לחצות את הדן ולהישאר בחיים

פרויקט מסילה > חוצה דן >21 קילומטר ביום אחד בתוואי הקו האדום של הרכבת הקלה

המחשבה היא שנלך לטיול בגוש דן: מפתח־תקווה עד בת־ים, ברגל, לאורך נתיב הקו האדום של הרכבת הקלה. רק 21 ק"מ מקצה לקצה. שנינו, רועי וישי, הלכנו כבר מסלולים ארוכים יותר. זה גם גוש דן, בסך הכול. פנקייק שטוח. אין עליות, אין ירידות. אפשר להשלים את זה ביום אחד.

אנחנו לא צריכים מפת טיולים או סימוני שבילים. יש גוגל מפס. אנחנו לא צריכים ערכת קפה. יש בתי קפה לאורך כל הדרך. אפשר לאכול משהו בבוקר בפתח־תקווה, צהריים בתל־אביב, ובארוחת הערב כבר נהיה בבית (אף אחד מאיתנו לא העלה את ההצעה שנמצא מקום לאכול בו בבת־ים). רועי מביא בקבוק מים, ישי מסתמך על העצירות (ובסוף שותה מהבקבוק של רועי). אבל נעליים? נעלי הרים אוסטרליות, כמובן. למה לחשוב על משהו נוח יותר להליכה עירונית מהירה על מדרכות? מה כבר יכול לקרות?

הרעיון נבע מטיול חד־יומי שעשה אחד מהעורכים במקור ראשון, אברהם אליצור: הוא הלך לאורך מסילת הקו האדום הירושלמי מצפון לדרום, עד בית החולים הדסה עין־כרם. בגוש דן, חשבנו, יכול להיות כיף יותר. יהיו דתיים בפתח־תקווה, חרדים בבני־ברק, חילונים ברמת־גן ובתל־אביב, ערבים ביפו. יהיה אוכל טוב. כשנגיע קרוב לים, בטח נקפוץ לשם לטבול רגע. יום רגוע, בקטנה. ואז נכתוב.

על מה נכתוב? את זה אי אפשר לתכנן מראש. צריך לצאת לדרך, ולראות. אז יצאנו לדרך, וזה מה שראינו.

חלק 1: אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

אבל התחלנו בפתח־תקווה. ברחוב אורלוב, מול תחנת הרכבת הקלה שליד תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר, יש בנייני מגורים מיושנים עם חנויות עבשות בקומת הקרקע. לא התעכבנו שם אפילו דקה: מיד חצינו את הכביש אל המדרכה הדרומית והתחלנו ללכת מערבה, תל־אביבה.

בשעה 10:05 בבוקר המשימה נראתה פשוטה: הולכים ברגל מהתחנה המרכזית בפתח־תקווה ועד לרחוב הקוממיות בבת־ים, במסלול הקו האדום של הרכבת הקלה בגוש דן, מהתחנה הראשונה שלה ועד התחנה האחרונה. שנינו נסענו באותו היום בפעם הראשונה ברכבת הקלה. נפגשנו בארלוזורוב בערך בתשע בבוקר, שתינו קפה הפוך, ועלינו על הרכבת לפתח־תקווה. חווינו את המהירות, את המודרנה, את הנסיעה ברכבת תחתית בישראל. אירופה. ואז יצאנו ברחוב אורלוב והתחלנו ללכת כל הדרך בחזרה, לאורך המסילה. לא היה חם כל כך. השרב התחיל רק למחרת.

פתח־תקווה עדיין מתכוננת לבוא הרכבת, גם כשהיא כבר כאן. בצד אחד של רחוב ז'בוטינסקי מתנשאים בנייני דירות חדשים ומחודשים, עם מרפסות זכוכית ופנטהאוסים. בצד האחר עדיין משתרעים שיכוני רכבת מתפוררים למחצה. חלקם, במובן מסוים, יפים יותר. למרפסות שלהם יש אופי. הקירות שלהם צבועים ומעניינים. ליד אחד מהם פורחת באדום ובצהוב פיסת טבע עירוני, חצר אחורית ירוקה, ללא גינון. על הבניין הסמוך תלוי שלט ענק COMING SOON מעל תמונת בניין לבן, חדש ומבריק. החלה המכירה, לפרטים התקשרו.

מיזמי הפינוי־בינוי והתמ"א יעברו בשנים הבאות לאורך הרחוב, בניין אחר בניין, ישדרגו את הבתים ויוסיפו עוד ועוד תושבים לציר הרכבת הקלה. ועדיין, התושבים האלה יחיו לצד כביש. רחוב ז'בוטינסקי בפתח־תקווה אינו רחוב אלא דרך בין־עירונית. אין בו חנויות, אין בו הולכי רגל. לאורך המדרכות הציבה העירייה ספסלים עם לוחות פרסום על משענותיהם ("אברהם אביב אלוש, דרך ארוכה"). ההנחה הנכונה היא שאיש לא ישב שם ויסתיר את המודעות מעיניהם של הנהגים בכביש והנוסעים ברכבת.

מתחנת בילינסון, ליד בית החולים העצום והקניון הגדול מעבר לכביש, יש מקטע קצר שכדאי לדבר עליו. בקצה האחד שלו נמצא ההעתק הפריפריאלי של גשר המיתרים הירושלמי – גרסה מקומית של המונומנט, כמו מגדל אייפל בנתיבות או פסל החירות בטבריה. שמו שונה לאחרונה וכעת הוא מנציח את זכרו של רפ"ק ארנון זמורה, קצין הימ"מ שנפל במבצע "זרעי קיץ", במהלך חילוצם של החטופים נועה ארגמני, אלמוג מאיר ג'אן, אנדריי קוזלוב ושלומי זיו. השם "גשר ארנון" נקבע בצד הגשר, ובתחתיתו הוצב שלט הנצחה.

בקצה האחר של המקטע מתנשאים מגדלי ב.ס.ר פתח־תקווה, מתחם גורדי שחקים בוהקים ובליבו מרכז קניות והסעדה הייטקיסטי. החנויות פונות פנימה, לרחבה עצומה ומעוצבת היטב, שאין לה קשר לרחוב העמוס מכוניות. שם אנחנו עוצרים לקפה השני במסע שלנו. השמש עוד לא קופחת, עוד לא באמת התעייפנו, אבל זו הזדמנות להתנתק מההליכה על המדרכה המשמימה של ז'בוטינסקי ולראות קצת אנשים. יעל שווימר, מעצבת שעבדה איתנו בדיוקן לפני כמה שנים, עובדת היום כאן, באחד ממגדלי הזכוכית. היא קופצת לכמה דקות לקפה, ומחליפה איתנו חוויות. אנחנו מספרים לה על המשימה שלקחנו לעצמנו, ונדרשות לה כמה דקות כדי להבין: מה, ברגל? אתם לא פשוט נוסעים, מתחנה לתחנה? היא משתמשת ברכבת הקלה בעצמה: מקום העבודה שלה הרי נמצא מעל מרכז תעסוקה, קניות ובילוי המונים, ממש מול תחנת שחם. היא יכולה להגיע לכאן בקלות בבוקר, יכולה לצאת מכאן בקלות לבילוי בערב. מושלם.

משם ועד מחלף גהה אין כלום. המדרכה נחמדה, 5 כוכבים. הרכבת יורדת אל מתחת לאדמה: מכאן ועד תחנת אליפלט בדרום תל־אביב היא תת־קרקעית. בצומת של המחלף, לפני שרחוב ז'בוטינסקי בפתח־תקווה עובר מתחת לכביש 4 והופך לרחוב ז'בוטינסקי בבני־ברק, העיר נפרדת מאיתנו בשלוש דרכים: שלט פרסום סתמי עם "צאתכם לשלום", פסל מתכת של "פתח־תקווה אם המושבות" עם דמויות חקלאים ממייסדי המושבה, ולפניו קלישאת הערים הבינלאומית I LOVE PT. יאללה, היינו כאן.

חלק 2: שתי ערים לשני עמים

במחלף גהה אנחנו עוברים לראשונה במרחב ביניים: כבר לא פתח־תקווה, עדיין לא בני־ברק. גרפיטי על מסדי הבטון מתחת לגשר מברך את הבאים אל העיר החרדית: "לכלא ולא לצבא", "צבא=שמד", "נמות ולא נתגייס", "חילוני=משומד", "חילוניות גרועה ממוות", "החטוף החרדי". עיר במלחמה.

שינוי האווירה הוא מיידי. עוד לפני תחנת אהרונוביץ', ברור שז'בוטינסקי בבני־ברק הוא רחוב ולא סתם כביש. יש חנויות, יש הולכי רגל, יש התרחשות. שלטים מדריכים את ההולכים בשבתות, אולי בהתאם לעירוב: "הטלטול בשבת מתחת לגשר בלבד", למשל. אנחנו הולכים על המדרכה הימנית, ולצידנו בניינים בני־ברקיים ישנים. ברחוב אהרונוביץ' אנחנו מנסים לאתר את תחנת הרכבת התחתית, שכמעט נבלעת בהמולת הרחוב. היא מוסתרת, כאילו לא קיימת: לא קל לזהות שאפשר לרדת כאן אל מתחת לאדמה ולהגיע לתל־אביב בנסיעה של חמש דקות.

יש משהו כל כך מנותק בבני־ברק. אנחנו חולפים שם, אבל לא באמת נטמעים. מערכת חוקים נוספת טמונה בתשתית הרחוב. מעבר לחוקי התנועה, הרמזורים ומעברי החצייה, יש כאן מערך שלם של כללים מקומיים ושפה פנימית. החנויות והשמות, הפתקים המודבקים וגם השילוט - כולם מסבירים לך עד כמה אתה אורח כאן, עד כמה אתה לא דובר את השפה. קופות צדקה על הברזלים וליד תחנות האוטובוס. יחידות עיבוי חשופות של מזגנים. פחי זבל מתפקעים. מדרכות שבורות, ברוחב משתנה. בפינת סוקולוב, בניין מטורף בנוי טלאי על טלאי, מרפסת סגורה על מרפסת סגורה, ומולו בנייה חדשה בבלוקים. מתברר שגם בבני־ברק יש התחדשות עירונית.

מיד לאחר מכן, בז'בוטינסקי 108, שלט גדול מכריז שזהו בית מערכת העיתון יתד נאמן. שני מטרים הלאה משם, מודעת נייר מודבקת על קיר: "שמחים אנו לבשר לציבור היקר על טיול אחרון לחרמון, ביום שלישי כ"ה אדר. ההרשמה עד שהתמלא". כך, "התמלא". המסלול: מפל סער, אתר החרמון (כולל הרכבל), וגם "טיילת בטבריה ורבי מאיר בעל הנס, או עיר העתיקה בצפת, רבי שמעון בר יוחאי". היציאה מרחוב סוקולוב פינת אבן גבירול בשעה 6:50 בדיוק, ו"יש תחנות בכל אורך השומר עד 'הלו תמן' בקוקה קולה. אין המתנה למאחרים והם לא יפוצו". הנוסעים מוזמנים להביא "סידור למנחה וערבית, בגדים מיוחדים לשלג, שתייה מרובה, אוכל לכל היום והרבה מצב רוח. חזרה משוערת: 22:30 בלילה. המחיר: 250 למשתתף כולל הרכבל".

אנחנו צועדים מהר, לא בטוחים לגבי הקצב הדרוש כדי להגיע עד בת־ים לפני שייגמר היום. כשהמגדלים של רמת־גן גדלים והולכים במעלה הרחוב ברור לנו שהעיר הבאה מגיעה, ולא לוקח לנו אפילו רגע להבין שעברנו הלאה. פתאום יש דמויות אנשים על שלטים ופרסומות, והמדרכות רחבות יותר, ומגדלי הזכוכית באופק בוהקים. בפינת רחוב קריניצי, גרפיטי "רק שלום יביא ביטחון" מצויר ליד מבנה המצודה הבריטית שעולה הגרדום דב גרונר נתפס במהלך הפריצה אליה. המילה "שלום" מחוקה.

האווירה שוב משתנה בחדות. אחרי ההליכה בעיר החרדית, שמשהו בה היה מנותק מהאקטואליה הישראלית הבוערת, ברור שעכשיו עברנו למיינסטרים החילוני של ישראל. כאן אנשים רואים טלוויזיה, שומעים רדיו, ויש עסקים מוכרים ופוליטיקה יומיומית, והכול מעורב זה בזה.

כרזת בחירות ישנה של ליעד אילני, חבר מועצת העיר, תלויה על בניין בפינת רחוב יוסף הגלילי – אולי גרסה חילונית של שם התנא רבי יוסי הגלילי? ודגל ישראל מתנוסס פה ושם, וכרזות BRING THEM HOME NOW. הרכבת עדיין דוהרת בעומק האדמה מתחתינו, הלוך ושוב. ובכל זאת יש ד"ש מבני־ברק: בפינת שדרות הילד אנחנו רואים פשקוויל קרוע ודהוי, תלוי על לוח מודעות עשוי מתכת חלודה. אנחנו מנסים לקרוא את המילים: "קול דמי אחינו ואחיותינו החטופים בעזה (...) הצלת חייהם! וחז"ל כבר קבעו פיקוח נפש דוחה את כל התורה".

תחנת ביאליק כמעט נעלמת ברחוב, כמו שראינו בתחנות בני־ברק. בפינת רחוב לאן, מגדלי בורסת היהלומים כבר ממלאים בבוהקם את הנוף כולו, ואנחנו הולכים בשדרת גורדי שחקים. דמותו של החטוף אבינתן אור מופיעה בכרזת ענק על הקומות התחתונות של מגדל מנורה מבטחים (WE WON'T STOP UNTIL THEY'RE ALL BACK). אחר כך מגדל משה אביב - כרזה של כל החטופים, אותה הסיסמה ותוספת בעברית: "יחד לאורך הדרך, מזרחי טפחות". מול בניין חברת הביטוח הראל, על הגדר ליד הכביש, כרזת כל החטופים ולצידם כרזה בצהוב־לבן על רקע שחור: "14 חודשים בשבי הם סכנת מוות. #כולםהומניטרי".

על צידו של בית אבגד, מעל תחנת הרכבת התחתית אבא הלל, כרזה של התנועה האזרחית היהודית־ערבית "זזים": "צו המצפון. חזרה ללחימה – גזר דין מוות לחטופים". על תחנת אוטובוס מודבק סטיקר מקולף למחצה: "ביבי בוגד בחטופים". ופרסומת אדומה של קוקה קולה מופיעה במסך הווידאו המותקן על גשר הולכי הרגל החוצה את ז'בוטינסקי, מצד מתחם הבורסה לצד של גורדי השחקים החדשים שממול.

כאן אנחנו עוזבים את ז'בוטינסקי ועוברים לרחוב על פרשת דרכים, חוצים לתל־אביב מעל לנתיבי איילון. לרגע משהו בנוף נפתח. באופק, מימין ומשמאל, צפונה ודרומה, מנופים דוקרים את שמי העיר. נחל איילון זורם תחתינו בנחת אל המפגש היעוד לו עם הירקון, ומשם אל הים.

חלק 3: פאד תאי בעיר הגדולה

בשום שלב לא אמרנו שאנחנו בטיול בדרך לתל־אביב, אבל כשנכנסנו לתחומה של העיר הייתה תחושת "הגענו". הבירה הבלתי מעורערת של גוש דן מצדיקה את היותה לב ליבו הפועם. אנחנו מוכרחים ליפול לקלישאות: הרחובות חיים יותר, המסעדות רוחשות מכל פינה, וגם סמטאות צדדיות מגלות את הקסם התל־אביבי.

אחרי תחנת ארלוזורוב אנחנו פונים לרגע למתחם מידטאון. צפוף וגועש כאן בשעת ארוחת הצהריים. בין חזיתות הזכוכית יש פינות נוי קטנות, בריכות דגים, פיסות דשא מתוחמות, דקים שמעניקים תחושת ביתיות. טבע עירוני מלא שיק. באחת הפינות מצטלם זוג בהפקת אופנה כלשהי, עושה פוזות מוגזמות למצלמה, וסביבו צוות הצילום, האיפור והסטיילינג. אנחנו מתלבטים אם לאכול שם ולהמתין בתור המשתרך של ההייטקיסטים הרעבים והקולניים שירדו מהמגדלים אל הקרקע, ולבסוף מחליטים להמשיך לכיוון שרונה.

על גשר הקריה שלטי מחאה. על תחנת האוטובוס סטיקר ירוק "משפחה זבל", לצד הדפס מחריד של ביבי, שרה ויאיר נתניהו. כרזות עם תמונות חיילים שנפלו במלחמה, שמשום מה מישהו החליט למחוק בטוש שחור את הכיתוב "עד הניצחון" מתחת לכל אחד מהם. כנראה הניצחון שנוי במחלוקת בצומת מול בסיס המטה הכללי. בעיר הכי ליברלית שלנו אי אפשר להכיל מסר מורכב כמו "אנחנו רוצים את כולם בבית וגם שואפים לניצחון". אז ניצחון הוא לא המיינסטרים בצומת השלום: סטיקרים רבים מודבקים על הקירות סביב – "אשם במחדל", "מחריב ישראל", "חילונים לא עבדים".

מתחם שרונה נמצא מעט מחוץ למסלול שלנו, ואנחנו חורגים מתוואי הרכבת כדי לאכול ארוחת צהריים. משהו קליל ואנרגטי, כמו איזה שייק מלא חלבון? או מנה עיקרית משביעה? הרגליים משדרות אותות מצוקה ועולה המחשבה שאולי לא כדאי להכביד עליהן בהמשך הדרך, אבל הבטן המקרקרת מנצחת. בין בתי המושבה הישנים אין הרבה תנועה: עצים, בתים משוחזרים ומאחוריהם גורדי שחקים מחזירי אור. אבל מתחם שרונה מרקט גועש ושוקק. שלל ריחות מזון מהיר מגיחים ונוחתים עלינו, מה שדווקא מעורר אצל רועי בחילה קלה. אנחנו רואים את "ווק טו ווק" ומחליטים לאכול פאד תאי בתקווה שהוא יהיה קליל אבל משביע. אנחנו אוכלים אותו בתיאבון (קצת מתוק מדי ומתובל מדי) ושולחים כמה תמונות לחברים ולמערכת, מעדכנים בהספקים עד כה.

בתום הארוחה אנחנו יוצאים החוצה, רואים את "בית הפנקייק של קית' סיגל" ממש בימים לפני פתיחתו הרשמית, ונתקלים באיורי החטופים (עם הכיתוב "עדיין חטוף בעזה") על אחת הגדרות בדרך לתחנת יהודית. כל איור בסגנון שונה, וכולם מרכיבים קולאז' מכאיב ועצוב. על חלק מהם מחוקה הכתובת "עדיין חטוף" ונכתב בטוש שחור: "כבר לא!"

המלחמה ממשיכה ללוות אותנו: בבית רובינשטיין, ליד תחנת קרליבך, צלליות מתכת מוחות נגד שתיקתו של הצלב האדום, שמשרדיו שוכנים במגדל. ישי נזכר בבית מעריב שעמד ממול, ועכשיו עובר התחדשות עירונית מוזרה. מגדלים מתנשאים במה שהיה מגרש החנייה של עובדי העיתון. בחלונות "אברהם הוסטל" תערוכת ציורים הפונה לרחוב הרכבת. כל ציור קורא קריאה: "חופש", "שוויון זכויות", "שלום", "חופש מצפון", "בלי הבדל גזע", "לכל תושביה", "צדק", "חופש דת", "חופש תרבות", "חירות", "אחווה" (אבל כל הציורים הם גרסה כלשהי של אגרוף מונף).

בעקשנות אנחנו דוחפים הלאה, הלאה. עוברים ליד רחוב אלנבי השבור, שעובר שיפוץ מקיף בין יהודה הלוי לשדרות רוטשילד. חוצים אל פארק המסילה – הגרסה התל־אביבית של פרומנד פלנטי הפריזאית, ההיי־ליין של ניו־יורק ופארק המסילה של ירושלים. קצת בתי קפה, הרבה צל. גרפיטי מכל עבר: "החיים זולים, הפוזה יקרה", "ממש בעיר: רק לי ההורים לא מרשים שום חיה", "צדק ליעקוב", "צדק לאיאד", "צדק לסלומון" (טקה). גורדי השחקים, כולל מגדל שלום, מציצים אלינו מבין בתי נווה־צדק.

תחנת אליפלט היא המרשימה ביותר בתחנות הרכבת הקלה. כאן היא יוצאת סוף־סוף ממעבה האדמה, בתחנה שחצייה באוויר הפתוח וחצייה תת־קרקע, ומזכירה קצת את תחנת הסאבוויי העצומה של מרכז הסחר העולמי במנהטן. גרסה מקומית, דרום תל־אביבית, אבל ההשראה בינלאומית.

רגע לפני שנצא ליפו, אנחנו עוצרים להפסקת עישון ומנוחה לרגליים. היא מתארכת קצת יותר מדי: קשה לנו לקום, קשה לנו לחשוב על המשך הצעידה. אנחנו מפחדים לחלוץ את הנעליים ולראות על מה אנחנו דורכים. כפות הרגליים צורבות. יש עוד דרך ארוכה לפנינו, ולרגע מתגנבת המחשבה: אולי כל המסע הזה גדול עלינו, להליכה ביום אחד. רגע אחרי אליפלט, אנחנו יודעים שמעבר לעבודה הבנייה, פנייה ימינה ואז שמאלה תביא אותנו לים. אבל ים לא יהיה היום. אם נעצור לא נמשיך. מוכרחים ללכת.

חלק 4: זוהי יפו?

בזיכרון, כיכר השעון בשדרות ירושלים ביפו היא מקום רועש והומה, עמוס מכוניות ואוטובוסים שנוסעים משני עברי אי התנועה הגדול. במציאות נדמה לנו שאנחנו לא בשדרות ירושלים ביפו, אלא ברחוב יפו בירושלים. לראשונה במסלול שלנו, הרכבת הקלה שינתה את הרחוב סביבה. הרי בפתח־תקווה היא עברה בכביש ז'בוטינסקי, שאינו רחוב עירוני, ומשם ואילך היא ירדה אל התת־קרקע, נעלמה מעין, ולא הותירה חותם למעט בתחנת אליפלט המרשימה. רק כאן, ביפו, היא הפכה את הרחוב למשהו אחר לגמרי: שדרה יפה במרכז, ומדרחוב משני עבריה.

תחנת שלמה היא נווה מדבר יחסית לתחנות הרחוב בפתח־תקווה ולתחנות התת־קרקעיות הנעלמות מעין. היא פשוטה ורגועה, פתוחה להולכי הרגל, יומיומית. לפניה, ליד מגדל השעון, אנחנו מצלמים את השלט של "מועצת גדולי הפלאפל והשווארמה", ולאורך השדרה בתי עסק וחנויות ותיאטרון גשר ואופניים חונים מול המאפיות וקולנוע אלהמברה. הרחוב רגוע, רגוע. וגם מוצל מאוד: עצי השדרה מסתירים בנופם את אור השמש, שכבר נוטה מערבה. אנחנו מטיילים, קצת שוכחים שהרגליים כואבות, נהנים ממרפסות שנראות כמו אדניות ירק, או מעצים שמציצים מאחד הגגות. אפילו כשהאדריכלות הופכת לרצף בתי שיכון סתמיים, זהים לאלו שראינו בפתח־תקווה, הפעם הם ניצבים במקביל למדרכה, בלי גינות שמפרידות בינם ובין העוברים והשבים, ובקומות הקרקע שלהם יש התרחשות עסקית (אטליז, מכבסה, חנות כלי בית) שמעוררת חיים גם בשיכונים אפורים.

בתחנת בלומפילד שקט. אין משחק היום. בתחנת איסקוב, אחד ממסכי מכונות הכרטוס מנופץ. בפינת רחוב ויקטור הוגו, לפני תחנת ארליך, נמצא מסגד. מכאן ואילך נשמע יותר ערבית. כאן גם נגמרת השדרה העירונית: הרכבת עדיין נוסעת במרכז הרחוב, אבל כבר אין כמעט עסקים. הם מעטים ומרוחקים. השיכונים בנויים בניצב לרחוב, והעניין נעלם. השעמום הוויזואלי מגביר את קשיי הצעידה, אבל גם מגביר את הקצב: לא נעים לנו להיות כאן. אנחנו ממהרים מתחנה לתחנה בדרום יפו, בין עג'מי לנווה עופר, בין יפו ד' לנווה גולן. מול תחנת הבעש"ט, ליד מרכז הספורט הקהילתי נווה גולן, אנחנו עוצרים מתחת לעץ, להניח רגע לרגליים. במגרש מאחור, ילדות ערביות משחקות כדורגל עם מדריך יהודי: הוא עומד בשער, הן בועטות לעברו.

מכאן ואילך הרחוב מתעקל מעט מערבה. אנחנו עוברים ליד כמה בקתות אבן עלובות וישנות – ספק מסגריות וחצרות גרוטאות, ספק בתים פרטיים - שכנראה אין דרך להשתמש במגרש שהן בנויות עליו ולהביא אותן אל שנות האלפיים. ספות מהוהות רובצות מחוץ לבתים, על אחת מהן שוכב גבר מותש. בהמשך, שיחי צבר עייפים דוחקים גדר ברזל הנוטה בזווית מסוכנת אל המדרכה. השיכונים חוזרים, מימיננו: יפו ג' דרום, תחנת מחרוזת. זהו קצה העיר.

קשה להאמין שהאזור הזה, הזנוח, שוכן באותה העיר של המנופים וגורדי השחקים שראינו כשנכנסנו לתל־אביב: עירייה אחת ממונה על כל המרחב מצהלה ואפקה, דרך הצפון הישן וזכוכיות שרונה, ועד יפו ג'. הכאבים המשודרים מתוך הנעליים שלנו מדגישים את המרחק שעברנו, ואנחנו יודעים שמכאן ואילך המצב לא ישתפר: בת־ים כבר מגיעה, בעוד צעדים אחדים. מיד כשנחצה את רחוב שמחה הולצברג, אבי הפצועים.

חלק 5: סוף מסלול

בת־ים מתחילה בחנות הכול בדולר. שער המטבע, המוכרז בשלט, תקוע מתישהו בראשית שנות האלפיים, 4.99 שקל לדולר. שוב האווירה משתנה ברגע, אף שבסך הכול מדובר באותו רצף עירוני שנמשך מדרום יפו הלאה, אל תוך בת־ים. חנות אופניים בכניסה לעיר נקראת "אופני נוח". בבני־ברק ראינו חנויות אופניים שקרויות על שם הבעלים – "אמנון אופניים", למשל. ברמת־גן ראינו שמות כמו "הייבריד אקסטרים", ובתל־אביב "ואן בייק". כאן שוב, "אופני נוח".

יש משהו פשוט בבת־ים. בלי שאיפות, בלי חלומות. עיר סתם. לאורך הרחוב זה די ברור. שדרות ירושלים היפואיות הופכות לשדרות העצמאות, והרכבת עוברת לרחוב רוטשילד, ואז להרצל. לאורך כל הדרך העיר היא ישראליאנה רגילה, בלי התרגשות. אין מגדלים, אין בתים ישנים ומעניינים ואין בתים חדשים ומעניינים. בקומות התחתונות של בתי השיכון יש עסקים – סלון יופי, פינת המבורגרים, טכנאי מיזוג אוויר. הים לא רחוק מפה, שני רחובות ימינה, אבל אנחנו אפילו לא חושבים לקפוץ, כי אין שום רמז לקיומו. אולי זה מזג האוויר, שלא חם מספיק להליכה בבגד ים ברחוב.

ובעיקר, הראש לא יכול להתרכז. אנחנו חושבים על הרגליים הכואבות. אנחנו חושבים על ההתאוששות שתתחיל רק כשנגיע. וכבר ראינו את העיר הישראלית היום בכל צורותיה, מפתח־תקווה ועד שכונות דרום יפו. מה יכולה לחדש לנו בת־ים? גם כאן יש בנייני שיכון וגם כאן יש פינוי־בינוי שמציב מרפסות זכוכית מעל מסילת הרכבת הקלה. גם כאן יש שלטי "בקרוב" עם הדמיות מפוארות.

ובכל זאת יש משהו בנורמליות של בת־ים. זאת לא עיר "של דתיים" ולא עיר "של חרדים" ולא עיר "של שמאלנים" ולא עיר "של ערבים". סתם זה טוב. נורמליות זה טוב. בדרך אנחנו רואים את בית הכנסת בת־קול ליד בניין שמפעילה תנועת השומר הצעיר. לא נראה כאילו שני הבניינים מצויים בעימות. רגוע.

אבל רחוב יוספטל לא נגמר, וכשהוא נגמר רחוב ניסנבאום לא נגמר, ואפילו המחשבה על הים רחוקה. בינינו ובינו מפרידים אזור התעשייה הענק, גן העיר ופארק חורשת הים הצמודים לחוף. מרחוק אנחנו רואים את השלט "ישראל היום" על גג בית הדפוס שהניח את הדברים הללו על הנייר הזה ממש. בשיחה לאחר הטיול מספר לנו אחד מעובדי בית הדפוס שהוא לא מגיע ברכבת לעבודה, כי תחנת העמל רחוקה כל כך ממרכז אזור התעשייה הדרומי של בת־ים.

תחנת הקוממיות – כשרחוב הרב ניסנבאום הופך לדרך מנחם בגין – נמצאת ליד הקאנטרי קלאב של בת־ים, האצטדיון העירוני (שהוא אצטדיון הבית של מועדון ספורט כפר־קאסם, הפועל הרצליה, קבוצת הנוער של הפועל תל־אביב, ובעתיד, לפי אתר ספורט 5, גם של הפועל אזור. אה, הוא גם אצטדיון הבית של הקבוצה העירונית, הפועל בת־ים, כרגע בליגה ג'), ובית העלמין העירוני. מהצד השני מידלדל אזור התעשייה של בת־ים, ומדרום לו קמה לאיטה שכונת פארק הים בראשון־לציון, ניסיון נוסף להקים שכונת חוף יוקרתית בעיר שמשתרעת לרוחב 11 ק"מ, ממחנה צריפין ובית החולים אסף הרופא ועד הים – פחות או יותר אותו המרחק שבין התחנה המרכזית פתח־תקווה לחוף שרתון בתל־אביב. יום אחד הרכבת תגיע עד לשם.

מילה לסיכום

אנחנו חוזרים ברכבת הקלה לארלוזורוב בתל־אביב. הדרך שלקחה לנו חצי מהיום, לוקחת עכשיו, כך נדמה, לא פחות. הרגליים כואבות כשאנחנו יושבים זה מול זה מותשים בקצה הקרון, שמעוצב כמעט כמו סלון. הרכבת נוסעת לאט, לאט, לאט. עוצרת ברמזורים. עוצרת בתחנות. למעשה הנסיעה נמשכת מעט פחות משעה. כל מה שראינו בבת־ים וביפו חולף לנו מול העיניים שוב, ברוורס, ואז אנחנו יורדים למעבה האדמה באליפלט ומנסים לנחש אם אנחנו נוסעים מהר יותר משנסענו לפני כמה רגעים, כשהרכבת עברה ברחובות.

זרמנו עם העיר כל היום, והעיר שטפה אותנו. עם כל ההבדלים בין הערים הללו, ההליכה בגוש הבטון והזכוכית של ערי המרכז מעוררת תחושה של חזרתיות. אותה הגברת, כמעט אותה האדרת. מגדלי ב.ס.ר בפתח־תקווה הם בעצם שרונה מרקט ומתחם מידטאון בתל־אביב. בני־ברק היא יפו דרום ובת־ים, בשינוי דגשים. אפילו שדרות ירושלים ביפו, כבר אמרנו, הן מעין רחוב יפו בירושלים, ופארק המסילה הוא פארק על מסילה, ומה זה משנה באיזו עיר. דווקא כשהולכים את כל המרחק הזה ביום אחד ארוך, משהו מתכווץ בגוש דן. למה בכלל אלה ערים נפרדות, בעצם?

אבל במבט לאחור, אנחנו לא יכולים להתעלם משינויי האווירה המיידיים, המוחשיים, כשחוצים את רחובות הגבול ואת כבישי ההפקר. מטרים ספורים, מעבר חצייה אחד, וההבדל מורגש. כל עיר מאירה את אנשיה באור אחר, ונושבת עליהם רוח אחרת. כשאנחנו עוברים לתחנת רכבת מרכז, וחולפים בגשר מעל איילון, אנחנו רואים את פקקי הענק של הנוהגים דרומה וצפונה, הביתה להרצליה ורמת־השרון או לראשון־לציון ולרחובות, ולעוד ערים קצת יותר מרוחקות בגוש דן העצום. הם נוסעים אל האור והרוח שלהם. גם אנחנו נפרדים ועולים לרכבת ישראל, ישי לירושלים, רועי ללהבים. בבית ננחם את הרגליים שלנו. לים נלך בפעם אחרת.