"דימונה היא הרבה יותר ממפעל טקסטיל. אנחנו חיים בתוך נס"

בגיל 18 הגיע זיו תדהר לריאיון קבלה לגלי צה"ל. ארז טל, שהיה אז ראש מחלקת הקריינים בתחנה, פתח את הריאיון בשאלה מפתיעה: "מה ההורים האשכנזים שלך עושים בדימונה?". "זו הייתה שאלה נפלאה בעיניי", מספר תדהר. "היום אני יודע להסביר למה ארז התחיל כך את השיחה. לא בגלל התנשאות; הוא לא אדם מתנשא. הוא פשוט רצה לדעת שזיו תדהר הזה הוא לא רק צעיר עם קול יפה, אלא אדם עם עמוד שדרה. הייתי מבועת מהמעמד ואני לא זוכר מה עניתי, אבל כנראה התשובה הייתה בסדר, כי התקבלתי".

36 שנה אחרי הריאיון ההוא, תדהר עונה בהרחבה לשאלה שהופנתה אליו אז. בגיל 54 הוא מוציא לאור ספר ביכורים בעל שם פרובוקטיבי־משהו - "סנוב אשכנזי מדימונה" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן). לאורך יותר ממאתיים עמודים שנקראים בשטף חוזר תדהר לילדותו ולנעוריו בעיר המדברית, מעלה זיכרונות נעימים יותר ונעימים פחות מדימונה של שנות השבעים והשמונים, ותוך הפגנת הומור ומודעות עצמית הוא מתפלמס עם עצמו סביב זהותו הדימונאית, שהוא מתעקש עליה גם לאחר יותר משלושים שנות מגורים בתל־אביב. הסיפור שלו אינו רק אישי־פרטי: הוא מייצג עוד רבים מילדיהם של "מהגרי העבודה" שהגיעו בשנות השישים והשבעים ממרכז הארץ לערי הפיתוח, לצורכי פרנסה. הילדים הללו מצאו את עצמם גדלים בפריפריה כמיעוט אשכנזי בקרב אוכלוסייה שרובה המוחלט עולים מזרחים, והחוויה הזאת, לפחות בחלק מהמקרים, עיצבה להם זהות ייחודית.

"אני תל־אביבי ממוצא דימונאי", מצהיר תדהר כשאנו נפגשים ברחובות עיר ילדותו. "אם יחלקו דרכונים בתוך הארץ, אלך כנראה לקחת דרכון דימונאי. עד היום לא מאמינים לי שגדלתי שם, ואני בתגובה נוהג לומר בצחוק שאני מילדי צהלה החטופים. חלק ממני ממשיך לחיות בדימונה, וזה כנראה יישאר כך לעד. בכלל, אני מתרונן כשאני מגיע למדבר, והמראה של הנגב לעולם ידבר אליי יותר מהנופים הקסומים של הגליל. גם כי זו ארץ בראשית, וגם כי מרגש אותי לדעת שפה התחיל הסיפור ההיסטורי שלנו. זה ערש קיומנו.

"אם ישאלו ישראלי מצוי אילו אסוציאציות השם 'דימונה' מעורר אצלו, הוא בטח ישיב: סימונה מדימונה, מפעל הטקסטיל, קהילת העבריים, עצירה לשירותים בדרך לאילת. אולי יציין כמה סלבריטאים שגדלו בעיר. אבל דימונה היא הרבה יותר מזה, והיה חשוב לי לספר את הסיפור האחר והלא מוכר שלה. בעיניי, אנחנו הולכים פה בתוך קסם. כבר לפני אלפי שנים הייתה במקום הזה עיר מקראית. זכינו לחיות בתקופת שיבת ציון, והנה אנחנו נמצאים היום כבני חורין ריבונים במקום שיהודים חיו בו בימים ההם. מכלום ושום דבר קמה פה עיר, נגד כל הסיכויים. המקימים שלה היו עולים שהובאו לפה בניגוד לרצונם. גם הישראלים ההגמוניים, מהגרי העבודה, לא באו לפה ממניעים ציוניים טהורים, אלא כדי לשבור שבר במדבר. הם לא התכוונו להישאר, אלא רק מצאו פה פתרון זמני מתוך כוונה להסתדר וללכת. ואז קרה דבר לא צפוי: הרעיון הזה של עיר פיתוח מצא חן בעיניהם. הם אהבו את החיכוך של תרבויות שונות ומגוון אנושי גדול. בחיבור בין האוכלוסיות נבנה פה דבר חדש, יצירתי, מקורי ומלא קסם. בעיניי אלו פניו היפות של כור ההיתוך, ואף שהוא לא נעשה באופן נטול בעיות ועוולות, צריך לחשוף גם את צדדיו החיוביים והמצחיקים".

הנוסטלגיה שעולה מן הספר לא קשורה רק לדימונה, אלא להווי של שנות השבעים והשמונים – לילדות נטולת מסכים, למשחקים בשכונה, ליכולת הפשוטה של אנשים להתערבב זה עם זה.

"אני חושב שבאמת התנתקנו מחללית־האם. זה דבר שאני מרבה לשוחח עליו עם ידידיי הקרובים. אני חוזר בנושא הזה גם להוריי, כחלק מהגמוניה ותיקה שהיו לה דגלים רציניים כמו קליטת עלייה ויישוב הארץ, ופתאום היא התנערה מכל זה. זה קרה בשנות השמונים, כשהכסף הגדול התחיל לזרום לארץ, ואנשים התחילו להתעניין יותר ברמת החיים ובנסיעות לחו"ל. אני חושב שקרה לנו דבר לא טוב, ואני לא מדבר רק על ההתרחקות מהמסורת והדת, שהמפעל הציוני בחלקו הגדול בעט בהן. ברגע שלא הייתה קליטת עלייה, ולא היה צורך לכבוש את השממה, וגם א־לוהים כבר לא היה בתמונה - לא נשאר כלום מלבד התכנסות פנימה ועיסוק נרקיסיסטי במה שנוח לי וטוב לי ומשרת אותי כאן ועכשיו. הדבר הכי חמור שקרה לנו הוא שאיבדנו את תודעת הזמן. אנחנו חלק משרשרת מתמשכת, יש לנו היסטוריה מפוארת, אבל אנחנו מתרכזים יותר מדי בכאן ועכשיו".

להפר את צו השבט

לרוב נהוג שהמראיין מגיע אל המרואיין, אבל השיחה עם זיו תדהר, באופן טבעי ומתבקש, התקיימה בדימונה, הסמוכה למקום מגוריי. אף שכבר שנים אין לו בני משפחה כאן, הוא שמח על ההזדמנות לביקור נוסף בעיר ילדותו, שהוא פוקד לדבריו כמה פעמים בשנה.

"בכל בחירות עולות אמירות כמו 'הבבונים הפרימיטיביים סובלים מתסמונת האישה המוכה ומצביעים נגד עצמם'. ואני שואל בתגובה: אתם בכלל מכירים את דימונה? אני לא משלכם. אני האשכנזי מדימונה. הם לא מבינים מאיפה זה בא להם"

"סנוב אשכנזי מדימונה" יוצא לאור חודשים ספורים לפני חגיגות השבעים של העיר, שנוסדה בספטמבר 1955. היום זאת סיבה למסיבה מבחינתו של תדהר, אבל בילדותו בדימונה, שהוא כותב עליה בגעגועים, היו גם לא מעט רגעים מאתגרים, והיו כעסים. "כעסתי על ההורים שלי, ובגיל ההתבגרות אפילו שנאתי אותם בגלל הבחירה שלהם לגור במקום הזה ולגדל אותי פה", הוא אומר. "לא נוח לגור ב'חור', ובנוסף נגזרה עליי התמודדות כפולה עם הסטיגמות: גם כתושב עיר פיתוח, וגם כאשכנזי שגר בעיר פיתוח. כשנסענו לבקר את קרובי המשפחה במרכז הארץ, הם תמיד הקניטו אותנו בשאלות - מה אתם עושים שם? למה אתם לא עוזבים? ההורים שלי חטפו גם מחבריהם בני ההגמוניה, שלא השלימו עם העובדה שזוג אשכנזים בעלי בוחן מציאות תקין הולכים לגור ביישוב מוכה עולים, ועוד מהצבע הלא נכון. אני הרגשתי אז שהקוטג' ברמת־השרון ממש נגזל ממני, ושלא מגיע לי לחיות פה. באתי בטרוניות להוריי, וניסיתי לשכנע אותם לקום וללכת".

מתי הגישה שלך השתנתה?

"רק אחרי הרבה שנים הבנתי שנפלה לידיי זכות גדולה. יש תהליך איטי שבו אתה מפסיק להתחשבן עם הוריך באופן קטנוני על עניינים כאלה ואחרים, לומד לקחת את עצמך ברצינות תהומית פחות, ומתחיל להבין את מקומך הסגולי בעולם. אתה מפנים שאתה לא מרכז היקום, ולא הכול סובב סביבך. הבנתי שבעוד רגע לא אהיה פה, אבל אני חלק משרשרת ארוכה ומפוארת. ההכרה הזאת העמיקה יותר את הזהות היהודית ואת הזהות הלאומית שלי, חיברה אותי יותר להורים שלי, וגם חיזקה את הקשר שלי לדימונה ולארץ".

תדהר מביע געגועים למשחקי הילדות בדימונה, לחוגי המוזיקה בקונסרבטוריון המקומי ולחוגי הטבע והסיירות שחיברו אותו לנגב, אך כלפי מערכת החינוך הדימונאית הפורמלית יש לו עמדה מורכבת. "בתקופת הלימודים שלי שם, בתי הספר היסודיים היו מעולים. היו שם אנשים יוצאים מגדר הרגיל, שראו בעשייה החינוכית שליחות. אבל בחטיבת הביניים ובתיכון חוויתי אכזבה. מוסד חינוכי שנמצא במקום מורכב וטעון כמו עיר פיתוח צריך שהתכנים שנלמדים בו יהיו בהתאם. למדתי בכיתה עיונית טובה, שיעור הזכאות לבגרות היה גבוה, אבל בעיניי לא זה צריך להיות העיקר, לא אז ולא היום. עצוב לי שגם בפריפריות התמכרו לסיפור הזכאות לבגרות, בגלל מחירי הנדל"ן שמושפעים מאוד מהקריטריון הזה.

"תעודת הבגרות חשובה, אבל היא לא חזות הכול. לא למדנו מספיק תכנים מקומיים, ולא דיברו איתנו על התמודדות עם המורכבות של חיים בעיר פיתוח, על העוולות ועל התסכול מהמעשים של הממסד. המורה לספרות אומנם קראה בכיתה יום אחד את השיר של ארז ביטון 'זוהרה אלפסיה' (על מי שהייתה זמרת החצר של מוחמד החמישי מלך מרוקו, וכאן בארץ חיה בחוסר כול – א"ר), אבל הוא נשאר אנקדוטה ולא התפתח דיון שהיה יכול להיות סוער".

היו מתחים בין "המהגרים" מהמרכז לדימונאים הוותיקים?

"אני לא זוכר חיכוכים ואלימות בין האוכלוסיות. פעם אחת קראו לי 'רוסי מסריח', כנראה בעקבות העלייה מרוסיה בשנות השבעים. כשבאתי הביתה וסיפרתי לאמא בבכי, היא דווקא צחקה, והיה משהו נורמלי ונעים בכך שהיא לא התרגשה מזה.

"בקרב בני האליטות הייתה התנשאות כלפי העולים, והיו אמירות גזעניות, אבל מצד שני היה שילוב ידיים איתם, כי במקום קטן כולם ערבים זה לזה וחיים ביחד. בהמשך חיי כאדם בוגר, חוויתי את ההתנשאות והגזענות כלפי דימונה. בכל תקופת בחירות עולות אמירות כמו 'הבבונים הפרימיטיביים האלה שסובלים מתסמונת האישה המוכה ומצביעים נגד עצמם'. כשאני שומע דבר כזה, אני שואל בתגובה: אתם בכלל מכירים את דימונה? גרתם שם פעם? והם עונים 'לא, אבל כך זה לפי הסטטיסטיקות'. ואז אני אומר להם: 'מצטער להגיד לכם, אבל אני לא משלכם. אני האשכנזי מדימונה'. הם לא מבינים מאיפה זה בא להם".

בתחומים רבים העמדות שלך ימניות. אפשר לזקוף אותן לעברך הדימונאי?

"גדלתי בבית של אינדיבידואליסטים. הספר נקרא 'סנוב אשכנזי מדימונה' כי ההורים שלי לא היו סתם אשכנזים, אלא מהזן הסנובי. ואני לא מתכוון לאלה שחושבים שקולם בקלפי שווה יותר משל אחרים, או שבזכותם הוקמה המדינה; אלו סנובים מזויפים. סנובים אמיתיים מתעלמים מרעשי הרקע ולא נעתרים לקול העדר. סנוב הוא לא מי שמבטל אדם אחר ותרבות אחרת, אלא מי שנאמן לעצמו. ההורים שלי ראו את המקום הזה ראוי למגורים, ובכך הם הפרו במידה רבה את צו השבט, שייעד להם חיים במקום אחר.

"כאן אני פוגש את השכן שלי בהבל פיו, מריח את הבישולים מהמטבח. להיות במקום הזה, שהתושבים בו שונים מההורים שלי ואוכלים אוכל אחר ושומעים מוזיקה אחרת - זה דבר מפרה. אם הייתי פוגש זיו תדהר שגדל בקוטג' ברמת־השרון, הוא היה נראה לי ילד מפונק ושבע"

"גם בקרב מהגרי העבודה ההורים שלי היו חריגים, כי הדעות הלאומיות שלהם לא התיישבו עם המפא"יניקים שהצביעו מערך על אוטומט. האינדיבידואליות שלהם המשיכה איתי גם אחר כך, והחריגות היא אתוס מכונן אצלי. אז הייתי חריג בדימונה, והיום אני חריג בין השכנים שלי בצפון תל־אביב, שחושבים אותו הדבר ומצביעים אותו הדבר. אני בדרך כלל לא אוהב להיות 'משלנו'. יש לי רתיעה ממקהלות, ואני חושב שזה בין השאר בגלל דימונה. לעולם אהיה קצת יונה בקרב ימנים מיליטנטיים, ולאומי מדי בקרב שמאלנים".

קופנהגן במקום שבטה

הפגישה שלנו לא מתקיימת באחד מבתי הקפה של דימונה, אלא דווקא בגינה הציבורית של "שכונה לדוגמה", שכונת ילדותו של תדהר. בספרו הוא כותב עליה לא רק כתושב בעבר אלא גם כאדריכל בהווה, ומהזווית הזאת הוא מגדיר אותה "מופת של אדריכלות ישראלית". השכונה, שתכננה האדריכלית אלה שרשבסקי בשנות השישים, אוכלסה בשנות השבעים. היא משלבת יחידות דיור חד־קומתיות ודו־קומתיות צמודות קרקע לצד בתי דירות. יש בה הפרדה בין תנועת הולכי הרגל שמתקיימת בתוך השכונה, ובין תנועת כלי הרכב שמנותבת לכביש היקפי. בין יחידות הדיור עוברים משעולים שילדים יכולים לשחק בהם בכדור או בגולות ללא חשש מרכב חולף. בז'רגון המקצועי מכנים את הסגנון הזה "שכונת שטיח", מכיוון שממעוף הציפור הוא מזכיר דוגמת אריגה צפופה.

"אם הייתי חוזר לדימונה, הייתי רוצה לגור רק בשכונה הזאת", אומר תדהר. "יש פה דבר קסום ומיוחד. אנחנו יושבים כרגע בתוואי הראשי של השכונה, אבל במשעולים אפשר לראות שהקרבה אל השכנים דלת־מול־דלת וחצרות הפטיו הקדמיות יוצרות מפגשים יומיומיים. זה לא רק 'אני והווילה שלי', וכל אחד יוצא מהשער החשמלי שלו ונוסע לעבודה. כאן אני פוגש את השכן שלי בהבל פיו יום־יום, מריח את הבישולים מהמטבח. אנשים בתל־אביב גרים במגדלים אנונימיים רבי־קומות, בלי זהות עצמית. פה התושבים מצליחים לבטא את עצמם, אבל לא על חשבון האחר. הם חולקים את אותה הסמטה ומגדירים את עצמם יחד כיחידה אורגנית שיש בה ערבות הדדית וחיבור, וזה יוצא מן הכלל.

"קיבוץ הגלויות מתממש פה פיזית. המשפחה האשכנזית שלי חיה ליד משפחת עולים, אלה שרצו אצל אלה, אלה אכלו אצל אלה, כי החיבורים הם פריווילגיה. גדלתי אומנם בשוליים המודרים של מדינת ישראל, ומשפחתי הייתה פה מיעוט, אבל להיות במקום המורכב הזה, שהתושבים בו שונים מההורים שלי ואוכלים אוכל אחר ושומעים מוזיקה אחרת - זה דבר מפרה מבחינה אינטלקטואלית ורגשית. אני חושב שאם הייתי פוגש זיו תדהר שגדל בקוטג' ברמת־השרון, לא היה לי חשק להכיר אותו, כי הוא היה נראה לי ילד מפונק ושבע. זיו תדהר מדימונה לעומת זאת היה ילד מוטרד תמידית וחסר מנוח, המקום הזה הרים לו להנחתה".

בניגוד לשבחים שהוא מרעיף על תצורת השכונה שלו, שכונות אחרות שנבנו בדימונה ובערים מסוגה לא מחלצות ממנו מילים טובות. "מתכנני דימונה בשנות החמישים, כמו מתכנני שאר עיירות הפיתוח, התעלמו מהתודעה הקדומה של ההתיישבות בנגב, מערים עתיקות כמו ממשית, עבדת ושבטה. הייתי מצפה שיבנו משהו שארוג יותר במדבר".

הם היו צריכים לאכלס במהירות עשרות אלפי עולים, ולכן הם בנו בלוקים ושיכונים.

"הבעיה היא לא הבלוק, אלא שהם רצו להשתלט על השממה ולכבוש שטח. הבלוקים ניטעו במרחב עם מרחקים עצומים ביניהם. במקום ללמוד מהספר הפתוח שהשאירו לנו בנגב הדורות הקודמים, המתכננים הביאו אופנה מהניכר, מסגנון הבנייה והתכנון ששלט באירופה אחרי מלחמת העולם. הם ניסו לבנות פה דנמרק או סקנדינביה של המזרח התיכון. אם תיסע לקופנהגן תראה שם שכונות כמו בקריית־מלאכי ובדימונה - שיכוני רכבת עם הרבה כניסות. זו שממת א־לוהים, והם עשו את זה ביוהרה וכמעט בחוצפה. לי זה הפריע, כי אדריכלות לא אמורה לעסוק בבנייה של אובייקטים, אלא בהתמקמות שלנו במרחב. בדימונה, כמו בעיירות פיתוח אחרות, אין באמת רחובות. יש בה אינספור כבישים שלא קורה בהם כלום, לא מסחר ולא התרחשות, וגם אין בהם צל".

"כשהתחלף קולי בגיל ההתבגרות, אנשים התחילו להגיד לי שאולי כדאי שאנסה להגיע לגלי צה"ל. השירות בתחנה קסם לי מאוד, אבל לא ידעו שם איך לאכול אותי: מצד אחד הייתי בשר מבשרם של החבר'ה מרמת־אביב, ומצד שני בכל זאת הייתי אחר. הקניטו אותי לא מעט על כך שאני מדימונה, אבל זה לא הזיז לי"

דימונה של היום משופעת בשכונות רבות וחדשות של בתים צמודי קרקע, אבל גם אליהן תדהר לא מתחבר. "העיר שייכת לאנשיה, כבודם במקומם מונח ואני לא בעמדה של לשפוט, אבל אני כן יכול לבקר. דימונה קיבלה אופי פרוורי מנומנם, כי הקימו בה הרבה שכונות 'בנה ביתך' שמשתרעות לכל עבר, והמרכז הוותיק של העיר ננטש. בעיניי זה מחבל בלכידות החברתית. אבדה ההתחככות של האנשים זה בזה, בתרבויות השונות, בטעמים ובצבעים. היה פה מקום תוסס ורוחש ומלא שמחת חיים, אבל כשכל אחד נשאר בשכונה הפרוורית שלו, הדבר המיוחד הזה פשוט נעלם".

מצד שני, בית צמוד קרקע במחיר שפוי הוא יתרון יחסי שערים כמו דימונה יכולות להציע היום לתושבי המרכז.

"מצער אותי שהחלום הישראלי הוא וילה, וולוו ובריכה. אני חושב שאנחנו יותר טובים מזה. אין לי התנגדות עקרונית לבנייה צמודת קרקע, אבל אני חושב שאפשר לעשות אותה נכון. פה בשכונה היה ניסיון לייצר בנייה כזאת שיש לה ערכים נלווים. לצערי אימצנו את המודל האמריקני של הפרוורים, אבל אנחנו לא אמריקנים אלא יהודים וישראלים.

"פה בשכונה יש התחככות של הבתים אף שהם צמודי קרקע, וזה דבר מדהים. אגב, הבון־טון היום בעולם הוא שכונות שבהן אתה לא מגיע עם הרכב עד הבית. המכונית הפרטית מאבדת את המשמעות שלה בגלל הטכנולוגיה".

תדהר עצמו אינו מחזיק רכב בבעלותו כבר 25 שנה. "אני לא בעונש. אני נעזר בתחבורה ציבורית ואוהב תחבורה ציבורית, לא רק כי זה נוח ונגיש, אלא גם בגלל ההתחככות בהמון. בדרך מבאר־שבע לפה התפנקתי על מונית, והנהג היה בדואי שגר ברהט. התפתחה בינינו שיחה מרתקת שלא הייתה מתרחשת אם הייתי מגיע ברכב פרטי".

בתל־אביב זה סביר לא להחזיק רכב, בפריפריה קשה להסתדר בלעדיו.

"הטענה נכונה, ואני חושב שזה פשע שהמדינה לא עושה יותר כדי לחבר את הפריפריות לתל־אביב ברשת מסילות ורכבות מהירות. בעולם תקין, אדם שגר בדימונה אמור להגיע בתוך ארבעים דקות ללב הארץ. מאה קילומטרים זה מרחק זניח. דברים משתפרים אומנם, אבל לא מספיק. כשגרנו כאן, אנשים סירבו לבוא לבקר אותנו כי זה היה רחוק מאוד. היום כשאני רוצה לפגוש את מעט ידידיי שנשארו בדימונה או בבאר־שבע, אני תמיד מציע שאגיע אליהם. זה נראה לי מקומם וחצוף כשהתל־אביבי דורש שהפריפריה תגיע אליו".

היזהרו מחיקויים

תדהר מתגורר היום בתל־אביב עם בן זוגו אורי, איש היי־טק. "סחבתי אותו כמה פעמים לדימונה, אבל זר לא יבין זאת. מי שלא גדל פה וחווה את המקום הזה, לא יתפוס את העוצמות".

הוריו, היום תושבי פרדס־חנה, נפגשו בדימונה. אמו שרה גדלה בתל־אביב, וכמורה צעירה ורווקה הגיעה לדימונה ללמד את ילדי העולים. אביו אבינעם גדל בקיבוץ אשדות־יעקב, ועבר דרומה כדי לעבוד במפעלי ים המלח. הוריו של אבינעם הגיעו גם הם לדימונה, בעקבות עבודתו של הסב בקריה למחקר גרעיני.

תדהר למד כאמור במערכת החינוך העירונית של דימונה, ובשנת 1990 התגייס לגלי צה"ל. "כשהתחלף קולי בגיל ההתבגרות, אנשים התחילו להגיד לי שאולי כדאי שאנסה להגיע לשם. השירות בתחנה קסם לי מאוד, וזאת הייתה חוויה מעניינת. לא ידעו שם איך לאכול אותי: מצד אחד הייתי בשר מבשרם של החבר'ה מרמת־אביב, ומצד שני בכל זאת הייתי אחר. הקניטו אותי לא מעט על כך שאני מדימונה, אבל זה לא הזיז לי".

הוא שירת כקריין בגלי צה"ל במשך שלוש שנים וחצי, וכעשור לאחר שחרורו חזר לתחנה. "לצערי היא השתנתה מאוד, תוכניות האקטואליה נגסו בכל התוכניות הייחודיות והמיוחדות שהפכו את התחנה למה שהיא הייתה. אני חושב שגל"צ צריכה לחזור להיות תחנה שמתעדת, משמרת ומטפחת את התרבות העברית, ועוסקת פחות בקשקושי אקטואליה. מזה יש מספיק ברשתות אחרות. אני לא מקשיב היום לרדיו בכלל, אין לי סבלנות. אני גם ממעט לצפות בטלוויזיה, כי אני לא יכול לשאת את העוצמות. הכול נהיה מתלהם וגס רוח, ציני ומוטה. הווליום הזה לא נעים לי".

גם אם שמו של תדהר אינו מוכר לכם ממהדורות החדשות שהגיש, הקול שלו יישמע לכם מוכר מן הסתם, משום שכיום הוא מקריין פרסומות רבות ברדיו ובטלוויזיה. הוא גם מקריא קטעי ספרות בתוכנית "ספרים, רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל, ומנחה אירועים. לצד הקריינות הוא עוסק באדריכלות פנים - מקצוע שלמד ב"בצלאל" מיד לאחר שירותו הצבאי - וכן באמנות, ביצירת מוזיקה ובכתיבה. ספרו החדש מלווה בשירים ובאיורים פרי עטו.

"דווקא מכיוון שלא הייתה להורים שלי כוונה עילאית פומפוזית, קרה הטוב שקרה, כי זה משהו שנעשה בידיים טהורות. אם אתה רוצה לבוא לנגב - בוא, אבל אתה לא עושה טובה לאף אחד. דימונה היא מקום ראוי לגור בו בגלל מה שהיא"

"אני חושב שהשנים בדימונה דחפו אותי לתחום האדריכלות", הוא אומר. "גרתי במקום שלא הסתדרתי איתו, המבנה הפיזי שלו הטריד אותי והציק לי. בלימודי האדריכלות הצלחתי להתחיל לפענח ולהסביר לעצמי תופעות שלא אהבתי בילדות, וזה עזר לי להבין כל מיני קומפלקסים. מהר מאוד הבנתי שאין לי עניין לבנות וילות ולהוסיף נפח לעולם, ועברתי לעיצוב פנים. גם אם היה לי חשק לתכנן שכונה חדשה, צריך לזכור שאלה כבר לא היו שנות השישים והשבעים: אז משרד השיכון אפשר לאדריכלים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם. אחר כך הכול הפך להיות יזמי, והיום האדריכלים משרתים את היזמים. לא ייתנו לך לבנות פרויקט כמו 'שכונה לדוגמה', כי אף אחד לא ירצה לקנות בית בשכונה כזו. אנשים רוצים לגור בווילה או במגדל, ולכן אין היום אפשרות לבנות את הדבר הקסום הזה שאנחנו נמצאים בו. בכלל, יש במקצוע שלי פער אדיר בין התדמית לפרקטיקום. ההתמודדויות עם רשויות התכנון והרגולציה לא מאפשרות לחלום".

יש סיכוי שתחזור לגור כאן?

"מבחינה טכנית, המגורים בפריפריה גוזרים עליך קשיים. חלק גדול מהפעילות העסקית בארץ מתרחשת באזור המרכז, והעבודה מדימונה היא בעייתית יותר. מצד שני, לעולם אין לדעת. גם ההורים שלי לא חשבו שהם יגורו בדימונה. אני לא יודע אם אתגלגל לפה, אבל על פניו לא הייתי חוזר, כי דימונה שאני מדבר עליה בערגה בספר היא דימונה של פעם. המקום הזה קסם להוריי כי הוא היה אלטרנטיבה מוחלטת לכל מה שהכירו במרכזי הכוח והשליטה שהגיעו מהם. דימונה הייתה מקום של חופש ושל חיבורים מרתקים, מקום שמסקרן ומאתגר אינטלקטואלית ורגשית ללא הרף. אני חושב שדימונה היום דומה יותר ליישובים אחרים בארץ. שכונות הקצה החדשות שלה הפכו אותה ליישוב פרוורי מנומנם שמזכיר את מיתר ולהבים ושכונות בבאר־שבע. בהקשר הזה יש לי ביקורת על ראשי ערים בפריפריה שמוותרים על הזהות המקומית הייחודית, ומנסים לחקות ערים בלי אופי ממרכז הארץ".

בספר אתה מותח ביקורת על קבוצות מאורגנות שמגיעות לעיירות הפיתוח, כמו גרעינים אידיאולוגיים. אבל במבחן התוצאה, אף אחד ממהגרי העבודה שכתבת עליהם לא נשאר לגור בדימונה, ודווקא משפחות הגרעינים השתקעו כאן לטווח ארוך.

"ההורים שלי גרו פה שלושים שנה, ולא הייתי כותב את הספר אם כל הסיפור היה רק אנקדוטה משפחתית. הם היו חלק מקבוצה. דווקא מכיוון שלא הייתה להם כוונה עילאית פומפוזית, קרה הטוב שקרה, כי זה משהו שנעשה בידיים טהורות. אני אומר שאם אתה רוצה לבוא לנגב - בוא, אבל אתה לא עושה טובה לאף אחד. אני לא אוהב את עמדת המוצא הזאת. דימונה היא מקום ראוי לגור בו בגלל מה שהיא, וזהו".

גם אני מתנגד לאידיאולוגיה שמבקשת לשנות את התושבים או את האופי המקומי, ומסכים שצריכים לבוא בצניעות. עדיין אפשר לדבר על מעבר לערים כמו דימונה מתוך אידיאולוגיה של חיזוק הנגב.

"אני מסכים, ובוא נודה על האמת - היחידים שמגיעים היום באופן מאורגן מתוך ציונות, ועוזבים את אזור הנוחות, הם מהציונות הדתית. אין לך מושג כמה אני מעריך את זה. אני לא רוצה להישמע מתחנף, אבל הציונות הדתית היא באמת חוד חנית גם בצבא - וראינו את זה במלחמה הנוכחית - וגם בהתיישבות בארץ. זו הקבוצה המובהקת היחידה בישראל שלא מתעסקת רק בלייף־סטייל ואני ואני. ועם זאת, גרים פה אנשים, הם נולדו פה וגדלו פה. נחמד שפלוני־אלמוני החליט לעזוב את עירו וללכת לגור בנגב, זה טוב ונהדר ומקסים, אבל צריך לעשות זאת בצניעות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il