מי באמת ניצח במלחמת יום הכיפורים?
כשמדובר במלחמת 73', תמיד ידובר על טראומה ועל קרבות שותתים מדם, בעוד מלחמת ששת הימים מוצבה כניצחון וכמעט נעלמה מהשיח הציבורי בהקשרה הצבאי. בסופו של דבר, הכל עניין של מיתוג
דיין: "האם הם חזרו על כך שלוש פעמים?"
סילסוואו: "ארבע".
כדי לענות על השאלה מי ניצח במלחמה שפרצה בשישה לאוקטובר 1973, עלינו תחילה להגדיר מה הוא ניצחון. בענפי הספורט קל לקבוע את הניצחון, מי שקלע את מרבית הסלים, הגיע ראשון לקו הגמר או שהצליח לקנות את השופט. אלא שהמלחמות במזרח התיכון דומות יותר לטורניר ארוך שבו הקרבות הקטנים, הם רק חלק מסיפור גדול הרבה יותר.
כך או כך, המערכה הצבאית מציגה תוצאות חד משמעיות לפחות בגזרה הצפונית. הצבא הסורי הוכרע, חד וחלק. הוא נכשל בכל משימותיו האופרטיביות, אולי למעט הרס לולי העופות בקיבוץ רמת מגשימים. לא עלה בידו לכבוש ולו מוצב אחד מעבר למוצב החרמון ומפקדיו שגו שגיאות חמורות משלא הגיעו אל גשרי הירדן כשיכלו לעשות זאת. יחס האבידות היה לרעתם, חיל הים הסורי הובס, דמשק הופצצה, מוצב החרמון נלקח מחדש, הכלכלה הסורית רוסקה. אך החשוב מכל: סוריה איבדה את יכולתה להגן על עצמה. משהגיעה בירתה דמשק לטווח תותחני המילואים של צה"ל נאלץ השלטון הסורי להפקיד את הגנת מולדתו בידי חילות משלוח זרים (עיראקי, ירדני, מרוקאי ועוד) ולהסתמך על הלחץ הסובייטי להפסקת אש.
בגזרת הדרום היה המצב חד משמעי פחות. מבחינה צבאית השיגו המצרים חלק ממטרותיהם הצבאיות, הנראות צנועות למדי בעיני מומחים צבאיים זרים בהתאם לגודל המאמצים שהפעילו ובעיקר ביחס לכוחות המעטים שעמדו מולם.
אין לזלזל בהפתעה האסטרטגית ובמיוחד ביכולת המצרית לצלוח את התעלה ולכבוש את קו ברלב. אלא שכדורגל נהוג לשחק 90 דקות לפחות, לא כולל זמן פציעות וגם אם הבקעת גול רבע הראשון, עדיין לא מבטיח הדבר ניצחון בשריקת הסיום. בשורה התחתונה, המצרים הוכו קשות החל מקרבות ה-14 באוקטובר וללא ספק הצטערו מאוד על שלא קיבלו את הצעת הפסקת האש קודם לכן. התעלה נצלחה מערבה, הארמיה השלישית כותרה ונתונה הייתה לחסדי צה"ל. שום כוח לא עמד בין אוגדותיהם הדוהרות של ברן ושרון לבין קהיר למעט חרם הנפט הערבי והלחץ הסובייטי-אמריקאי.
כל מי שהביט במפת הערכות הכוחות בסוף המלחמה מבין היטב מי ניצח ומי הוכרע. אלא שבמקרה שבו אנו דנים אין מדובר בעובדות אלא במיתוג התבוסה. ערכו לעצמכם מבחן קטן. קחו תמונות בצבעי שחור-לבן הצמידו להם פס קול נוגה של להבי רוטור בסלואו-מושן כשבחזית התמונה דוהרים ארבעה אלונקאים הנושאים צנחן שותת דם. עכשיו נסו לענות: האם הצנחן המרוסק שעל האלונקה שייך לניצחון ההירואי של גבעת התחמושת, או שמא למחדל הנוראי של החווה הסינית? הכל עניין של מיתוג.
כשמדובר במלחמת יום הכיפורים, תמיד ידובר על טראומה ועל קרבות שותתים מדם, בעוד מלחמת ששת הימים שמוצבה כ"ניצחון", כמעט ונעלמה מהשיח הציבורי בהקשרה הצבאי. הדבר קשור במישרין לאובססיה היהודית להלקאה עצמית, בפריטת הסיפור הגדול לפרטיו הקטנים ובהתמקדות בכישלונות, ולא למשל בנצחון המוחץ של חיל הים הישראלי על יריביו. מי מאתנו שמע על קרב לטקיה? ומדוע נמחקו מספרי ההיסטוריה (הישראלים) הנצחונות המכריעים שהשיג השריון הישראלי בסיני ביום ה14 לאוקטובר, אלו הנלמדים בכל אקדמיה צבאית כדוגמא ומופת? כאמור, מיתוג.
האמת שקל מאוד לדעת מי ניצח במלחמה. צריך פשוט להתעלם מרעשי ה"מיתוג", לגלות מה היה האינטרס של כל אחת מהמדינות ולבחון האם הושג. הסורים לא השיגו דבר ממטרותיהם, על כך אין עוררין. לגבי המצרים, מקובל לומר שקיבלו בחזרה את חצי האי סיני, ולכן בסופו של דבר, הניצחון שלהם. ברם, הדבר לא התרחש בשדה הקרב אלא בשדה הפוליטי.
אלא שהיחסים והאינטרסים בין המדינות החלו בשנת 1948 בזמן הקמת מדינת ישראל ויש שיאמרו אפילו מוקדם יותר. עם הקמתה שאפה ישראל להכרת שכנותיה בגבולות הקבע שלה. בזמנים הללו, היה האינטרס הזה חלום רחוק משום שהמצרים סירבו מכל וכל להכיר במדינת ישראל, ודאי שלא בגבולות הקבע שלה. לאחר מכן, בשנת 1967, כבשה ישאל את חצי האי סיני ומסרה אותו בחוזה השלום של 1978 תמורת הכרה מצרית במדינת ישראל ובגבול הקבע ביניהן.
למטרה זו שאפה מדינת ישראל מלכתחילה והיא הושגה במלואה. מצרים לא הכירה בישראל והיא אולצה להכיר בה. מי ניצח אם כך?
מה אתה יודע על מלחמת יום הכיפורים? בא לבחון את עצמך!
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם