"לאנשים יצירתיים יש יותר יכולת להתמודד עם פוסט-טראומה"

אילון תמם (29), מעצב תעשייתי ירושלמי, לא הבין במשך זמן רב שהוא סובל מפוסט־טראומה. בעקבות כאבי כתף שנמשכו לאורך שירותו הצבאי, הוא נכנס לניתוח רק כדי לגלות שאין בכתף שום בעיה, ושמקור הכאב הכרוני איננו פיזי. הגוף שלו בסדר גמור, זו הנפש שמבקשת ריפוי. לאחר הניתוח שהתברר כלא נחוץ, תמם נזקק לשיקום ושכב בביתו חודשים רבים. אז החלו תסמיני החרדה והדיכאון, שהובילו אותו לאבחון. "לא חשבתי על פוסט־טראומה, כי בניגוד לאחרים לא היה אירוע אחד מסוים שהיווה טריגר, זה היה השירות הצבאי כולו", הוא מסביר. "שירתי כלוחם וחובש ביחידה קרבית, והחשיפה שוב ושוב לאירועים קשים, לפצועים ולגופות, שרטה את הנפש".

אלון לוי (52), אמן תושב גדרה, היה צריך להיאבק שנים רבות כדי לקבל הכרה בנכות שלו; תחילה כדי לקבל הכרה מספקת בנזק הגופני שנגרם לו עקב פציעת אימונים במהלך שירותו הסדיר, ולאחר מכן בנזק הנפשי שהוא נושא עימו בעקבות הפציעה, ושמפריע לו לתפקד, לעבוד, ליצור ולחיות חיים מלאים.

תמם ולוי הם שניים מן המשתתפים בתוכנית "נביעה", חממת יצירה והשראה למעצבים ואמנים שהוכרו על ידי משרד הביטחון כפוסט־טראומטיים, בעקבות שירותם הצבאי או פיגועי טרור שנחשפו להם. בימים אלה מוצגת ב"טרמינל עיצוב בת ים", בשיתוף משרד הביטחון, תערוכה עדינה ומרגשת, ובה יצירותיהם של חברי המחזור השני של הקבוצה. התערוכה היא נקודת השיא של התהליך שעברו, והיא משלבת הן את הכישורים הייחודיים לכל משתתף, והן את המקום האישי והנפשי שממנו – או גם ממנו – הם יוצרים. לצד תמם ולוי, אני פוגש לשיחה בין כותלי התערוכה גם את מעיין שלם ועודד גרינוולד, מנחי הקבוצה.

בלי לחץ

כדי להבין את אופייה של הקבוצה וכיצד היא נולדה, צריך להכיר תחילה את "טרמינל עיצוב בת־ים", המרחב שבתוכו היא מתקיימת. "הרעיון של הטרמינל הוא להשתמש בעולם העיצוב והאמנות כמנוף חברתי ושיקומי שיכול לצמצם פערים, לרפא ולקרב בין אוכלוסיות", אומר עודד גרינוולד, עובד סוציאלי קליני המלווה בשנים האחרונות מיזמים שונים בטרמינל. "יש פה מיזמים שונים שנוגעים בשילוב בין עולם העיצוב לעולם הנפש. עשרות מתמודדי נפש מגיעים לכאן מדי יום ומועסקים בשלושה מפעלי שיקום שונים – רדיו, משתלה ועיצוב. פועלת כאן גם חממה למעצבים בראשית דרכם, כשהמטרה היא לתת להם מרחב וכלים ליצירה ופיתוח עסקי, וגם לייצר חיבור בינם ובין המתמודדים. הרעיון הוא שכל הפרויקטים בטרמינל, שעובדים אחד ליד השני, ייפגשו, הן בצורה טבעית שמולידה חיבורים יפים והן באופן יזום. למשל, אחד הפרויקטים שהיה לנו השנה בטרמינל נקרא 'קמע'; שמונה מעצבים פגשו שמונה מתמודדי נפש, וכל זוג עבד על יצירה שהיא פרשנות שלו למושג 'קמע'.

"צריך להודות שהרבה ממסגרות השיקום בבריאות הנפש לא נראות טוב", מוסיף עודד. "יש בהן משהו שמרגיש חלש ואפילו קשה, לא 'רק' לא אסתטי. הטרמינל, לעומת זאת, מעוצב היטב. הוא פתוח למבקרים, יש בו עגלת קפה, תערוכות ואנשי צוות שמדברים את שפת האמנות והעיצוב, לצד הכלה וראייה אמיתית של האחר".

אז מה זו בעצם הקבוצה הזו?

עודד: "זו קבוצה שהפרופיל המקצועי והיצירתי שלה דומה לחממת המעצבים, אלא שכאן מדובר באנשים שיתקשו להחזיק בקבוצה 'רגילה' בגלל המגבלות והחסמים שהפוסט־טראומה מייצרת אצלם. הציפיות הגבוהות של חממת המעצבים עלולות להלחיץ אותם. ב'נביעה' הם יודעים שהם באים למרחב שאמנם לא מדברים בו בהכרח על הפוסט־טראומה, אבל יש מודעות אליה ולקשיים הנלווים לה. זה אומר, למשל, שאם מישהו לא מצליח להגיע לכמה מפגשים כי הוא בתקופה רעה, או שאם למישהו יש התקף חרדה, יהיה לזה מקום. הם יודעים שהם יכולים לבוא כמו שהם ויש מי שיחזיק את זה עבורם".

"צריך לומר שזו לא קבוצה טיפולית", מבהירה מעיין שלם, מטפלת באמנות וצלמת, שמלווה את משתתפי הקבוצה גם מבחינה אמנותית. "אני ועודד אנשי טיפול, אבל מרבית החומרים שעולים בקבוצה קשורים בעולמות האמנות והעיצוב. אנחנו מיוזמתנו לא נוגעים בנושא הטראומה באופן ישיר, ולא מכווינים למקום הזה. אנחנו לא שואלים אפילו מה האירוע שהביא אותך להיות פוסט־טראומטי, או איך זה בא לידי ביטוי. הם בוחרים מתי ואם בכלל לשתף. זה משאיר הרבה חוסר ידע וזה בסדר, כי זה לא מה שהם צריכים מהתוכנית.

"המטרה היא לחולל איזושהי הנעה בתוך החיים היצירתיים, מתוך הבנה שכשזה קורה, אז עוד דברים קורים. אם הצלחתי לייצר אפילו תנועה קטנה של כניסה לסטודיו והצלחה לפַסל או לצייר משהו קטן, יש לזה אחר כך אדוות גדולות בחיים".

עודד: "ההנעה שאנחנו רוצים לייצר נראית שונה אצל כל אחד. יש מי שרוצה לפתוח עסק, יש מי שרוצה להתחיל למכור יצירות, ויש מי שרוצה ללמוד טכניקה חדשה. המשותף הוא לקחת משהו שאני טוב בו ולא עושה אותו מספיק, ולתת לו יותר מקום בחיים. להיות במקום יוצר, במקום של חדוות עשייה. יש ערך רב לעצם ההתעסקות בחלקים היוצרים שבי, במסוגלות שלי. לא להיות ממוקד בכמה נדפקתי וכמה רע לי, אלא לקחת את מה שאני כן טוב בו ולעשות ממנו יותר".

מעיין: "אחד התסמינים הבולטים של הפרעה פוסט־טראומטית הוא הקושי לחזור לתפקוד, להחזיק עבודה, לעמוד בלו"ז, לפגוש אנשים, לישון בלילה. יש תקופות של קיפאון והימנעות. כאן אנחנו פותחים מרחב שאפשר לפגוש בו אנשים אחרים שגם הם פוסט־טראומטיים, כך שיש בהם הבנה למצב שלך, ולמשל אתה לא תהיה היחיד שיבדוק כל הזמן אם הדלת פתוחה או סגורה. ויש דחיפה עדינה לעשות משהו, ליצור משהו, להיכנס לאוטו פעם בשבוע ולהגיע לכאן, לתפקד בלי הלחץ הרגיל שיש בחוץ. שום דבר בתוכנית הוא לא חובה. אפילו ההשתתפות בתערוכת הסיום היא לא חובה, אבל בסופו של דבר כולם משתתפים בה".

הקבוצה הוקמה ופועלת בשיתוף משרד הביטחון, שלדברי עודד "נענה להזמנה שלנו ברוחב לב ובצורה מדהימה ומקצועית, ושלח צוות מטעמו. יחד חשבנו איזה מיזם יכול להתאים למרחב הזה, עד שבנינו איתם את תוכנית 'נביעה'".

קבוצת שווים

"שנה לפני שהגעתי ל'נביעה שכרתי סטודיו'", מספר אלון לוי, "מקום שאוכל ליצור בו כמו שאני יודע ואוהב. חיפשתי הרבה זמן חלל מתאים, וכשמצאתי העברתי לתוכו את החומרים והכלים שאני עובד בהם. הכול היה מוכן, חוץ ממני. לא הצלחתי להיכנס לסטודיו, וגם כשנכנסתי, לא הצלחתי ליצור שום דבר. המפגש עם הקבוצה והמנחים של 'נביעה' החזיר אותי אל הסטודיו בענק. זה גירד לי את המקומות היצירתיים ופתח לי מחדש את היכולת להתמיד, לחלום ולתכנן יצירות, לחשוב קדימה".

העובדה שהקבוצה איננה טיפולית, מקילה על מי שחש הסתייגות מתווית כזו. "לא הייתי בשום טיפול או קבוצה כזו של פוסט־טראומטיים", מעיד על עצמו אילון תמם. "תמיד חשבתי שהפוסט־טראומה שלי חריגה ולא קשורה לכולם, ולכן קבוצת השווים הזו לא רלוונטית אליי. אני גם לא אדם שמרגיש בנוח לדבר בקבוצה. אבל התוכנית משכה אותי כי הדגש שלה הוא עיצוב ואמנות. כשהגעתי לטרמינל לריאיון והיכרות, נדלקתי על המקום. ראיתי את התערוכות ואת היצירתיות, והבנתי שאני רוצה להשתלב בזה. בתוך הקבוצה אני פחות מדבר, אבל הקבוצה והתוכנית זימנו לי הרבה מפגשים של אחד על אחד, ושם אני מוצא את עצמי נפתח ומדבר יותר, גם על המקום הפוסט־טראומטי".

עודד ומעיין, מהניסיון שנצבר כאן בינתיים, מה אתם יכולים לומר על החיבור הזה בין עולמות העיצוב והאמנות ובין התהליכים התרפויטיים שקורים בתוך המרחב הזה?

עודד: "יש לי מחשבה על כך שאמנים ומעצבים הם אנשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר להפרעה פוסט־טראומטית. לאדם שהוא מעצב או אמן יש נפש עדינה, רגישה ויצירתית יותר, וזה בא עם מבנה אישיות כזה שגם חוויות טראומטיות נחוות בעוצמה רבה יותר".

ההתרשמות של מעיין שונה: "אני חושבת להפך. התמודדות עם טראומה קשורה גם בחוסן נפשי, ואני חושבת שדווקא לאנשים יצירתיים יש יותר יכולת לעבד את הדברים, יש להם עוד ערוץ. הרבה פעמים התכנים של הטראומה קשים וכואבים מדי, ולאמנות יש יכולת לגעת במקומות האלה תוך ויסות משמעותי ועם סובלימציה מאפשרת. הכאב שאני חווה בפנים יכול להיתרגם באיזושהי צורה, ישירה או לא, ליצירת אמנות. הליך התרפיה הוא לא רק המיצג או היצירה אלא עצם התהליך, ההתמקדות בחומר, בפיסול, בציור, עצם הצורך לשבת ולחשוב מה אני רוצה ליצור ולעצב".

הטכנולוגיה לעזרת הכלב

במסגרת התוכנית חברי הקבוצה נפגשים אחת לשבוע, במשך שבעה חודשים. בחלקו הראשון של המפגש, אחד החברים מציג לכולם את עולמות העיצוב או האמנות שלו, את החומרים שהוא עובד עליהם ואת היצירה שלו, וככל שהוא מעוניין בכך – מספר גם על הטראומה האישית. בחלקו השני של המפגש, חברי הקבוצה נפגשים עם מעצבים ואמנים שונים, החולקים עימם מניסיונם היצירתי ומעניקים השראה וידע. לעיתים חברי הקבוצה מתנסים בטכניקות שונות ויוצרים בעצמם במהלך המפגש. במהלך התוכנית מוצמד לכל משתתף מנטור או מנטורית שמלווים אותם בתהליך העבודה והיצירה, ומסייעים להם לסמן מטרות ויעדים. חלק מהמטרות קשורות לעשייה במסגרת התוכנית, אך רובן מתחברות לתחומי העשייה, העיצוב והאמנות בעולם שבחוץ.

בהתאם לאופי המקצועי של התוכנית, קריטריון מרכזי לקבלה אליה הוא מקומם המרכזי של העיצוב או האמנות בחייו של המועמד; לא תחביב שולי אלא משהו שלומדים אותו, עוסקים בו ומתמסרים אליו. כל מועמד אף נדרש להציג תיק עבודות.

בכל מחזור יש כ־15 משתתפים, רובם גברים. במחזור הנוכחי משתתפות שלוש נשים. אחת מהן היא שירי, שמתמודדת עם פוסט־טראומה לאחר שהייתה עדה לפיגוע טרור. שירי העלתה בתערוכה יצירה יפהפייה ומסקרנת בשם "יהיה בסדר". זהו מיצג של ספרים מפוסלים המונחים במעין פירמידה גבוהה. בתוך הספרים חצובות המילים "בסדר", "אני בסדר", "גמורה" ועוד. "יהיה בסדר" הוא צירוף ישראלי מאוד, ונראה שהיצירה מתכתבת איתו ומציבה סימן שאלה על התשובה הסתמית שרבים מאיתנו נוטים להשתמש בה גם כשמצבנו רחוק מלהיות בסדר.

אילון תמם התעניין תמיד בתחומי הרפואה, עוד מימיו כחובש קרבי בגדוד חרוב. כמעצב תעשייתי הוא מוצא עניין בעיצוב מוצרים הקשורים ברפואה. "אחת העבודות שיצרתי במהלך הלימודים", הוא מספר, "הייתה עגלת תרופות מותאמת למדרגות, כזו שיכולה להתאים לאחים ואחיות שמבצעים פרוצדורות רפואיות בביקורי בית. מעניין אותי לעצב וליצור דברים שיעשו את החיים של החולים או של המטפלים קלים יותר".

התערוכה כוללת יצירות שמגיעות מעולם העיצוב, לצד יצירות אמנות. עבודתו של תמם בולטת: בובת כלב לבנה עם רצועה שמתוחה כלפי מעלה. על בובת הכלב מונחת מעין קשת טכנולוגית.

"הכלבה שלי התעוורה לפני הרבה שנים", מספר תמם. "בהתחלה לקחתי את העיוורון שלה מאוד קשה, לא ידעתי איך להתנהל איתה ואיך כלבה עיוורת יכולה להסתדר בעולם. עם הזמן למדתי אותה וראיתי איך היא מסתגלת למרחבים שהיא נמצאת בהם. בתוך הבית זה קל יותר. היא לומדת את החלל ומצליחה להתהלך בו בלי ליפול ובלי להיתקע בדברים. גם אני עושה את המאמץ שלי ומשתדל שהרהיטים והחפצים בבית יהיו תמיד במקומם הקבוע. האתגר הוא כשהיא יוצאת החוצה, ושם יש דינמיקה ועצמים שיכולים להפתיע ולהפחיד אותה. לכן חיפשתי לעצב משהו שיעזור לכלב עיוור להתמצא במרחב, וזו הקשת שאתם רואים. זה סוג של חיישן שמונח על הגב שלה ומכוון אותה בתנועה. יש פה כלי שמסייע לאחר, גם אם האחר הוא בעל חי".

קושי שקוף

יצירתו המרשימה של אלון לוי מונחת על קיר מול הכניסה לתערוכה. היא נראית כמו תמונת זכוכית ענקית של עין גדולה, שמסביבה מעגלי התפרצות או התנפצות.

"קודם כול זו לא זכוכית, זה אפוקסי", מבהיר אלון, "חומר שאני אוהב לעבוד איתו וליצור בו. מרבית השימוש בחומר הזה הוא פרודוקטיבי – תעשייתי או ביתי. למשל משטחים לשולחנות, משטחי שיש ועוד. רציתי לעשות עם החומר הזה משהו שהוא אמנות, תמונה שניתן לתלות על הקיר. החשיבה הראשונית הייתה להתעסק עם המושג 'נביעה', כשמה של התוכנית וכביטוי לתהליך שעברתי בתוך הקבוצה הזו, תחושה שסוף סוף משהו נובע ומפעפע. התחלתי את הצבעים מסביב בתנועה מתפרצת כזו. בשלב מסוים בתהליך היצירה לקחתי את זה הביתה להראות למשפחה, והבת שלי אמרה 'יש פה ממש עין'. הבטתי והבנתי שהיא צודקת. לקחתי את התמונה לשכן שלי שחף אליעד, צייר פגוע־ראש שהיצירה עבורו היא הצלה, והוא עזר לי לצייר ולהוסיף עין בתוך זה. אגב, לאליעד יש עניין עם ציורי עיניים. מאז 7 באוקטובר הוא מצייר הרבה פורטרטים של נופלים מהמלחמה, עם דגש מיוחד על העיניים.

"העבודה עם האפוקסי מצריכה עדינות וחום, יש בה ערבוב צבע ושכבות שקופות וצבעוניות שמצטברות, וכשהחומר מתקשה הוא חזק ועמיד מאוד. את מרבית הידע שלי על יצירה עם אפוקסי רכשתי בתקופות שבהן הייתי עם עצמי בבית, וכל מה שעשיתי זה לבהות במאות סרטוני יוטיוב של אמנים שיוצרים עם אפוקסי. עכשיו יש לי חלום להתחיל ליצור יותר בחומר הזה, ואפילו ללמד אנשים אחרים איך ליצור איתו אמנות".

האופן שבו מתאר אלון את העבודה עם האפוקסי, שכוללת יצירה בחומרים שקופים ושימוש בשכבות וחריטות, מזכיר לי את האמירות שעלו במהלך השיחה על שקיפותה של ההפרעה הפוסט־טראומטית. "החברה בישראל עשתה בשנים האחרונות תהליך מעמיק של הכלה וקבלה בתחום הזה", אומר לוי. "ובכל זאת, עדיין יש בישראלים משהו חסר סבלנות, ויש לאן להתקדם. זה בא לידי ביטוי, למשל, בפטור מתור. רבים מנפגעי הפוסט־טראומה לא מעזים להשתמש בפטור הזה, כי הנכות לא ניכרת עליהם והם נראים רגילים לגמרי. אף אחד לא מבין מה זה אומר עבורם לחכות עכשיו בתור, או איזה התקף זעם היה להם בדרך לכאן".

מעיין: "בגלל השקיפות הזו נוצרת ציפייה מאנשים שסוחבים פוסט־טראומה להתנהגות רגילה ולתפקוד רגיל, ויש פחות הבנה למצבים ולרגעים המאתגרים. אתה יכול לפגוש מישהו עם פוסט־טראומה שנמצא בימים כל כך קשים עד שהיה לו קשה לצחצח שיניים הבוקר, אבל אתה תפגוש אותו והוא נראה לך סבבה, והוא באמת סבבה ומוכשר ולכאורה רגיל לגמרי, אבל הוא סוחב איתו משהו קשה שאתה לא יודע".

עודד: "כדי לא להתמודד עם הציפייה הזו עלולה להיווצר הימנעות מהסביבה. אנחנו פוגשים בקבוצה אנשי שיחה מרתקים ויצירתיים, בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, ופתאום אתה יכול לגלות על מישהו שכבר שלוש שנים הוא לא נפגש עם חברים".

הקבוצה הראשונה של התוכנית התגבשה עוד לפני 7 באוקטובר, וגם חברי הקבוצה הנוכחית חוו את הטראומה שלהם לפני המלחמה הנוכחית, חלקם לפני שנים רבות. הגורם לכך הוא בראש ובראשונה טכני, אם כי לא רק: "אנשים שנפגעו במהלך המלחמה הנוכחית ואפילו ב־7 באוקטובר עצמו, טרם הוכרו כפוסט־טראומטיים", מסביר עודד. "אבל אני חושב שיש כאן עוד דבר. חברי הקבוצה חיים עם הפוסט־טראומה שנים ארוכות. הם מכירים את עצמם בתוכה ויודעים איך לחיות בה. יצירה מתוך פוסט־טראומה שחיים אותה זמן רב היא משמעותית יותר. מי שנמצא שנה או חצי שנה בתוך זה, עוד לא מכיר את זה באמת, הוא עוד צריך לתת להפרעה זמן ולראות לאן זה לוקח אותו בחיים".

מעיין: "בגלל המלחמה יש קיצור תהליכים באבחון במשרד הביטחון, אבל זה עדיין לוקח זמן. וגם אם זה קצר יותר, רבים עדיין נמצאים בלחימה ועוד מוקדם עבורם לדבר על תוצאות הטראומה. הם עוד בתוך האירוע עצמו, ממשיכים להיכנס ולצאת מסבבי לחימה, ואין להם את הפנאי לגשת ולהתחיל את התהליך".

חשיפה מדודה

כל היצירות שמוצגות בתערוכה הן כאלה שחברי הקבוצה עבדו עליהן בזמן הקבוצה ובהשראתה. חלל התערוכה קטן, ובכל זאת, בזכות התאורה והעובדה שאחד הקירות שקוף, אין תחושה של צפיפות. על חלק מהיצירות ניתן לראות מיד את השפעת הפוסט־טראומה, למשל חולצה שתפורים בה חלקי מדים, או קסדה מרובת חומרים שמונחת על ראש. ביצירות אחרות, הביטוי לפוסט־טראומה מרומז יותר.

יש משהו חשוף בתערוכה כזו. איך ההרגשה כשהמיצגים מונחים כך לעין כול, במיוחד כשיש לתערוכה פתיחה חגיגית עם קהל רב?

אלון לוי: "לי הייתה התרגשות או חרדה כפולה מהפתיחה. חוץ מהעובדה שפתאום היצירה מונחת וכולם יכולים לראות, עודד ומעיין ביקשו ממני לדבר. היססתי ואז הסכמתי, אבל בערב עצמו נכנסתי לחרדה והלכתי להירגע באחד החדרים. עודד ניגש אליי כדי להיות איתי, ומה שהרגיע אותי ונתן לי את היכולת בסופו של דבר לעמוד מול הקהל ולדבר, היה האמירה של עודד שאני לא חייב כלום, ושעד הרגע האחרון, אם לא ארצה לא אדבר. האמת שהיה טוב ומרגש, המשפחה שלי הגיעה, חברים הגיעו וכולם פרגנו מאוד".

עודד: "יש תהליך ארוך עד שמגיעים לתערוכה. כבר במפגש הראשון אנחנו מזכירים שיש תערוכה, אנחנו מדברים על זה הרבה ונותנים מקום לחששות, לפחדים, לתסכולים ולמחשבות. בנוסף, יש בחירה. כל משתתף יכול לבחור האם המיצג שהוא יניח בתערוכה יהיה קשור בפוסט־טראומה או לא. הוא בוחר איך להיחשף וכמה. גם בערב התערוכה עצמו הצענו לאלון לדבר ושמחנו שדיבר, אבל לכל אחד יש את האפשרות להיטמע בקהל, לתפוס פינה ולהיעלם. הם לא חייבים בשום שלב להיות בפרונט".

מעיין: "הם יכולים גם להציג בתערוכה באופן אנונימי, אם הם מעדיפים".

עודד: "בסוף, ערב הפתיחה של התערוכה הוא אירוע מעצים, שנותן ליצירה שלהם מקום באופן מכבד ומרגש. זה מקום של נראות וחיזוק. וגם, אף אחד מהם לא עומד לבד. יש פה קבוצה של אמנים ומעצבים שמציגים את התערוכה ביחד, והתערוכה נותנת מקום של יופי וכוח ליצירות ולאנשים המדהימים שיצרו אותן".