ברגע שמטוסי קרב ישראליים המריאו ליעדים באיראן בשבוע שעבר, נדמה היה ששעון החול של המזרח התיכון התהפך; לא רק למלחמה בעצמה, שבינתיים רק הולכת ומתעצמת, אלא להתערבותן של מדינות שונות ברחבי העולם, שיקראו לעצור את ההסלמה וינסו להידחף לעמדת התיווך.

אויבות, יריבות, ידידות - מדינות מרוסיה ועד קטאר, מטורקיה ועד איחוד האמירויות - כולן הציעו לגשר בין ירושלים לטהראן, במקביל להצהרות של הבית הלבן שמזמינות את האיראנים בחזרה לשולחן המשא ומתן ולדיווחים על מאמצים דיפלומטיים חשאיים מצד מדינות נוספות. בתוך פחות מ-48 שעות הגענו למצב מוכר, אם כי קצת שונה מהרגיל: בעוד שחיל האוויר מפציץ בטהראן והאיראני משגרים מטחים של טילים בליסטיים, דיפלומטים מכל העולם מחדדים מרפקים בתקווה להיות אלו שישבו בראש שולחן המו"מ. אך למה בעצם מדובר בתפקיד כל כך נחשק?

עמדת כוח, לא מעשה חסד

בעידן של מערכת בינלאומית רב-קוטבית, ההצעה לתווך איננה ביטוי של דאגה לשלום העולם. להפך; במובנים רבים מדובר בפעולה כוחנית: עמדת התיווך בסכסוך חם היא דרכן של מדינות להציב את עצמן במרכז הבמה, גם כשאינן צד ישיר לעימות. התיווך, כך למדנו שוב ושוב, הוא אחד הכלים הבודדים שמאפשרים למדינה להשיג גישה, השפעה ויוקרה באזורים שונים בעולם מבלי שתצטרך להפעיל כוח צבאי או כוח כלכלי משמעותי, ותוך שהיא מנסה לקדם את יעדיה.

זו הסיבה שנשיא רוסיה ולדימיר פוטין עושה כזה מאמץ לתווך את המלחמה במזרח התיכון בימים האחרונים. היינו חושבים שמעמדה המורכב של רוסיה מאז פלישתה לאוקראינה ימנע ממנה כל תקווה לשחק תפקיד דיפלומטי משמעותי בעולם, אך למעשה דווקא מהסיבה הזו היא מנסה למצב את עצמה כשחקנית אחראית בזירה הבינלאומית. בנוסף לעוצמה בינלאומית פשוטה, התיווך בין ישראל לאיראן הוא גם עמדה אידיאלית עבור הקרמלין שמחפש שותפים חדשים מחוץ למערב ובעיקר מנסה לשמר את הישנים. איראן הייתה שותפה כזו בדיוק בשנים האחרונות, כשהיא מוכרת כמויות עצומות של נשק לרוסים שמשמש במלחמה באוקראינה ונותנת להם גב דיפלומטי איתן. אם המשטר יקרוס, פוטין יאבד בעלת ברית חשובה. ואם יקום במקומו משטר פרו-מערבי, הוא גם יקבל יריבה חדשה.

גם סין רואה הזדמנות באזור. לפני כשנתיים הפתיעה בייג'ינג את העולם כשגיבשה הסכם פיוס היסטורי בין ערב הסעודית לאיראן. כעת, כשהמלחמה חורגת ממסגרות "העימותים הרגילים" בין ישראל לבין שלוחות איראניות, היא מנסה שוב להציע את עצמה כאלטרנטיבה לשיטת הדיפלומטיה האמריקנית ולהרוויח השפעה נוספת באזור.

המדינות הקטנות לא מוותרות

מעצמות גדולות כמו רוסיה וסין הן לא היחידות שמעוניינות בהשפעה מזרח תיכונית ובינלאומית. מדינות כמו קטר, עומאן ואיחוד האמירויות מצטיינות זה שנים בגישת ה"שיחות עם כולם". קטאר כמובן אירחה את הנהגת חמאס בדוחה והפכה למתווכת-העל של שיחות החטופים מאז 7 באוקטובר, תוך שהיא מחזיקה גם בקשרים עם ישראל ומעמד של בעלת ברית עם ארצות הברית. עומאן משמשת זה עשור כצינור תקשורת בין איראן למערב. איחוד האמירויות, שמאז הסכמי אברהם מיצבה עצמה כשותפה אסטרטגית של ישראל, ממשיכה לשמר שיח מתון גם עם טהראן.

עבור כל אלו, התיווך הוא דרך להמשיך ולבצר את מקומן כלשון מאזניים אזורית. הצלחה – או אפילו מעורבות בלבד – מאפשרת להן לתחזק תדמית של "מבוגר אחראי", לקבל קרדיט בינלאומי, ובעיקר לוודא שהמלחמה לא תתפשט או, חלילה, תזלוג לשטחן.

הסלמה מסוכנת, חישובים קרירים

אכן, מעבר ליוקרה הבינלאומית, יש גם חישוב אסטרטגי קר: אף מדינה במפרץ לא רוצה להיגרר למלחמה שתסכן את המשטר או תפגע בכלכלה. המדינות הללו מארחות בסיסים אמריקניים פעילים ובעלות יכולת צבאית מוגבלת יחסית, ועל כן אינן ערוכות להתמודדות ישירה עם איראן או התלקחות אזורית מלאה, ובוודאי ישמחו להימנע גם מהאפשרות שאיראן תשגר טילים אל עבר בסיסים אמריקניים בשטחן.

איראן, מצידה, מאותתת שהיא מוכנה לדיאלוג, אם כי כרגע זה נראה יותר כמו צעד טקטי שנולד מהמצב הנואש שהיא נמצאת בו. לפי דיווחים שונים, בימים האחרונים בכירים איראנים פנו לקטאר ולעומאן וביקשו מהן לשמש כמתווכות מול ארצות הברית. לא סתם טהראן העדיפה בהרבה את הפעילות במרחב האפור – חימוש ודרבון של שלוחות טרור אזוריות, ולא עימות ישיר מול ישראל. עימות כזה, גם אם מצטייר כ"הכרחי" מבחינת המשטר, עלול לא רק להחלישו צבאית אלא גם להוביל בסופו של דבר לקריסתו הפוליטית. לכן גם לאיראן יש אינטרס מובהק להכריז על מוכנותה לתיווך הפסקת אש – ודאי אם המתווכות יהיו מדינות שסימפטיות יותר כלפיה מאשר כלפי ארה"ב או ישראל.

במערב אין כל חדש

ומה לגבי המערב? נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שתומך פומבית בזכותה של ישראל להכות באיראן, השמיע מסרים שונים ולעיתים סותרים בימים האחרונים, כאשר מצד אחד הוא שוב ושוב קורא לאיראן לחזור לשולחן המשא ומתן, ומצד שני מכריז ברשתות החברתיות כי יהיה מוכן לקבל רק "כניעה מוחלטת" של טהראן ורומז לכוונתו להצטרף למתקפות הישראליות על תוכנית הגרעין האיראנית. למעשה טראמפ שימש כמעין מתווך בין שני הצדדים בחודשים האחרונים, אולם הסימנים מעידים על כך שבקרוב הוא אכן עשוי להצטרף באופן רשמי וסופי לעימות לצידה של ישראל, ולהותיר את התפקיד הזה לגורמים אחרים.

באירופה, לעומת זאת, המנגינה שונה. צרפת, איטליה ומדינות נוספות פרסמו קריאות להפסקת אש, כשעמנואל מקרון ממשיך לדבוק בעמדתו האנטי-ישראלית, אך נדמה כי היבשת כולה עומדת על הקווים ובשלב הזה עוד לא מבקשת לעצמה עמדה משמעותית יותר בעימות או בתיווך סיומו. "אירופה הודרה כמעט מכל המהלכים הדיפלומטיים המרכזיים - בעזה, בלבנון, וגם עכשיו", אמר אתמול גורם ביטחוני אירופי לערוץ "צרפת 24". אכן, אם וכאשר יגיע זמן התיווך, נראה שהוא יעבור דרך המפרץ, מוסקבה ובייג׳ינג.