נשארו דקות אחרונות למפגש החמישי בתוכנית העיבוד הרגשי שהעבירה שירן מנדז - מחנכת כיתה א' בבית ספר הרצוג באשקלון - ורק אז אחת הילדות שעד לרגע זה לא נשמע קולה, התחילה לדבר. שטף הדיבור כשתיארה את אירועי 7 באוקטובר מהעיניים שלה, של ילדה בתחילת בית ספר יסודי, השאיר שקט מאיים בכיתה. למען האמת עד אז היא לא בלטה במיוחד ולפני שהתוכנית החלה הצוות החינוכי התלבט האם היא זקוקה בכלל לקבוצת העיבוד, "אף אחד מהם לא ידע על האירועים הקשים שהיא פתאום הציפה", אומרת מנדז. "זו הייתה סיטואציה מורכבת כי עלו בה תכנים קשים שלא הייתי בטוחה שמתאים ששאר הקבוצה תשמע, זה קצת הלחיץ אותי אבל הצלחתי להחזיק את כל החלקים. כמובן הקשבתי לה והכלתי וגם הילדים היו אמפתיים מאוד. אחר כך, בהכוונה של סיגי הפסיכולוגית, ישבתי עם הילדה באופן פרטני והיא שיתפה יותר וגם נתנו לה כלים. זו ילדה שלכתחילה חשבנו שאין לה סיפור יוצא דופן והתברר דווקא בזכות המרחב הבטוח של הקבוצה שהיא נושאת משהו מאוד כבד. זה לא מובן מאליו שאנחנו מצליחים להעניק דבר כזה לתלמידים, אותי בתור ילדה לא לימדו בבית ספר להגיד מה אני מרגישה ולשים את עצמי במרכז, זאת למידה חשובה מאוד לחיים. לדעתי היום כל מורה צריך הכוונה פסיכולוגית איך להתמודד עם סיטואציות - גם יומיומיות - בכיתה, אבל גם כדי להצליח לעבור עם הילדים את התקופה בצורה נכונה. כשאני כמורה נמצאת במקום בטוח וטוב ויש לי כלים למורכבות זה מרגיע גם את התלמידים".
אף על פי שהעיר אשקלון למודת סבבים ביטחוניים, 7 באוקטובר היה אירוע שאינו דומה לאף אחד מהם. "גם כשהמציאות הכללית לא הייתה ברורה מספיק, בהובלה של ראש המינהל יובל זוזות, התחלנו להניע את המערכת בהדרגתיות וברגישות", אומרת סוזי לויאן, מנהלת אגף חינוך יסודי בעיריית אשקלון, "ידענו שכשנחזור בצורה מלאה לא נוכל לחזור למערכת שהייתה לפני המלחמה. היה ברור לכולנו שהמקום של החוסן יתפוס חלק נכבד. על אף היותו חלק מארבעת עוגני תכנית העבודה של מינהל החינוך גם לפני המלחמה, היה ברור שהוא צריך לקבל תעדוף. באשקלון יש 32 בתי ספר יסודיים עם כ־14 אלף תלמידים. הייתה לנו הנחת עבודה שכל ילדי אשקלון חוו טלטלה רגשית, בעצימות כזו או אחרת, ולכן כולם צריכים התייחסות, מה שמצריך היערכות אחרת. הבנו שמערכת השעות לא תהיה סטנדרטית, אלא תשלב בתוכה שעות חוסן כחלק מובנה, לצד הפדגוגיה".
מנהל החינוך חבר לישראל ורד ממכון ארבל (מרכז פסיכולוגי המעניק ידע וכלים פסיכולוגיים לארגונים ומוסדות), ובשיתוף עם השירות הפסיכולוגי החינוכי נבנתה תוכנית ייחודית שמטרתה היא עיבוד חוויות מהמלחמה בהובלה של מורה מבית הספר המכיר את התלמידים, ומהווה עבורו קרקע רגשית יציבה להמשך התהליך. "היה לנו חשוב לשמור על הגבול העדין, שמורה לא יהפוך למטפל אלא יקבל ליווי מקצועי ראוי כדי לעשות את העיבוד עם התלמידים", מסבירה לויאן. כך התגבשה תוכנית צה״ר (צוות התערבות רגשית) שבמסגרתה מורים עוברים הכשרה פסיכולוגית מקיפה ומקבלים ערכה הכוללת מערכי שיעור מובנים וחומרים נלווים. באמצעות כלים אלו, הם מנחים קבוצות קטנות של עד עשרה תלמידים, לסדרה של שמונה מפגשים מובנים. לאורך כל התהליך, צוותי המורים מלווים בהדרכה צמודה של פסיכולוגים. התוכנית בשיתוף מינהל החינוך בעיריית אשקלון, משרד החינוך והנהלת שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי), הפכה במהירות למודל הצלחה. עד כה היא פעלה ב־13 בתי ספר עירוניים ונתנה מענה מקצועי ל־1,650 תלמידים ותלמידות.
הדר מזרחי, שירן מנדז ואמונה כהן | צילום: לירון מולדובן
"כשאנחנו היינו תלמידים החזיקו במערכת החינוך מודעות מסוימת להשפעות על הנפש של ילד שחווה אירועים קשים, כמו אינתיפאדות או מלחמות", אומרת אמונה כהן, פסיכולוגית קלינית במכון ארבל שקיבלה לידיה את המשימה של בניית התוכנית, "אבל זה בדרך כלל ממש לא היה מספיק ובשנים האחרונות חל שינוי אדיר ביכולת להבין את הצורך ולפתח כר נרחב ליוזמות ובתוך כל זה התוכנית של אשקלון היא חדשנית ופורצת דרך כיוון שהיא עונה על צורך רחב. הרבה פעמים בעולם הטיפול אנחנו מדברים על הקצוות ונותנים להם מענה. המהלך החדשני היה בשני מעגלים, הראשון הוא האמירה שכל ילד פה חווה איזושהי טלטלה והוא זקוק למענה, והמעגל השני הוא שהמענה יגיע מתוך המשאבים המשמעותיים בשטח – המורים. מחקרים מראים שנוכחות של דמויות משמעותיות קבועות כמו מורים בזמן משבר היא קריטית עבור הילדים, ושהיא עוזרת לילד להשתמש במשאבי חוסן טבעיים וביכולת הבסיסית של החלמה".
***
וכך זה עבד בפועל: מנהלי בתי הספר בחרו מתוך הצוות את המורים שיתאימו לתוכנית וכבר בקיץ, לקראת פתיחת שנת הלימודים הצוותים שנבחרו, השתתפו ביום הכנה ולימוד.
הדר מזרחי, יועצת בבית ספר באשקלון, מספרת שהמהלך הקבוצתי השפיע גם על שאר התלמידים, מחוץ לחדר. "אומנם בזכות הקבוצות הרבה תלמידות עברו קבוצות עיבוד אבל ממש לא כולן, ופתאום בזמן אמת ראינו כמה זה משמעותי". מזרחי מתארת רגע מבהיל, אחד מני רבים בשגרת המלחמה, שבו האזעקה פילחה את אוויר הכיתה והתלמידות עזבו ברגע את העפרונות ורצו למרחב המוגן בבית הספר, "הן אומנם הלכו באופן מסודר אבל תמיד יש איזה אווירה של כאוס ופחד שמשתלט על הכול ברגעים האלה. עוד לפני שהמורה הספיקה לאסוף אותן ולהרגיע היא ראתה איך הן מתקבצות סביב הבנות שהיו בקבוצת העיבוד שעומדות ומסבירות להן בביטחון איך אפשר להירגע בזמן של מצוקה. לשמוע שזה עובד חיזק את מה שידעתי לפני – שהתוכן עובר".
איך מאתרים את הילדים שמשתתפים בקבוצה?
"זו באמת משימה לא פשוטה כי תמיד הצרכים רבים ובמלחמה זה התרחב עוד יותר. ישבנו ארבע שעות כל הצוות החינוכי המוביל והתייעצנו עם המחנכות ובחרנו מכל כיתה את הילדים שמביעים קושי רגשי או שאנחנו יודעים שעברו אירוע טראומטי. גם לשלב הזה קיבלנו הדרכה מהם גבולות הגזרה המתאימים להשתתפות של תלמיד בקבוצת העיבוד".
מנדז מספרת איך ההשפעה ניכרה על פני התלמידים בקבוצה, "במפגש הראשון אחת הילדות לא דיברה וישבה מחובקת עם הרגליים, היא אפילו לא רצתה להגיד את השם שלה. אפשר היה לראות שהיא ממש מפחדת מהמקום שהגיעה אליו ומצד שני היא לא ויתרה על המפגשים. מבחינתי הייתה כאן שאלה אמיתית מה לעשות, איפה עובר הגבול בין ללחוץ ללשחרר. הפסיכולוגית שליוותה אותי אמרה לתת לה את הזמן שהיא צריכה, ובינתיים להאמין שהיא סופגת מהתוכן ולומדת. לאט־לאט אפשר היה לראות איך בכל מפגש עוד משהו נפתח, בהתחלה היא שחררה את הידיים, בהמשך היא אמרה משהו מדי פעם, ובמפגש האחרון היא שיתפה את החוויות שלה. בסוף הגעתי אליה. והיא ממש לא הייתה היחידה, ראיתי איך הילדים משתנים ממפגש למפגש, איך הם לומדים להתמודד ולקבל אחד את השני. לימדתי אותם לנהל שיח מקרב ולהקשיב למה שהחבר שלהם חווה בלי לשפוט – הם ראו אחד את השני אחרת. גם בכיתת האם שלי אני רואה את התלמידים אחרת, זה עזר לי להיכנס לעולם שלהם, ולהבין ממה הם חוששים. לפני התהליך פחדתי שתלמיד יספר לי על חוויה מפחידה שעבר ואני לא אדע מה לענות לו. למדנו לנרמל את זה, להיכנס לרגש שעולה ולא למצוקה החיצונית ובעיקר לתת לילדים להתעסק ברגש ובאפשרות להתמודד עם הפחדים והתסכולים. זה כלים מדהימים עבורי כמחנכת וגם כאמא".
לשפה רגשית בכיתה יש גם השפעה על היבטים פדגוגיים?
"בטח, כי מורה לומד לראות את הילד ממקום אחר. הילדים מתמודדים עם כל מיני אתגרים במהלך היום, בכיתה או בהפסקה, ובהתאם לכך גם הצרכים שלהם משתנים ודרך השפה הרגשית אני לומדת לגשת לקושי בצורה טובה, להגיד לו שאני מקשיבה לו ומבינה את התסכול שלו ומשם גם מצליחה לתת לו כלים להתמודד עם הקושי בין שהוא רגשי או לימודי. אנחנו לומדים לנרמל את הלחצים שהילד חווה וגם לעזור לו להתמודד איתם בזמן אמת".
התלמידים בקבוצה הם לאו דווקא מהכיתה שלך, אבל בטח את רואה אותם במסדרונות, זה יוצר קשר אחר?
"בוודאי, הם רצים ומחבקים ועל הדרך משתפים בדברים אישיים. באחת הפעמים שהיו טילים מאיראן, לפני המתקפה הגדולה, אחד הילדים בא בהתלהבות לספר לי שהוא הרגיע את עצמו עם התרגילים שלמדנו במפגש, איך להזיז את הגוף אחרי לחץ, הוא אמר, 'נלחצתי אבל ישר ידעתי שאני יכול לעזור לעצמי'. תמיד אומרים לילדים קטנים 'אל תפחד'", מוסיפה מנדז, "אבל הוא מפחד, אז למה לא לתת לזה מקום? ככה הוא לא ירגיש חריג ויוכל להשלים עם עצמו. אחרי הכול גם אנשים מבוגרים מפחדים, אם הוא ישמע שגם המורה שלו מפחדת הוא יבין שזה בסדר, שמותר להרגיש פחד".
***
כהן מסבירה שכמו שמורות מלמדות חומר למבחן, גם כאן מתרחשת למידה לכל דבר - התלמידים מקבלים ידע ובשעת מבחן הם יודעים איך לפרש את המצב ולהשתמש בו, שיעור בהבנת הנקרא. למעשה כך בנויות הסדנאות, זו פעילות התנסותית. "כל הערכה שמלווה את הקבוצה מבוססת על כלים מחקריים, לקחנו את הרעיונות ויצרנו את המהלך הקבוצתי עם כל המתודות וההפעלות. אחרי שהמורים עברו את כל ההפעלות בעצמם הם קיבלו את הערכה כדי להעביר אותה בעצמם. ידענו שההצלחה של הקבוצה תלויה בתחושת הביטחון שיש למורה ולכן עשינו מה שאפשר כדי שהיא תהיה מבוססת אצלם, שהם לא ירגישו שהם נזרקים למים אז כתבנו פרוטוקול מפורט עד לרמת הניסוחים, הנצנצים, המספריים והמדבקות כך שהלמידה תהיה חוויתית".
כהן מספרת שרק לאחרונה מורה כתבה לה על שינוי מדהים שעבר על אחת התלמידות שהיו בקבוצה שלה. "זו ילדה שסבלה מאוד מחרדות ואירועי המלחמה המתמשכת הזינו אותם, במהלך התקיפה האיראנית היא נסעה עם אמא שלה באוטו כשהתחילו אזעקות הם עוד התלבטו אם יספיקו להגיע למרחב מוגן או לעצור בצד הדרך וברגעים האלה אמא שלה נלחצה מאוד, אז הילדה גילתה בעצמה כוחות מדהימים ואמרה לה, 'אמא תני לי יד, עכשיו את מפחדת אבל אני יודעת מה לעשות והכול יהיה בסדר. בואי ננשום ביחד', היא לימדה אותה ממש תחת אש את הטכניקות שלימדו אותה בקבוצה ושתיהן עברו את זה יחד. לא רק שהילדים למדו איך להתמודד עם המצב - הם מצליחים להיטיב עם הסביבה שלהם, להרגיש מסוגלים ובעלי משמעות במעגלי ההשפעה שלהם. זה לא ידע תיאורטי שאפשר לזכור או לשכוח, זה ידע של חיים".
מנדז מספרת שהיחס להורים היה נושא משמעותי בקבוצה שלה, בתהליך יש שאלון שבו הילדים כותבים איך הם היו מרגישים אם היה קורה להם או להורים משהו, "כולם כתבו שהם לא מפחדים על עצמם, רק שיקרה משהו להורים שלהם. אפשר להבין מזה שכשילדה מרגיעה את אמא שלה היא בעצם מרגיעה את עצמה, את הדאגה שלה אליה. אם הכלים שאנחנו נותנים מצליחים להרגיע את הפחד הכי גדול, שיקרה משהו להורים עשינו את שלנו".
גם מזרחי הופתעה מעוצמת ההשפעה של התוכנית על התלמידות בבית הספר, "מבחינתי זה היה עוד פרויקט בתוך המענים הרגשיים שכיועצת אני מפעילה, לא הבנתי לפני כן עד כמה הוא גדול ויש לו שלוחות. קודם כול העובדה שיש מורות שקיבלו את הביטחון להעביר קבוצה, זה משהו שלא קיים כי מורות רגילות לעמוד מול כיתה וללמד ופה נדרש מהם משהו אחר. ראיתי שהמורות שהשתתפו בזה שינו גם את השיח בחדר המורים והביאו טון אחר. גם לי כיועצת התוכנית נתנה המון, כי היה פה משהו מסודר ומובנה עבור המצב של ילדי ישראל היום, ואני משתמשת בכלים האלה גם עם תלמידות שמגיעות אליי לחדר למפגש פרטני".
צילום: לירון מולדובן
היה חשש לפני היציאה של תוכנית כזו לפועל?
לויאן: "הבנו שאם אנחנו הולכים על תוכנית התערבותית שנוגעת בכל כך הרבה תלמידים היא צריכה להיות מאוד מדויקת וגם שיש לה ערך מוסף משמעותי. היום אנחנו יודעים שהערך המוסף הוא שהידע נשאר אצל המורים, והם יודעים להשתמש בו מעבר לקבוצת ההתערבות".
כהן: "מתחילת המלחמה אנשי מקצוע מסתובבים עם תחושת אחריות גדולה, כבר בימים הראשונים של המלחמה והתחושות ששלטו הן הלם ואובדן. הדבר שהניע אותי היה שבחלקת האלוקים הקטנה שלי יש לי שליחות להוסיף מעט בריאות נפשית סביבי. זו מבחינתי המשימה הלאומית שלנו לכן הרגשתי שהעבודה על התוכנית הזו היא הזדמנות לממש בשטח את השליחות וכמובן שכל הזמן מרגישים את היראה מהאחריות הגדולה. יש שיפורים שהייתי רוצה להכניס, בעיקר להאריך ולהרחיב את התוכנית אבל בינתיים כמו שוויניקוט אומר שצריך אם טובה דיה כדי שתינוק יתפתח, גם התוכנית היא טובה דיה למרות שהיא הייתה קצרת מועד ויצאה לפועל כשנה אחרי האירועים".
ואכן בהתבוננות שלהם במשובים מהתוכנית נרשמה השפעה על מדדי הדיכאון והחרדה אצל הילדים והמורים, "דרך הקבוצות גם הצלחנו לאתר בשלב מוקדם תלמידים עם מצוקות יותר גדולות ובעיות התנהגות והופנו לטיפול מעמיק. ולגבי המורים זה רווח עצום כי בסופו של דבר כשמורה מגיע לכיתה אסוף, אחרי שהיה במפגש עם הפסיכולוג בדיון איפה להניח את הכאבים והטלטלות שלו ולחזק את משאבי החוסן שלו – הוא מגיע אחרת לתלמידים".
כהן מוסיפה שבמובן מסוים כל תלמיד צריך תוכנית צה"ר משלו, "היום אני מעיזה לומר שבכל בית בישראל, לא רק בעיר אשקלון – חשבתי שהמושג 'כל ישראל חברים' מקבל משמעות נוספת במובן הפשוט שהמלחמה נגעה בכל אחד. ובכל זאת היה חשוב להבהיר למי זה מתאים כי למשל תלמידים שהראו מצוקה יותר עמוקה המלצנו שיקבלו מענה פרטני מתמשך באופן נפרד מהקבוצות הללו. צה"ר מיועדת לרוב הדומם, שסופג וחווה ולאו דווקא יביע סימני קיצון. הדבר המדהים היה שבתוך הקבוצות פתאום המורים ראו כמה מטען הילדים האלה סוחבים. למשל באחת הקבוצות תלמיד סיפר ש־7 באוקטובר קרה בגללו. הוא מחזיק אשמה מאוד גדולה שבינה לבין המציאות כמובן שאין שום קשר, בשיעור רגיל, אפילו שנוגע במלחמה, כנראה לא יצוף תוכן כל כך אישי ועמוק. בתוך התהליך הקבוצתי הוא גילה דרכים חדשות להתמודדות ולמציאת משאבי חוסן שהתגלו כמעט מאליהם כשהוא פרק מעליו את האשמה. כיוון שהקבוצות היו כל כך מוצלחות וענו על צורך רחב, בתי ספר רבים רצו להמשיך לעוד קבוצות וגם להכשיר עוד מורים כי ראו את ההשפעה. אם בסוף יהיו לי פחות מטופלים בקליניקה אני אשמח. תוכנית צה"ר זה כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת עוד ועוד אדוות, זה משפיע בבתי הספר ובבתים שלהם".
עינב לוק, מנהלת אגף בכיר שפ"י, מרחיבה: "תקופת החירום המתמשכת משפיעה על המצב הנפשי והחוסן של תלמידים צוותי חינוך והורים ומחייבת את אנשי המקצוע לקדם חוסן ורווחה נפשית תוך חיזוק המסוגלות של הצוותים החינוכיים להוביל שיח רגשי ולהקנות מיומנויות חוסן. במשרד החינוך פועלים יותר מ־11,000 אנשי מקצוע יועצים ופסיכולוגים מומחים בתחום החוסן והטיפול שנותנים מענים לתלמידים הורים וצוותי חינוך.
המענים ניתנים לכלל האוכלוסייה, למוסדות חינוך החווים טראומה אבל ושכול, ולתלמידים במעגלי פגיעה, תלמידים השבים מהשבי, תלמידים ממשפחות החטופים ותלמידים שקרוב משפחתם נהרג או נרצח במלחמת חרבות ברזל ובמלחמת עם כלביא. יצוין כי לנוכח הצרכים הרבים הוגדל התקציב למענים רגשיים וטיפוליים המאפשר את הרחבתם בתקופת החירום. לצד המענים וליווי מוסדות החינוך היועצים והפסיכולוגים החינוכיים הם גורמי מקצוע המכשירים, מלווים ותומכים בצוותים החינוכיים במטרה לחזק את השיח הרגשי, המוגנות ויכולת ההתמודדות במציאות של חירום מתמשך. עוד יצוין כי משרד החינוך מוביל מהלכים רחבי היקף לחיזוק הרווחה הנפשית של צוותי חינוך בשיתוף גורמים שונים בקהילה כגון תכנית צה"ר, המהלכים כוללים תמיכה, ליווי פרטני וקבוצתי וחיזוק יכולת המבוגרים המשמעותיים להתמודד עם טראומה, אבל ושכול".