לוחמי צה"ל בסוריה: "נממש את הריבונות עד המטר האחרון"

בכניסה למרחב החיץ בין ישראל לסוריה, שנבנה בו המכשול הקרקעי "מזרח חדש", מקדם את פנינו אירוע ביטחוני: חדירת כטב"מ שאילצה אותנו להמתין בכניסה דקות ארוכות. תזכורת למתקפות שהיו נחלתם של תושבי רמת הגולן אך לפני כמה חודשים, כאשר כל נסיעה בכביש הייתה משולה בעבורם למשחק ברולטה רוסית. לצד כוחות צה"ל שעל הגדר עומדים פקחי האו"ם, שנראים שלווים למדי. בעומק אזור החיץ אנחנו פוגשים כוחות או"ם נוספים, מבהיקים חיוך ומנופפים לשלום.

לא רק הם ידידותיים כלפי כוחותינו. סא"ל ולרי מישאייב, קצין ההנדסה של אוגדת הבשן (210), מספר שחלק מהתושבים הסורים באזור שמחים על הנוכחות הישראלית. בישיבה של נציגי שישה כפרים דרוזיים באזור החיץ לאחר ההשתלטות הישראלית על האזור, נכבדי העדה הכריזו שהם רוצים להיות תחת שלטון ישראלי ומבקשים מישראל לא להוציא אותם מהכפרים. אלא שמנהיגי הכפרים התנערו מכך לאחר מכן, והצהירו כי הדרוזים מעוניינים להיות חלק מ"סוריה מאוחדת ודמוקרטית". "אין לנו אינטרס לפגוע בתושבים", אומר מישאייב. "אנחנו רוצים לסייע לאנשים הפשוטים, שמצבם הכלכלי לא טוב בכלל. אם יש לי שוקולד או חטיפים באוטו, אני תמיד יוצא ומביא לילד. אנחנו חיים בתוכם ואין לנו חיכוך איתם. חלק מהם שמחים שאנחנו נמצאים פה כבר מהרגע הראשון. הרבה פעמים התושבים מהכפרים רואים אותנו עוברים ומנופפים לנו לשלום מרחוק".

אבל "יש גם כל מיני מיליציות שחושבות אחרת, ואם זה מתנגש בחשיבה שלנו, אנחנו מגיבים", אומר קצין ההנדסה. "יש גורמים שרוצים לקבל את הסיוע ההומניטרי ומשתפים פעולה, ויש אחרים. יש מנעד רחב של אנשים, סונים, עלווים ושיעים, ולכל אחד העמדות האידיאולוגיות שלו. יש אנשים במצב קשה שעדיין לא ירצו לשתף פעולה במסגרת הסיוע ההומניטרי. חייאת תחריר אל־שאם נמצאים כמה קילומטרים מאיתנו, קצת יותר מזרחה. הם לא מנסים להתקרב או להתגרות, אבל אי אפשר לסמוך על אף ארגון מהצד השני ואנחנו נערכים לכל תרחיש. היו לנו שני אירועים בדרום רמת הגולן - פתחו עלינו באש, ונתנּו מענה מתאים. היו עשרות פצועים והרוגים מהצד שלהם".

לצד זאת, כבר כמה שבועות שצה"ל מפעיל מתקן קדמי נייד למיון פצועים בדרום־מערב סוריה, במרחב הכפר חד'ר, במטרה לתמוך באוכלוסייה הסורית־דרוזית ולשמור על ביטחונם.

תשעה מוצבים נמצאים באזור: שבעה ברמת הגולן ושניים בכתר החרמון, שישראל השתלטה עליו בדצמבר החולף עם קריסת משטר אסד, וככל הנראה תחזיק בו עד סוף 2025 לפחות. המוצבים האלה נבנו מראש כמבנים ארעיים שאפשר לנתק בכל רגע. "נכנסנו למרחב החיץ כרגע, ואנחנו מגינים מפה", מסביר מישאייב, "אבל יכול להיות שמדינת ישראל תחליט שצריך לסגת. המוצב ארעי, אבל מבחינת המיגון שהוא קיבל והמעטפת המבצעית הוא בדיוק כמו מוצב קבוע".

עד המטר האחרון

צמוד ל"קו החביות", קו הסימון הבינלאומי של הגבול שבין ישראל לסוריה, ממשיכים כוחות ההנדסה לבנות מכשול ענק, הכולל תעלה עמוקה וסוללת עפר. העבודות מתקיימות כבר זמן רב: הן החלו כחודשיים לפני טבח 7 באוקטובר, ונמשכו ביתר שאת אחרי פרוץ המלחמה, כהפקת לקחים מהכישלון בגדר הדרומית. גם הפלישה לסוריה בדצמבר, במקביל לנפילת משטר אסד, הייתה מעין הפקת לקחים, לדברי קצין ההנדסה. "קשה לתאר את הגאווה והאור שראינו בעיניים של החיילים שלנו כשנכנסנו למרחב החיץ", אומר מישאייב. "לתפוס את השטחים המרכזיים כדי להגן על תושבינו, כדי שלא יקרה עוד יום כזה בשטח מדינת ישראל – זה ממלא גאווה. בדיוק בשביל זה אני משרת בצבא".

מהכביש שאנו נוסעים בו נשקף היישוב עין־זיוון. "תראו עד כמה היישוב הזה קרוב אל הגבול, קילומטר מקו הגדר", אומר מישאייב. הוא מודה שהמכשול לבדו לא יספק הגנה מלאה. "כבר היה פה מכשול, שבניתי כקצין הנדסה של החטיבה לפני כעשר שנים, אבל הוא היה הרבה יותר קטן, ולמול האיום בשנים האחרונות הבנו שאנחנו צריכים מכשול אחר. המכשול הזה דינמי, ובנוי משכבות. הוא מאלץ את הצד השני לעשות כמה פעולות כדי לחצות אותו. אבל צריכה להיות פה מערכת שלמה. אנחנו מתבססים גם על תצפיות, על כוחות הגזרה, על טכנולוגיות ועוד אמצעים".

במקביל לבניית המכשול, בעומק סוריה כוחותינו פועלים בשטחים שיש חשד שעלולים לצאת מהם ניסיונות לפגוע בישראל. לראשונה אי פעם פועלים בשטחי סוריה גם לוחמי מג"ב, המטפלים בהפרות סדר והתפרעויות בקרבת הגבול. "אנחנו עושים פשיטות במקומות שאנחנו חושדים שיש בהם אמצעי לחימה. אנחנו יוצאים עם ציוד מכני הנדסי (צמ"ה), עם יחידת יהל"ם. נעשה הכול כדי שהנשק הזה לא יופעל נגד ישראל", אומר מישאייב. "בצד השני לא פועלים כרגע למנוע את הקמת המכשול. נממש את הריבונות שלנו עד המטר האחרון. זו מדינת ישראל השלמה. הגדרות אולי רחוקות, אבל זה שטח ישראל".

בתור מי שמלווה את המפרויקט הוא מגיע לכאן כמעט בכל יום. "אני לא מהמפקדים שאוהבים לעבוד דרך מחשבים. כמה פעמים בשבוע אני מגיע כדי לראות את ההתקדמויות ולחדד עוד קצת את מה שצריך להיות בשטח", הוא מספר. "אנחנו שמים את הצבא בראש סדר העדיפויות, לפני המשפחות שלנו. תמיד יש לי שיחות של געגועים עם הבת שלי, אבל היא מבינה וגאה בי. אנחנו אמונים על חיי תושבי מדינת ישראל ונעשה את המיטב. בעוד כמה שנים נתפנה גם למשפחה".

לא כיבוש

סרן א', בן 25, מפקד פלוגת צמ"ה באוגדה 210, לחם ב־7 באוקטובר בבארי, ולאחר מכן הצטרף לגדוד 614 ותמרן בעזה כחודשיים. הוא מסרב בתוקף להשוות בין התפקיד שמילא בתחילת המלחמה ובין תפקידו הנוכחי. "אני לא יכול להתגאות על שום דבר שקרה ב־7 באוקטובר", הוא אומר. "עברנו את הדבר הכי נורא, נלחמנו על החיים שלנו ושל האזרחים. חילצנו אזרחים וגופות, נלחמנו במחבלים, עשינו כל מה שצריך – כשמטרת־העל היא להשיב את המצב לקדמותו. כאן אנחנו בקרב הגנה, עושים הכול כדי שיוכלו לישון פה בשקט. אנחנו מונעים מגורמים עוינים לפגוע בנו, ודוחקים אותם קצת קדימה, מעכבים ומנתבים אותם לאן שאנחנו רוצים, באופן אישי, אני יודע שאעשה כל מה שצריך כדי ש־7 באוקטובר לא יחזור. לא בגזרת רמת הגולן ובשום גזרה, אף פעם".

מה שאתם עושים כאן היום היה יכול למנוע את 7 באוקטובר ברצועה?

"אי אפשר לדעת. אבל זה בוודאות היה יכול לעכב אותם. קו ההגנה לעולם ייפרץ, השאלה היא איך מתייחסים למכשול. כאן המטרה היא לעכב את האויב כמה שיותר כדי לאפשר לכוחות שלנו להתארגן ולהגיע לכאן. המטרה השנייה היא לתעל את האויב לנקודות ספציפיות, שם יהיה לנו הרבה יותר קל להכריע אותו".

בסוריה ניצבים החיילים, לדברי א', בפני חיכוך יומיומי עם האוכלוסייה המקומית. "אנחנו פועלים בנוהל כבדהו וחשדהו. גם אזרחים יכולים לאסוף עליי מודיעין, לצלם את השטח, ולמחרת להניח מטען ולברוח. אנחנו מרחיקים אותם ומגינים על הכוחות שלנו. עד היום נתקלנו לא מעט במאמצי איסוף מודיעין וסיכלנו אותם בכל מיני דרכים – מירי הרחקה ועד להבאת האוסף לשטחנו לחקירה".

מה אתה מספר לאמא?

"שאני שומר על מדינת ישראל. היא יודעת שאנחנו עובדים בסוריה, שבנינו מוצבים ושאנחנו מקימים מכשול. הפלוגה שלי תמרנה גם ברצועת עזה, גם בלבנון, כבשנו את החרמון הסורי ועשינו עוד המון פעולות שהשתיקה יפה להן. לא תמיד אפשר לספר הכול".

כמי שהשתתף בהשתלטות על כתר החרמון, אם יש משהו שמפריע לסרן א' זה השימוש במילה "כיבוש" בהקשר של החרמון הסורי: "לא כבשנו, לא לקחנו את השטח הזה בכוח, לא פינינו אוכלוסיות מקומיות. אי אפשר להכניס את המילה 'כיבוש' לעסק. אנחנו מסייעים לאוכלוסייה המקומית והם לנו. אנחנו מכניסים לכאן סיוע הומניטרי, והם מסייעים לנו בתמורה בכל מיני דרכים".