעילות, ראה שאני מסתובב בפלוגה לא שקט, ניגש אלי ואמר לי משפט שנחרת בי עמוק–עמוק, ובדיעבד גם התפרש אצלי בצורה מאוד מצמררת: 'אין לך מה לדאוג, אני שומר עליך, הכול בסדר'. הערב המשיך בצורה לא רגועה כשממש עד היציאה לפעילות בשלוש לפנות בוקר, עקב מודיעין משתנה, שינו את ההחלטה אם יוצאים למשימה או לא. בסוף החליטו שיוצאים לפעילות – מעצר של מבוקש בקסבה של שכם.
"התחלנו תנועה ברכב לכיוון הקסבה, עד לצומת שבו פרקנו רגלית והתחלנו לנוע לכיוון היעד, כשמהכיוון השני חוליית גיבוי גם בדרך. בסופו של דבר הגענו ליעד, והקלע שלנו קיבל הוראה לירות כדי לנפץ את המנורה שהייתה מול הכניסה.
"מכיוון שהיו לו כוונות לילה הוא לא הצליח לעשות את זה, ואחרי כמה ניסיונות הוחלט לפרוץ בלי לנפץ את המנורה. הכוח המרכזי פרץ פנימה ואני נשארתי בחיפוי לאחור, כשכמה דקות אחרי שנשמעו היריות על המנורה התחילו קריאות של המואזין בקסבה. כשמתחילות קריאות מואזין שלא בשעת תפילה, זה לא סימן טוב".
"המבוקש לא היה בבית, אז יצאנו משם והתחלנו להתקדם לכיוון רכב המילוט. כשהיינו כ–50 מטר לפני רכב המילוט עשינו ספירה של הכוח לראות שכולם נמצאים ואף אחד לא נשכח, התרוממנו, עשינו כמה צעדים לכיוון הרכב ופתאום היה פיצוץ. באותו רגע התחושה היא שאתה נמצא בתוך וואקום - אתה נשאב לצד אחד ואז נזרק לצד אחר, וכל מה שאתה מרגיש זה אבק, צפצופים באזניים, ואולי–אולי אתה מצליח לשמוע מישהו צועק".
בדיעבד נודע לחיים שהמטען שהניחו המחבלים הרג את חברו אושר דמרי, וגרם לפציעתם של חמישה לוחמים נוספים. חיים חטף רסיסים בכל גופו, כולל בידו ואחת מעיניו, ורגלו נשברה מעוצמת ההדף.
באותו רגע ידעת מה קרה לך?
"לא. ידעתי שנפצעתי ושנפגעתי בעין, אבל מעבר לזה לא היה לי מושג מה קרה. אחרי פיצוץ המטען המחבלים החלו לירות עלינו וזה יצא להם טוב כי היינו כלואים בתוך הסמטה. הם ירו עלינו מהכניסה לסמטה, מחלון שהיה מעלינו, ומחלון נוסף שהיה מאחורינו בתוך הסמטה".
את כל זה זיהית באותו רגע?
"לא. בהתחלה אפילו לא ידעתי שיורים עלי בנשק קל. כשראיתי את הרשף מולי חשבתי שיורים עלי RPG והייתי בטוח שכל מה שנשאר לי זה לומר 'שמע ישראל' ולחכות למוות. כשהבנתי שמה שאני רואה מולי זה רק רשף של ירי קלטתי שיורים עלי מלפנים, ואז חיפשתי את הנשק שעף ממני כדי להשיב אש. לא יכולתי לירות במדוייק עם הכוונת כי בעין אחת, זו שחטפה את הרסיס, לא ראיתי כלום, והעין השנייה הייתה מלאה אבק, אז פשוט פתחתי את הנצרה והתחלתי לירות לכיוון שממנו זיהיתי את הירי, עד שהפסיקו לירות עלי".
מישהו היה לידך?
"אף אחד לא היה סביבי. הכוח התנתק בעקבות הפיצוץ. היה את החלק שלנו מהכוח שקיבל את הפיצוץ מהמטען והיה עוד כוח מאחורה, ובשלב מסוים הייתי פשוט לבד. הדבר היחיד ששמעתי זה יריות וצעקות 'תתפנו מפה'. את רכב הפינוי לא ראיתי כי הכול סביבי היה מלא עשן.
"כשסיימתי לירות קמתי על הרגליים, ורק אז הבנתי שקרה לי משהו ברגל, כי מיד כשנעמדתי קרסתי לצד אחד. התרוממתי, איזנתי את עצמי איכשהו, ובמקום לרוץ לרכב הפינוי רצתי לחבר'ה שהיו מאחורה. באותו רגע לא ידעתי אפילו למה אני רץ לשם, האם זה כדי לסייע, לראות מי נמצא שם, או סתם כי זה מה שנכנס לי לראש. תוך כדי הריצה הסתכלתי על הרצפה ומה שראיתי זה רגל שלא מחוברת לכלום.
"הגעתי למ"פ שלי שעמד שם עם שאר הכוח, נשענתי על הקיר, התיישבתי על הרצפה והתחלתי לירות איתם ביחד לכיוון שכולם ירו. המ"פ שלי קלט שאני פועל מתוך טראומה ולא כי אני יודע מה אני עושה, ופקד עלי לרוץ להתפנות לרכב. בהתחלה סירבתי, ואז הוא אמר שאם אני לא מתפנה עכשיו, אכנס לכלא אחר כך. בעקבות הפקודה שלו רצתי לרכב, ואחרי שמצאתי איזו דלת שהייתה פתוחה נכנסתי פנימה. מבחינתי, מהרגע הזה החלק שלי באירוע נגמר, ורק חיכיתי לחובש.
"בזמן שאני שם, שוכב על הספסל האחורי, העלו גופה שרופה לרכב. בשטח לא יכלו לזהות מי זה, ומשום מה הגיעו למסקנה שזה אני, ושמעתי אותם מדווחים בקשר שאני מת, אבל איכשהו הדבר פשוט חלף לידי ואפילו לא התייחסתי לכך. רק בפעם השנייה שדיווחו שוב בקשר שאני מת, התרוממתי ואמרתי שאני כאן, ואז הבינו שבעצם אושר הוא זה שנהרג.
"כעבור זמן קצר כולם התפנו לרכב ונסענו לנקודת הפינוי, שם היו אמורים לקחת אותי באמבולנס לבית החולים, אבל בגלל שהפצוע השני היה במצב אנוש והיה מסוכן להעביר אותו למסוק, השאירו אותו באמבולנס ואותי לקחו במסוק לתל השומר. התברר בסופו של דבר שאני היחיד ששהה במוקד הפיצוץ, נשאר בהכרה והצליח לתת פרטים על האירוע".
הבנת מה קרה לכם שם?
"ידעתי רק שהפעילו עלינו מטען ושיש לי שבר ברגל ורסיס בעין. אני חושב שהרסיס בעין הטריד אותי יותר מהשבר ברגל. כשהגעתי לבית החולים הרגיעו אותי שהרסיס יצא מעצמו, ושאם הוא היה נכנס עוד מילימטר אחד הייתי מאבד את הראייה באותה עין. ואז התחיל תהליך של ניתוח ברגל, ניתוח להוצאת רסיס שהיה בשורש כף היד, ועוד הרבה רסיסים. שם, רק ארבעה ימים אחרי שהתחיל, בעצם נגמר השירות הצבאי שלי והתחיל השלב הטיפולי".
השלב הטיפולי כלל, כאמור, בעיקר התמודדות נפשית, כשאת טיפולי הפיזיותרפיה הפסיק חיים כבר אחרי שנה אחת, בעיקר עקב חוסר מודעות לזכויות שלו כנכה צה"ל. "לא ידעתי שמגיעים לי טיפולים, ויצאתי מנקודת הנחה שאם אחוזי הנכות ירדו אז לא מגיע לי כלום. בסופו של דבר התברר שכן מגיע לי וקיבלתי שוב את הטיפול הדרוש, וכרגע אני גם מטפל באחוזי הנכות". בנוסף להפסקת הטיפולים, חיים גם די התקשה למצוא לעצמו כיוון בחיים, ואז דרך חברים משותפים הכיר את אוֹרי גרינשטיין, שצעירה ממנו בשלוש שנים, והיא זו שפחות או יותר החזירה אותו למסלול.
אורי גם היא נכת צה"ל, אם כי בנסיבות קצת אחרות. כבת יחידה היא התנדבה לשירות קרבי בחיל ההנדסה. "זה היה נראה לי מאתגר", היא מספרת, "התכוננתי לזה כמה שנים, עשיתי כושר קרבי, בטירונות מאוד נהניתי, עשינו אימון מתקדם ואז הגענו לפעילות מבצעית והתברר שעם כל המוטיבציה מה שעושים זה רק שמירות, פשוט לעמוד שעות. בשלב מסוים התחילו לי נימולים בכל הגוף, רק שבצבא לא האמינו לי, אמרו שהכול יעבור, עד שיום אחד פשוט לא יכולתי לקום מהמיטה, ואמא שלי התקשרה למג"ד ואמרה שאם הוא לא מפנה אותי עכשיו היא באה ולוקחת אותי. מאז הייתי בהמון בדיקות רפואיות, ובסופו של דבר גילו שאני סובלת מפריצות דיסק ומחלת פרקים".
אתם מבינים אחת את השני יותר בגלל הרקע המשותף?
"אני מניחה שחיים מבין אותי יותר טוב ושאני מבינה אותו יותר בעקבות העובדה ששנינו בעצם נכי צה"ל", אומרת אורי. "אני גם לומדת על הנושא של פוסט טראומה כחלק מלימודי הפסיכולוגיה, מה שגם עוזר, והיום שנינו עושים בבית הלוחם פיזיותרפיה זוגית".
"לפני שפגשתי את אורי הייתי במסע של מעבר בין עבודה ללימודים, לא מצאתי את עצמי, ועברתי בין עבודות מזדמנות ולימודים שחשבתי שאני לא מסוגל לסיים", מספר חיים, "אורי היא זו שדחפה אותי לחזור ללימודים והיום אני מסיים את הלימודים בבי"ס להנדסאים בטכניון כהנדסאי חשמל. היו כמה נקודות שבירה אבל היא החזיקה אותי שלא לפרוש. בשנה השנייה ללימודים התקבלתי גם למקום העבודה שבו אני נמצא עד היום, בין השאר בזכות כמה אנשים טובים שהכרתי בדרך, ולפני חודשיים התחתנו".
אני נפגש עם חיים ואורי לקראת יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום שלצער השניים לא זוכה למספיק מודעות בחברה הישראלית. "שנינו שמענו על זה כי אנחנו מכירים את כל הפעילויות של בית הלוחם", הם אומרים, "אבל לצערנו מעט מאוד אנשים יודעים שיש יום כזה ולמה הוא משמש".
"אדם כמוני שנפצע ב'סתם אירוע' שלרוב האנשים אין בכלל מושג שהוא קרה, בעצם מרגיש שהוא לבד", מסביר חיים. "קח למשל את החבר'ה שנפצעו ב'צוק איתן' או ב'עמוד ענן'. עצם זה שיש להם כל שנה את האירועים השנתיים למבצע, שנפגשים ומרגישים שיש איזו מודעות של הציבור לקורבן שהקריבו ולמה שנתנו למדינה, זה נותן להם הרבה כוח. אנשים שנפצעו בפעילויות בין מבצעים, כאלו שאף אחד בעצם לא שמע עליהן ולא זוכר אותן, יותר קשה להם. ואם אתה גם ככה עם דיכאונות, זה מכניס אותך עוד יותר לדיכאון".
"לכן", חותם חיים יקר, "חשוב שיהיה יום שבו באמת יוקירו את כל מי שנפצעו בשביל להגן על המדינה. לבוא ביום הזיכרון ולזכור את מי שנהרג זה חשוב ואני חלילה לא מזלזל בזה, אבל עצם העובדה שיש מי שחווה אירוע כה טראומטי וצריך לחיות איתו, והסביבה לא מודעת אליו, זה קשה.
"המשפחות השכולות מקבלות את המודעות והחיבוק מהסביבה כי יום הזיכרון יוצר איזו מודעות, ויום הוקרה לפצועי צה"ל אמור ליצור את המודעות בחברה הישראלית לאותם אנשים שחיים את הפציעה שלהם יום יום, ולכן הוא צריך לצבור הרבה יותר תאוצה, בכל רחבי התקשורת והחברה הישראלית".
