"פתאום אפשר להבין מה עוברים אנשי ביטחון, איך זה נראה מהצד שלהם"

כשהסוכנת שלו בישרה לו על האודישן לסדרה "הראש" של קשת 12, הנשימה של אמיר בנאי נעתקה, במיוחד כשהבין עם מי הוא עתיד לשחק בה אם יתקבל. "הייתי באמצע צילומים לסדרת נוער, אינפיניטי", הוא נזכר, "הסוכנת שלי מתקשרת ומספרת לי שעושים איזו סדרה על השב"כ ורוצים לבדוק אותי לתפקיד הבן של יהודה לוי. הרגשתי שזה חלום, לא האמנתי שזה קורה. יהודה לוי הוא ההשראה שלי במקצוע, סוג שחקנים שכבר אין בארץ, כל תפקיד שהוא מגלם גורם לי להתפעם ואמרתי לעצמי שאפילו אם רק אצליח להגיע איתו למאצ'ינג (התאמת תפקידים לפני ליהוק, ש"ד) עשיתי את שלי".

ואיך היה המפגש איתו?

"חיכיתי בחדר המתנה לאודישן שלי ויהודה היה שם במקרה. הוא יצא, הסתכל עליי וניגש לתת לי חיבוק. זה מוזר כי אני כבר רגיל למפורסמים, ומזהים אותי, אבל כל כך התרגשתי, ברמה שאני חושב שזה עזר לי אחר כך באודישן. זה האודישן הכי טוב שהיה לי בחיים. לפני אודישנים אני מתאמן אצל מורה פרטית, ובאותו יום לא הצלחתי להקשיב למילה. בסוף היא ראתה שאני כל כך תזזיתי עד שהיא אמרה 'פשוט תעוף על זה'. ברגע שהבמאי ראה אותי ואת יהודה, הוא היה מרוצה. הוא אמר לנו 'אני לא צריך עוד טייקים'. יצאתי בתחושה שזה שלי ופשוט התחלתי לרוץ בדשא מאחורי אולפני הרצליה. דפקתי ספרינט כדי לפרוק את כל המתח וזה משהו שלא סיפרתי לאף אחד עדיין. אבל כל מה שחשבתי עליו זה שגם אם לא קיבלתי את התפקיד בסוף, זה רגע שאזכור כל החיים. רגע שהבנתי שאני אומנם עוד צעיר ויש לי דרך ארוכה, אבל אני מסוגל להכול".

אם הרמז שנעוץ בשם משפחתו לא מספיק, הסיבה שבנאי בן ה־21 רגיל למפורסמים היא השתייכותו למשפחת בנאי המעוטרת בתור בנה של השחקנית והקומיקאית אורנה בנאי. מרחוק זו אולי נראית נקודת פתיחה מצוינת לשחקן, אבל לדבריו, מעמד כזה נושא גם חסרונות. בזכות הניסיון הגדול שרכש בסדרות רבות שבהן השתתף, ובהן "שעת אפס" ו''שקשוקה", השאלות על משפחתו פחתו והלכו והיום, כשבנאי מגיע לאודישן העיניים מתמקדות קודם בו, ורק אז בשמו שכתוב בדף.

"אני מודה שמאז שהתחלתי לקבל תפקידים ולהראות את היכולת שלי, ההרגשה אחרת. אבל זו גם דרך שעברתי עם עצמי. בהתחלה אם היו אומרים לי 'בן של', היה לי ממש לא נעים, לקחתי את זה קשה. היום אני הרבה יותר בטוח בעצמי, ביכולות המשחק שלי. אז כשאומרים לי משהו כזה, זה רק מרים לי. חוץ מזה, יש משהו מפחיד בללכת למקצוע שאמא שלך עובדת בו, וכולם מכירים אותה", הוא מודה, "בהתחלה היה לי נורא חשוב להיות אני בזכות עצמי. לקח לי זמן להבין שזה רק מרים לי ועושה לי טוב. היום אני הכי נהנה בעולם שהיא מגיעה לסטים או לפרמיירות ועומדת לידי. אם תשאלי אותי האם אני רוצה שנעשה משהו ביחד, אני והיא, התשובה שלי היא חד־משמעית כן".

זו לא רק אמא, יש אילן יוחסין שלם מאחוריך.

"יש משפט במשפחה שאומר 'אם אתה בנאי אתה לא יכול להיות בינוני'. אז יש בזה משהו מלחיץ. אתה מרגיש שיש עליך חובת הוכחה כל הזמן. אני מגיע לאודישן ואני יודע שמסתכלים עליי וחושבים 'אה הוא בנאי, בוא נראה אותו'. אתה מרגיש שהעיניים מתמקדות יותר בך".

///

ב"ראש" הוא משחק את דקל מולכו, בנם של איתמר, ראש השב"כ שאותו כאמור מגלם יהודה לוי, ודורית שמגלמת השחקנית מלי לוי. הסדרה נפתחת ביום שבו ראש השב"כ מגלה שיש בוגד בין שורות הארגון, ובגללו נחשפו כל משתפי הפעולה ברצועת עזה. מן הסתם הסדרה צולמה הרבה לפני שהמילים שב"כ ורצועת עזה היו הנושאים החמים בחדשות. בקשת תכננו להשיק אותה בתחילת חודש אוקטובר 2023, אבל אז המציאות דחקה את המקום לדמיון והשידור נדחה עד מרץ האחרון.

"בתוך ההלם, היה לי ברור מהרגע הראשון שהסדרה תידחה", מספר בנאי, "האירועים העיקריים בה הם ביטחוניים, אז איך מספרים סיפור כזה עכשיו? כשאנחנו בתוך משבר כל כך עמוק. באותה נקודת זמן, הבנתי שזה לא יעניין אף אחד. ובפועל, הדחייה עשתה רק טוב. פתאום אפשר להתחבר יותר לסיפורים, להבין מה עוברים אנשי ביטחון, איך זה נראה מהצד שלהם ומה המחיר שהם משלמים על העיסוק שלהם. לפני כל מה שקרה הצפייה הייתה הרבה יותר מרוחקת".

לא קשה יותר לצפות בסדרה כזו במציאות העכשווית?

"זה לא פשוט בכלל. אנחנו בתקופה קשה שעוד נמשכת ועדיין יש דברים הרבה יותר חשובים בסדר העדיפויות מאשר שידור של סדרה כזו או אחרת, כמו החטופים, שאין ספק שהדבר הכי חשוב הוא להחזיר אותם. ועם זאת, יש חשיבות לצפייה בסדרה כזו דווקא עכשיו. זו סדרה שגורמת לצופים שלה לתהות מה היה אפשר לעשות אחרת. מה היינו יכולים לעשות כדי לא להגיע לפילוג שאנחנו נמצאים בו, או למצב שאנשים שהם דם מדמנו נמצאים בשבי כבר יותר מדי זמן".

את הריאיון אנחנו מקיימים שעות ספורות אחרי שבנאי ביצע את טקס גזירת החוגר, והשתחרר סופית משירותו בתיאטרון צה"ל. הוא זוכר היטב את הימים שבילה במלונות המפונים ובמחלקות בבתי החולים, ובמיוחד את המפגש ההוא עם שתי ילדות שנתנו לו כוח להמשיך.

"בחודשים הראשונים בצבא נסענו בכל הארץ. בתי חולים, מלונות. ים המלח, כינרת, תל־אביב. פגשנו כל כך הרבה אנשים, וזה נתן לנו את הכוח לשכוח מכל מה שקורה בחוץ ולהתרכז רק בנו, בעם שלנו ובכמה שאנחנו אחד עם השני. זה חזק מהכול. אני זוכר במיוחד שתי ילדות שישבתי איתם, כשהיינו באכסנייה ליד הכינרת וראיתי כמה המפגש איתי עושה להן טוב. הן הכירו אותי מהסדרות 'שקשוקה' ו'אינפיניטי', ונזכרתי בתחושה שלי בתור ילד כשפגשתי את השחקנים ששיחקו בסדרות שהערצתי. כמו 'החממה'. ההתלהבות שלהם חיזקה אותי. הבנתי פתאום את היכולת שלי לתרום כשחקן בתוך המשבר הגדול. לא שירתתי בשירות קרבי או משהו כזה, ועדיין מצאתי את המקום שלי".

מערכת היחסים המורכבת בין דקל לאביו מזכירה במעט את ילדותו בחברת אם שעובדת מסביב לשעון ואביו הביולוגי, העיתונאי אהרל'ה ברנע, שאיתו מעולם לא היה בקשר.

"הנושאים ב'ראש' היו טעונים מאוד. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, אז כדי להתמודד עם זה לקחתי את זה למקום שלי", הוא מסביר, "אני זוכר שהסצנה הראשונה שצילמנו הייתה זו שבה איתמר שב הביתה בצהריים, ודקל אומר לו 'אף פעם לא חזרת בשעה הזאת'. בסוף, הסיפור של דקל זו האהבה לאבא שלו, הוא כל כך מעריץ אותו ורוצה להיות כמוהו והוא לא יכול. וזה שהוא לא נמצא איתו. ילד צריך את אבא שלו לידו, במיוחד ילד כמו דקל. אני חושב שזו חוויה שהרבה ילדים חווים כרגע בארץ, אבא שמשרת במילואים או אבא שעובד בביטחון, ולקחתי את זה למקום שלי".

לעובדה שאתה בעצמך לא גדלת עם אבא שלך?

"הוא לא בחיים שלי, אז אני לא חושב שיש מה להרחיב את הדיבור עליו או לתת לו עוד במה. אבל כן, מן הסתם, ולא רק בעקבות הסיפור איתו. בסופו של דבר, כילד, הייתי רגיל לאמא שעובדת המון, וכל ערב היא בצילומים או בהופעות סטנדאפ. היא עשתה ארץ נהדרת וגב האומה כשהייתי ילד, אני מכיר את התחושה".

האתגר השני והלא פחות מורכב שנחת על כתפו, הוא גילום דמותו של נער חולה בסרטן. "זה עניין שמאוד הלחיץ אותי בהתחלה. שאלתי את עצמי הרבה איך אני עושה את זה בצורה הכי ראויה, ובכנות היה לי גם מפחיד לחשוב את זה על עצמי. אבל מעל הכל הרגשתי אחריות, כי ידעתי שאני מייצג כאן משהו. שאם ילד חולה בסרטן יצפה בסדרה זו, והוא גם מתמודד עם הדבר הזה, הוא ירגיש הזדהות ולא ירגיש שזאת קלישאה. חקרתי את הנושא המון כדי להביא את הדבר האמיתי. וכן, גם דמיינתי איך באופן אישי הייתי מתמודד עם הדבר הזה חס וחלילה. יש איזו עוצמה גדולה בלהיכנס רגע לנעליים של אדם חולה. זה נותן פרופורציות והסתכלות שהיא לגמרי אחרת על החיים".

///

עובדה די מפתיעה על בנאי, היא שאף שגדל על ברכי עולם המשחק, עד גיל 13 הייתה לו קריירה אחרת לגמרי בראש.

"אם היית שואלת אותי בגיל עשר, הייתי שם את כל הכסף שלי על זה שאני אהיה כדורגלן", הוא מגלה בחיוך, "הייתי בחוגי כדורגל, בקיא בכל הליגות. כל ההפסקה הייתי עם הכדור. גם כשגדלתי והתחלתי להתעניין בעולם האמנות, התחלתי בכלל לתופף". מה שהסיט את המסלול היה המפגש עם עולם התיאטרון, שיזמה אמו כמובן. "היא לקחה אותי מגיל קטן להמון הצגות ילדים, והתלהבתי. רציתי להיות על הצד השני של הבמה. הבנתי שאני אעשה את זה יום אחד, אבל לא פעלתי בשביל זה. התראיינתי יחד עם אמא לאיזשהו ערוץ, והבמאית של ההצגה 'אופוריה – העיר השמחה בעולם' בתיאטרון חיפה, ראתה את זה והציעה לי אודישן. התקבלתי וזו הייתה חתיכת חוויה. אחרי שסיימנו את ההצגה הבנתי שאני רוצה לחוות את הנעורים ממקום פשוט וטהור ותמים. ידעתי שיבוא יום ואני אעסוק במשחק מבוקר עד ערב, אבל שזה לא הזמן, שעכשיו אלו שנים יפות שלא יחזרו".

בסופו של דבר, התשוקה למשחק גברה על הרצון הזה וכשהבגרויות היו מעבר לסיבוב, הוא יצא משער בית הספר בפעם האחרונה.

"אני שמח שעשיתי את הבחירה הזו, לעצור רגע ולתת לעצמי זמן לחיות כמו ילד רגיל", הוא מבהיר, "אבל בסביבות כיתה י' הבנתי שאני רוצה לחזור לזה. לתת צ'אנס אמיתי למשחק וללכת רק על זה בכל הכוח. מכאן הכול קרה נורא מהר".

אמא שלך שמחה שאמרת לה שאתה רוצה להיות שחקן?

"אני מרגיש שהיא הייתה מעדיפה שאני אעסוק במשהו יותר יציב, והיא גם ידעה איזה מחיר משלמים לפעמים, בעיקר על הפרסום. מחירים שהיא שילמה בעצמה על הבעת דעותיה, לפעמים עד כדי איבוד קמפיינים וחיצים שנשלחו גם אליי. זה היה לי קשה", הוא נאנח, "בסוף, אתה ילד ואתה נכנס לאינטרנט וקורא המון איחולי מוות לאמא שלך. לה ולכל המשפחה, כולל אותי. הבנתי שזה המחיר שהיא משלמת, ולכן אני עד היום נמנע מזה. אני מעריך אותה אבל מצד שני יש לי ביקורת על הדברים שהיא אומרת ועל איך שהיא אומרת אותם. בטח במדינה הזו שהכול כל כך בוער בה. אבל היום אני במקום אחר".

הסתיים שלב 'אמא עושה בושות'?

"אני מעריך אותה על זה שהיא פשוט הולכת עם הלב שלה. בכל מחיר, ליטרלי בכל מחיר. אני ההפך ממנה, אבל מעריץ אותה וחושב שבכל מקרה, לא משנה מה הדעה שלך, תמיד יהיו חצי שיסכימו איתך וחצי שלא. אני מקווה שנדע יותר לקבל ולהקשיב לצד השני גם אם אנחנו לא מסכימים. לנסות בכל זאת לשמוע".

בנאי התמודד לא רק עם דעותיה הפוליטיות של אמו, אלא גם עם דעותיה הכנות על כישורי המשחק שלו בתחילת הדרך. "היא הייתה באה ואומרת לי ישר בפנים. 'אתה חמוד, יש לך פוטנציאל, אבל אתה עוד לא בשל".

קשוח.

"כן, זה היה לא פשוט. אבל היום אני בא ומבקש את דעתה מיוזמתי. אני מעריך אותה ואת העצות שלה והיא מאוד מפרגנת לי ומרימה לי. אנחנו במקום ממש טוב. בדיוק לפני כמה דקות היא התקשרה אליי ואמרה לי 'עפתי עליך בפרק של הראש'. זה מחמיא כל כך".

על סט הצילומים של הסדרה "אינפיניטי" הכיר בנאי את בת זוגו היום, נועה ריינהולד, שחקנית צעירה בעצמה. אף ששניהם עוד בצעדים הראשונים בעולם המשחק, בנאי טוען שאת המתכון לזוגיות בריאה של שני שחקנים, הם כבר למדו.

אין קנאה? נגיד כשהיא מתקבלת למשהו ואתה לא?

"להפך. לפעמים אני יותר שמח שהיא מקבלת תפקיד שהיא רצתה, מאשר שאני שמח כשאני מקבל תפקיד. רק לפני יומיים היא התקבלה לתפקיד ראשי בפרויקט של החינוכית, ואני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הייתי ככה מאושר. זה מדהים".

עם הזוגיות המפרגנת, הניסיון העשיר מאוד ביחס לגילו והחלומות הגדולים, בנאי פוסע בנחישות לעבר חלומות גדולים יותר שכוללים את כל סוגי המשחק, וגם את עמדת התקליטן שאליה הוא שואף להגיע.

"היה לי ברור שלצד המשחק אני אעשה עוד דברים", הוא מודה, "מתוך רצון להמציא את עצמי כל הזמן מחדש. אז היום אני גם דיג'יי. מנגן אלקטרוני, מיינסטריים. אני משתדל להיות כל הזמן בעשייה, גם בין צילומים או חזרות. בעיניי זה חובה לכל שחקן בארץ. אתה חייב שיהיה לך עוד משהו. תחביב, מקצוע צדדי. ואני מרגיש שזה רק גדל וגדל. אני היום עסוק יותר בלבנות את עצמי, במיקס שבין להתרכז בכאן ועכשיו לבין לחשוב הלאה, כי אני לא רוצה להסליל את עצמי מדי. אולי אני אתחיל ללמוד, אולי אפתח משהו ואכתוב סדרה משל עצמי. וכמובן אני רוצה להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו".

ויש לך כבר העדפה, טלוויזיה או תיאטרון? סדרות נוער או מבוגרים?

"אני מחליט שלא להחליט".

אורנה בנאי נתן תחושה שאני מסוגל להכול. עם יהודה לוי ב"הראש"