בין הקסבה וצריחי המסגדים: סיור חשאי בשכם הקדומה
בשעות הקטנות של הלילה, קבוצת יהודים מתגנבת לסיור בשכם הקדומה. מהתל העתיק נשקפים בתי הקסבה הערבית וצריחי המסגדים, אבל צלליות העבר מספרות את סיפורם של יהודי שכם: חבורה אמיצה שבמשך שנים רבות נאבקה על קיומה
כמעט שתיים בלילה, מרכז שכם (האמת היא שממזרח ללב העיר ממש, אבל לא צריך להיות קטנוניים). שלושה אוטובוסים, ובהם שילוב אקלקטי של חובבי טיולים, ארכיאולוגיה והיסטוריה עם מי שאפשר להגדיר באופן כללי כמבקשי הרפתקאות, עוצרים ברחבה המאובקת שליד קבר יוסף. מסביבם מספר מרשים של ג'יפים צה"ליים, שנועדו לאבטח אותם. אבל המטרה הלילה היא לא ביקור בציון הקבר, שהכניסות אליו כבר סדורות למדי ומתקיימות פעם בכמה שבועות.
עוד כותרות ב-nrg:
- שלט מחאה: "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה"
- יעלון מגבה: "יש לי אמון מלא בסגן הרמטכ"ל"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בירידה זריזה מהאוטובוסים ובכמה דקות של הליכה קבוצתית מהירה בין בנייני המגורים הדוממים, המבקרים צועדים אל עבר הגדר המקיפה את האתר הארכיאולוגי תל בלטה, שכם הקדומה. בהלמות פטישים צבאיים נפערת מול עיניהם פרצה בגדר, והאורחים משתחלים דרכה אחד־אחד אל תוך שטח התל. בכניסה הרשמית לאתר, תחת שלט גדול המברך בערבית ובאנגלית את הבאים, עומד שער שלא דורש פריצה בפטיש - אבל הוא נמצא בעברו האחר של התל, במערב, וצה"ל החליט שבטוח יותר להיכנס מכאן, אז לא מתווכחים.
משני צדי התל נישאים צמד ההרים המוכרים, עיבל וגריזים, המוחצים ביניהם את העיר שכם מאז היווסדה. על שיפוליהם נטועים רבי־קומות מנומנמים, חשוכי חלונות. קרירות שומרונית מבורכת מלטפת אחרי יום מחניק של חמסין. ואז, באופן מתבקש כמעט, נשמע הדהוד ירייה ברקע המרוחק. "אנחנו כנראה על זמן שאול עכשיו", אומר חיליק אברג'ל, המדריך את אחת משלוש קבוצות המטיילים. הוא חוזר ומדגיש את הצורך להישאר כל העת בדבוקה אחת, ומתריע שייתכן שיהיה צורך בקיצור המסלול, אך טון הדיבור שלו נותר רגוע לחלוטין. כך גם כשהוא מספר על תקופת הברונזה, על קו פרשת המים ועל צומת הדרכים המרכזי שהיה במקום – והכול כאילו הוא מוביל קבוצה בלב פארק לאומי מלבלב, ולא במרכזו של שטח A מיושב בצפיפות עוינת.
בדקות הראשונות שוררת בין המבקרים בהילות נחפזת של הליכה מהירה ושקטה, אבל אחרי כמה דקות מתפשטת באוויר התל איזו נינוחות טיילית. מירי הצלמת מתעכבת בניסיון לחפש זווית טובה יותר, הסוודר של העיתונאית מסתבך באופן בלתי מפתיע בחוטי התיל, הכול כרגיל. כרגיל מדי, בהתחשב בלוקיישן הבלתי שגרתי.
הסיור יוצא הדופן בתל הארכיאולוגי נערך כחלק מ"כנס שכם" שהתקיים השבוע, זו השנה השלישית. המשתתפים הם טיילים צעירים ומבוגרים, חרדים דוברי יידיש וסיירים נטולי כיפה, עוטי פליז של החברה להגנת הטבע; כולם מבקשים לנצל את ההזדמנות הנדירה למדי לסיור בתל בלטה. ביקור כזה מתאפשר באופן ציבורי רק פעם בשנה, במסגרת הכנס. יאיר אלמקייס, ראש מרכז סיור ולימוד שומרון, מסביר כי "הכנס הזה צמח כחלק ממהלך שלם של חזרה לטיול, גילוי ומחקר של השומרון דרך הרגליים. השומרון נעשה חלק רלוונטי ממפת הטיולים, בעזרת גופים כמו המרכז שלנו, שמכניסים אותו לתודעה".
את אתר התל חוצה חומה היסטורית חסונה, שהקיפה פעם את העיר העתיקה, ואיור חלקי שלה מופיע במפת מידבא. בצדו המערבי ניצב מרכז מבקרים מודרני ומואר, שדגל ירוק־אדום־שחור מתנוסס בראשו. לצד המבנה - ממצאים שנאספו לכאן מהסביבה. אלמקייס קורא לאחד המדריכים, כדי שיתלהב יחד איתו מסרקופג אבן שמוצב כאן.
אברג'ל המדריך היה פה בעבר באור יום, עם קבוצת מבקרים ערבים־ישראלים מהגליל. כך הצליח לראות מבפנים גם את מרכז המבקרים, הנעול בשעת לילה זו. הוא מספר שההדרכה המקומית הרשמית מתארת את ההיסטוריה של שכם במדויק, מלבד השמטה אלגנטית של כל תקופת התנ"ך. "אבימלך וירבעם, למשל, לא קיימים אצלם, למרות שאלה דמויות מוכרות גם ברמה הבינלאומית. זה מתסכל, אבל מובן".
לשכם אסף יהושע בן נון את השבטים לקראת סוף ימיו, ערך איתם מעין טקס מעמד הר סיני מחודש, והקים מצבה. "וייקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה", נכתב ביהושע כ"ד. במרכז תל בלטה ניצבת אבן שיש עצומת ממדים, בולטת מאוד בסביבה הלא־טבעית לה, ויש המזהים אותה עם האבן התנ"כית ההיא.
אני שואלת את אלמקייס אם הוא עורך סינון כלשהו לבאים לסיור, מגביל באיזו דרך את רשימת המורשים להצטרף. הוא עונה שבהחלט לא; כל מי ששואף לצבור ידע ארץ־ישראלי ולהכיר מקומות חדשים - מוזמן. מה שכן, מהבאים נדרשת גמישות, ולא רק כזו שמאפשרת מעבר בפרצה בגדר. הכנס שהתקיים השבוע, למשל, יועד במקור לינואר. הטיילים הפוטנציאליים שנרשמו אז היו אמורים למלא שישה אוטובוסים, אך ביום האחרון, מסיבות ביטחוניות, האירוע כולו בוטל. גם הלילה קוצץ המסלול המקורי ברגע הכמעט־אחרון. אחרי הסיור באתר שכם הקדומה הייתה הקבוצה אמורה להמשיך לעבר עינות בידאן שבקצה העיר, אך הנסיעה לשם בוטלה משיקולי ביטחון.
בשביל מי שגדל בשומרון, השמטת הביקור בעין בידאן מהתוכנית הינה מאכזבת במיוחד. במעיין השוכן ביציאה הצפונית משכם זורמים מים צלולים, מוקפים בצמחייה נהדרת. בימי הטרום־אינתיפאדה היה זה יעד ביקור אטרקטיבי למתיישבי האזור, ומקום עצירה קבוע בנסיעה מהשומרון צפונה.
עמית אררט - מרכז מיזם "עמיתים לטיולים", המקיים סיור רגלי שבועי בשבילי יהודה ושומרון - מחייך ואומר שעינות בידאן הפכו כבר למחוז חפץ בלתי מושג בעבור צעירי הטיילים, גלגול עכשווי של הסלע האדום בפטרה משנות החמישים. הוא מזהיר שגם אם יתאפשר ביקור שם, צריך לדעת שהפיתוח התיירותי הפלסטיני שינה את פני המקום מגן העדן של הילדות שחקוק אצלי בזיכרון.
"הייתי הראשון שקיבל אישור להיכנס לטייל בשכם, לפני שלוש שנים", אומר אררט. "תפסתי תעוזה ופניתי למח"ט שומרון דאז, יואב ירום, ולשמחתי נעניתי. הרבה מהמבקרים שנמצאים כאן הלילה, כמו הבחורים החרדים למשל, הם מהחבר'ה של 'עמיתים לטיולים'. כבר שש שנים שאנחנו מטיילים בכל מקום, מתוך רצון לדעת, לראות, ללמוד".
אל"מ שי קלפר, מח"ט שומרון הנוכחי, מפקח מקרוב על המבצע מרובה־הכוחות שמתנהל הלילה בתחום הגזרה שלו. "אנחנו עושים כל שביכולתנו כדי לאפשר למטיילים להגיע למקומות החשובים בהיבט הדתי, הארכיאולוגי וההיסטורי. יש חשיבות גדולה לכך שאנשים יכירו את השורשים שלהם", הוא אומר.
ולמה אין כניסה לעין בידאן?
הוא פורש ידיים לצדדים. "זה בעייתי".
בכ"ח באייר הקרב ובא יחגגו ביישובי השומרון – כמו בירושלים, ביהודה ובגולן - 49 שנות שלטון ישראלי מחודש. במלחמת ששת הימים הגיחו הטנקים הישראליים לשכם ממזרח, באופן מפתיע, אחרי קרבות הגבורה שניהלו בעמק דותן. התושבים הערבים השליכו לעברם אורז בכניסתם לעיר: הם היו משוכנעים שכוח שריון עיראקי בא לסייע להם ולירדנים במלחמה נגד ישראל.
אף שיישובים רבים הוקמו סביב שכם בשנים שחלפו, היישוב היהודי העתיק בעיר עצמה לא חודש. בחלקו הראשון של הכנס, במדרשה בשבי־שומרון, עסקו כמה מהדוברים בסוגיית ההתיישבות היהודית במקום. אחת השאלות המרכזיות שעלו לדיון הייתה עד מתי בעצם זו התקיימה. האם היהודים נאלצו לעזוב בסוף שנות העשרים של המאה שעברה, סביב מאורעות תרפ"ט שהחמירו עד לרמה בלתי נסבלת את המתח בין היהודים והערבים? ואולי הם נטשו את העיר הרבה קודם?
החוקר והמדריך המיתולוגי זאב (ז'אבו) ארליך מציג את הגישה הקלאסית של המחקר בכל הנוגע להתיישבות בשכם. הנתונים שלו מתבססים בין השאר על שלושה מפקדי אוכלוסין מדוקדקים שערך משה מונטיפיורי בקרב יהודי הארץ במאה ה־19, וכן על ריאיונות עם צאצאי המשפחות שהתגוררו בשכם. "צריך להדגיש שזו לא קהילה שיצאו ממנה גדולי עולם", הוא אומר. "לא שומעים על גדולי תורה שהגיעו ממנה, וגם לא על עשירים. לאורך השנים זו הייתה לרוב קהילה קטנה ודלה, כזו ששוכרת מהגויים את המבנים שהיא מתגוררת בהם ואת מוסדות הציבור המעטים שלה - בית כנסת קטן ותלמוד תורה לילדים".
במפקד הראשון של מונטיפיורי, בשנת 1839, נספרו בשכם 75 יהודים. "זה כולל את הזקנים, הילדים הקטנים וכל מי שבאמצע", ז'אבו מפרט. "ב־1849 הקהילה מונה 74 נפשות. כלומר, עשר שנים עברו וכלום לא השתנה. הריבוי הטבעי התקזז עם התמותה הטבעית. הקהילה קפאה על שמריה. וצריך לזכור, בארץ מתחילה אז לפרוח התיישבות יהודית, ומקומות אחרים מתפתחים".
ברישומי המפקד שארליך מציג, מפורטים שמות התושבים – ובהם למשל מרדכי אזרי, בן 50, אשתו רבקה ושלושת ילדיהם. "בשנת 1866 התקיים מפקד נוסף, ובו מספר היהודים המתגוררים בעיר כבר ירד ל־62 נפש. ההפרשים הם אמנם קטנים, אבל בקהילה מצומצמת כל כך, לכל אחד יש משקל סגולי גבוה. משפחה אחת שעוזבת גורמת לסדקים וסימני שאלה אצל כולם".
למעלה מעשרים שנה אחר כך שולחים יהודי שכם מכתב המבקש סיוע והצלה, ובו הם מעידים שבעיר מתגוררות עשר משפחות בלבד. "אברהם חיים ברוך, ראש הקהילה האחרון, עזב ליפו ב־1902", אומר ז'אבו. יצחק בן־צבי, לימים נשיא מדינת ישראל, הגיע ב־1908 לשכם, ולא מצא בה יהודים. "נמחקה היסטוריה של גטו בן שבע־מאות שנה", כתב אז בן־צבי. "נותרו רק קצת מציוני בית הקברות... עדים דוממים לדורות עברו, התובעים מהדורות הבאים את גאולת שכם בתוך גאולת ארץ ישראל כולה".
סיפור אחר לחלוטין על אודות רצף היישוב היהודי בשכם מספר יהודה ליבמן מהיישוב מגדלים, שהתגורר במשך שנים ביצהר. ליבמן, סא"ל במיל', הוא מהפעילים הוותיקים למען ישיבת "עוד יוסף חי", ששכנה בעבר בקבר יוסף. במשך שנים חקר מתוך עניין אישי עמוק את דברי ימי היהודים בעיר, ולאחרונה כינס את המידע שאסף לכדי עבודת תזה.
"היישוב היהודי בשכם היה קיים מימי המקרא ועד ימינו", אומר ליבמן. "בין השאר הוא שימש כנקודת מעבר בין ירושלים לגליל. אנחנו מכירים תיעוד משנת 1860 על קבוצת משפחות שיוצאת מירושלים לשכם, על רקע יוקר המחיה, הצפיפות בירושלים והמצב השלטוני הלא נוח שם. הקבוצה הזו נתקלת בקושי עיקרי: היהודים האשכנזים בולטים בסביבה, גם בשפה שלהם וגם בלבוש. הערבים בשכם, כמו ערביי ירושלים כמה עשרות שנים קודם, לא מוכנים לקבל את הזרות הזו. יהודים עם מראה אירופי סבלו כנראה הרבה יותר מאשר בעלי החזות המזרחית. יש תיאור של הצקות יומיומיות, זריקות אבנים - כל מה שאנחנו חווים היום".
הקבוצה הזו, לפי תיאורו של ליבמן, נשברת די מהר, ועוד באותה שנה חוזרת לירושלים. "יוזמה משמעותית אחרת היא זו של מרדכי אדלמן, בשנת 1891. אדלמן, יהודי מעשי ומשכיל שעלה לירושלים והפך להיות עסקן חשוב, ירד שוב לגרמניה בהבנה שכדי להשפיע בארץ ישראל צריך למצוא כוח כלכלי בחו"ל. הוא חבר לשתי דמויות - הרב עזריאל הילדסהיימר והרב יעקב אריה סלפנדי, רבנים אורתודוכסים שרצו לעזור להתיישבות בארץ. הם נתנו לו את הבסיס הכלכלי, ואדלמן שב ארצה וייסד את תנועת 'למען ציון'".
אחת הבעיות הכלכליות הקשות של יהודי שכם הייתה קשורה בכך שעירם אינה נמנית עם ארבע ערי הקודש - ירושלים, חברון, צפת וטבריה. כספי "החלוקה" שהגיעו מעבר לים ניתנו רק ליהודים שהתגוררו בערים הללו. "אדלמן הבין שצריך לייצר בסיס כלכלי מקומי איתן. הרעיון שלו היה לשלוח בעלי מלאכה לכל מקום: הוא יזם את הקמת הקהילה היהודית ברמלה, ששרדה עד היום; את הקהילה בעיר־גנים, היא ג'נין; וגם חיזק את הקהילה בשכם. עשר משפחות עברו לעיר, ואדלמן נתן להן גב כלכלי שכלל שירותי בריאות - כלומר רופא שהגיע לביקורים - ושירותי דת כמו שוחט ובית כנסת".
לפי הדיווחים ב"לוח לונץ", שסקר את מצב הקהילות בארץ, בתקופתו של אדלמן קפצה אוכלוסיית יהודי שכם לכדי 120 נפש. אבל אז, ב־1897, קרה משהו. "אני משער שהתמיכות מחו"ל פחתו מסיבה כלשהי, רמת החיים ירדה משמעותית, ונוצר משבר שהוביל לעזיבה. יש מכתב מעניין מאותה שנה, שחתומים עליו נציגי הקהילה האשכנזית והקהילה הספרדית בשכם. הם ניסו לפנות באופן ישיר ל'ארגון הפקידים' שאסף כספים בחו"ל, ולדלג מעל דרג העסקנים בארץ. זה כנראה לא הצליח. אגב, לפני כמה חודשים קיבלתי טלפון מיהודי מירושלים שהוא נינו של אחד החותמים על המכתב".
מנקודת השבר הזו הקהילה הולכת ודועכת. "ב־1900 יש בשכם רק 31 יהודים. כתב־עת מ־1907 כבר מציין עשרה יהודים בלבד, וב־1908, כאמור, מגיע בן־צבי וכותב בכאב שנמחקה בשכם היסטוריה של מאות שנים".
וכאן מגיע החידוש של ליבמן. "רוב המחקרים עוצרים בשלב הזה, ולא נותנים מבט נוסף. המבט הזה חשוב, כי יש המשכיות. זה לא נגמר. התוכניות של גופי התנועה הציונית באותה תקופה כוללות גם את שכם. ב־1910 יש יהודים בעיר. אפשר לתקן את ספרי ההיסטוריה. יהודי ששמו יוסף ויסמן, מכונאי במקצועו, הגיע לשכם עם משפחתו, ונשאר בה כעשר שנים. הוא ראה את העיר עוברת מידי התורכים לבריטים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הקים בית מלון. לבקשתו שלח הרב יהודה ליב מימון שוחט וחזן לשכם, לקראת הימים הנוראים. כלומר, היה בהם צורך".
ויסמן ישב בעיר עד 1920, ואז ככל הנראה עזב. "מי שהמשיך אותו היה דוד מילר, שנשלח כמורה לעברית מטעם ההסתדרות הציונית עבור השומרונים. תפקידו הרשמי היה אולי מורה, אבל להערכתי הוא ראה בעצמו את שליח העם היהודי לחידוש היישוב היהודי במקום".
כמה חודשים לאחר הגעתו כתב מילר מכתב למנחם אוסישקין, ובו ציין שלוש מטרות שהציב לעצמו. אחת מהן הייתה להניח יסוד ליישוב העברי במרכז הארץ. "הוא לא קיבל עזרה, אבל בכוחות עצמו הצליח לעשות יש מאין. מילר אירח פה את הברון רוטשילד, ופעל כל הזמן לרקום יחסים עם החשובים שבאנשי שכם. הוא כנראה היה גם מי שדחף את העסקה של יהושע חנקין, שבשנת 1921 רכש בשכם ארבעה דונמים וחצי, בשביל חברת הכשרת היישוב".
בשולי הדברים, הקשר בין היהודים ובין הקהילה השומרונית בשכם נמשך עד היום. לפני כשבועיים אף נרשם אירוע חדשותי בטקס זבח הפסח המסורתי של העדה: ראש מועצת שומרון יוסי דגן עלה לברך בשם עם ישראל את השומרונים לרגל חגם, ומושל שכם הפלסטיני עזב בהפגנתיות את המקום. כמה ימים אחר כך הוא פוטר בידי אבו־מאזן. "היה לי חבל בשביל השומרונים שהפלסטינים ביזו את הטקס שלהם", אומר לנו השבוע דגן, "אבל מהרשות הפלסטינית אין לי כמובן שום ציפיות.
"המועצה הציבה כנושא אסטרטגי את החיבור של עם ישראל לשומרון ושל השומרון לעם ישראל", מוסיף דגן. "'שומרון - נעים להכיר' הוא מיזם דגל שלנו, שהביא כמעט 200 אלף ישראלים לביקור באזור. אני מאמין שלתושבים ולמועצה יש אחריות למקומות הקדושים בשומרון, לאתרי המורשת של העם היהודי ולאתרי התנ"ך. יש כאן כל כך הרבה מקומות כאלו - שומרון העתיקה, הר עיבל, עמק דותן, קבר יוסף. אתה דורך על פסוקים. אנחנו צריכים לשמר ולטפח, וגם להביא את הציבור הרחב לבקר במקומות הללו. היום, למרות עליות ומורדות במצב הביטחוני, מטיילים בשומרון כמו שלא טיילו מעולם".
גם תחת שלטון הבריטים עדיין חיו יהודים בשכם. ב־1922, במפקד האזרחים שערך המנדט, מוזכרים 16 יהודים שגרים בעיר, בין כמה אלפי ערבים. "ב־1924 כתבו יהודי שכם מכתב לפרדריק קיש מההסתדרות הציונית, וביקשו ממנו לחזק את המעמד של מילר ולתמוך בו - כי הוא זה שמחזיק את העסק", מספר ליבמן.
ב־1926 כבר מתגוררות עשר משפחות יהודיות במקום, אבל ביולי 1927 רועדת האדמה, במובן הכי מילולי של העניין. גם בשכם, כמו במקומות אחרים, מתחולל הרס רב ואובדן. "קרה אז דבר מעניין: היישוב היהודי המאורגן בארץ נחלץ למען ערביי שכם. מאיר דיזנגוף שלח צוותי חילוץ שסייעו להם. אחד הערבים אמר אז שהיהודים משלמים טובה תחת רעה", מחייך ליבמן מול הקונטקסט העכשווי.
בין תושבי שכם בימים ההם היה אברהם יצחק קב, אביו של שמעון קב, תושב קדומים. שמעון מספר לנו שהאב גר בשכם בשנים 1925־1924. "לפני 35 שנה בערך נסענו לראות את המקום שהוא גר בו", הוא אומר. "דיברתי אז עם הערבי שגר שם, וגם הוא ידע שבעבר גרו בבית הזה יהודים".
להערכתו של ליבמן, דוד מילר הצליח להביא יהודים נוספים לעיר, אף שחלקם הגיעו כעובדים, ללא משפחותיהם. מילר עצמו נאלץ לעזוב את שכם ב־1928. "לפי מה שעולה מהמכתבים שלו, הייתה לו איזו תקלה, תאונה. ערבי נפגע ונוצר סכסוך, כנראה על רקע גאולת דם. במקביל, מצבו הבריאותי הלך ונחלש. אבל לא אלמן ישראל: המשיך אותו יהודי אחר, יצחק מנליס. זו כבר תקופה חמה מאוד מבחינת המאורעות והיחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל, אבל עדיין היו שתי משפחות יהודיות בשכם".
התושבים היהודים ככל הנראה עזבו את העיר אחרי מאורעות תרפ"ט, ובכל זאת, מתעקש ליבמן, עוד נותרה שם רוח יהודית. "הייתה המשכיות לעבודת ההוראה של דוד מילר: המורים אברהם רדזין ומשה נסים המשיכו את הקשר עם העדה השומרונית עד 1934".
למה חשוב כל כך להוכיח שהיה פה רצף התיישבותי?
"אומר לך את האמת: בעיניי מחקר לעולם לא יכול להיות אובייקטיבי, ולמי שכותב אותו יש עמדה. אני מרגיש שהמחקרים המקובלים עד היום נכתבו מנקודת מבט שהיא אפילו קצת מזלזלת, ולפיה היישוב היהודי בשכם היה זניח למדי. ככל שהעמקתי במחקר שלי, הרגשתי שנעשה עוול מתמשך לקבוצה שבעצם מגיע לה צל"ש. יהודים מסורים, שהיו יכולים להתגורר במקומות נוחים יותר, ובחרו לשבת במקום מאתגר בגלל הסמיכות לקבר יוסף וסיבות אחרות. אתה רואה במכתבים שלהם שיש להם עניין לא להשאיר את שכם בלי יהודים. אני מרגיש שאנשים שקשורים לארץ ישראל ויודעים מה ערכה של התיישבות, אמורים להעריץ את היהודים ההם. וגם לא צריך להמציא שום דבר - הדברים כתובים, וצריך פשוט ללקט אותם ולעשות אחד ועוד אחד. כשמתחילים לחפש מגלים שהיו רבנים בשכם, ושהקהילה היהודית בעיר תמיד שאפה לגדול, להתרחב ולהתפתח. החיים שם היו בגדר משימה אידיאולוגית.
"בניתוח שלי, הקהילה בשכם זכתה להערכה למרות הרושם שנוצר במחקר המקובל. אתה מגלה שגבירים כמו מונטיפיורי ורוטשילד, הרבנים יהודה אלקלעי ועזריאל הילדסהיימר, וחבריהם רבני היישוב הישן ורבני התפוצות, מביעים בה עניין. יהודי ירושלים תמכו רבות ביהודי שכם. אחרי שקהילת שכם נגדעה ב־1908, נעשו מאמצים גדולים במשך עשרים שנה לחדש שם את היישוב היהודי, וזה כמעט לא מופיע במחקר. לא מחשיבים את המאמצים האלו, אולי משום שבצד מפעל הקמת המושבות, הניסיונות ליישב את שכם היו זניחים. אבל מבחינת הצדק ההיסטורי, חייבים להעלות את העובדות הללו ולתת לזה את המשקל הראוי. נחמיה פרלמן ז"ל עשה צעד חשוב במחקר הזה, וצריך להמשיך".
ליבמן מספר שבמהלך השנים אסף חומר רב עבור ארכיון שכם. "במסגרת התואר השני שלי החלטתי לגאול את המחקר בתחום", הוא אומר. "אני מרגיש שעדיין רב הנסתר על הנגלה, וככל שנוסיף ונחקור, נגלה עוד הפתעות. אם היישוב הישן ויהודי חו"ל השקיעו בשכם, זה מראה שהיה ברור להם שלעיר הזו יש ערך רוחני, התיישבותי וכלכלי. בעזרת השם, עוד נזכה לשוב אליה".
רק ממש לקראת סופו של הסיור, כשהאוטובוס הממוגן עושה את דרכו אל מחוץ לעיר, מושלכת לעברו אבן. היא פוגעת בצדו בעוצמה, וגורמת נזק קל. כחצי שעה אחר כך המסגדים כבר מתחילים לזמר. שכם מתעוררת לעוד בוקר, בינתיים נטול התיישבות יהודית.
אקו"ם