למה לא כל יום ///מאיר ליוש | 35 | 2+
השנה היא שנת תשנ"ב, 1992 למניינם. עבדכם הנאמן, ילד שש ושמח לקראת חג הפורים הבעל"ט, בוחר בתחפושת הנינג'ה הידועה כי זה מה שהיה אז ב"מודה".
גדלתי בבני־ברק כשעוד הייתה מעוז דתי לאומי, ואז בגיל שש עברנו לפתח־תקווה לשכונת כפר גנים, עת התחילה הנהירה הגדולה לאם המושבות. בבני־ברק, למי שלא מכיר – פורים הוא היום הכי משוגע, צבעוני, חי ובועט שקיים בכל השנה כולה. הרחובות מלאים בילדים מחופשים עם משלוחי מנות בידיים, במוזיקה רועשת של "עד דלא ידע", ו"חייב איניש לבסומי". דבר שאי אפשר לשכוח, בטח לא כילד קטן שנפעם מכל השמחה הזו ורוצה רק להיות חלק ממנה.
ציפיתי שפתח־תקווה תהיה אותו דבר, כי אם בני־ברק ככה, אז למה שלא כל הארץ תהיה ככה? מחשבות תמימות של ילד בן שבע. יצאתי עם אבא שלי לרחובה של עיר, מרכז פתח־תקווה, רחוב חיים עוזר – איפה שכל ה"אקשן" קורה, מחופש לנינג'ה שחורה, כולל ה"חיג'אב" השחור של הנינג'ות על הפנים והחרב בידיים.
וברחוב מצאתי כלום. פשוט כלום. לכולם היה זה עוד יום רגיל של עבודה, וזה עוד בפתח־תקווה, כן? עוד יום רגיל של אנשים שהולכים ברחוב, בלי מוזיקה ותחפושות, בלי משלוחי מנות או נפץ אחד לרפואה. פשוט כלום ושום דבר. איך שקלטתי את זה הורדתי מעליי את המסכה והחרב וזרקתי לתוך הרכב, שלא ישימו לב שהתחפשתי. התבאסתי ממש וחזרתי הביתה אבל וחפוי ראש. מאותו יום קיבלתי החלטה, איפה שלא אהיה, אני אדאג כמו נינג'ה שלילדים ולילדות שלי פורים יהיה חג של קרנבל, מוזיקה טובה ואוכל טוב. והיום אנחנו בלוד, והנה ברוך השם שמח פה כל השנה.
אבאל'ה, בוא: כל הרעיון של החג הזה היה "ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו – יאללה סוכרת"
ימי התום /// יאיר קראוס | 35 | 3+
תקראו לי שמרן, תקראו לי חשוך, תקראו לי איך שתרצו ואגיע אם יש כיבוד ראוי, אבל תהרגו אותי ולא אלך עם הילדים לקנות תחפושות. אמנם לא הכנסתי הביתה את הקטלוגים הפרובוקטיביים שמוכרים נערות בזול ומקטלגים כל מקצוע שאינו העתיק בעולם לתחפושת זולה ומופקרת – אבל אני גם לא מוכן לחשוף את הילדים לדגמי התחפושות המפוקפקות בחנויות הצעצועים והבזארים שמבקשת החברה להלביש את הבנות שלנו ורואה בהן מודל.
איך הפך פורים מחג ילדותי ומשפחתי לחג שובב במיוחד, בלשון המעטה? למה רק בנים יכולים להתחפש לרופא שאינו מוחצן מינית או לליצן בתלבושת מלאה ומחממת? לא אוכל להתערב לאחרים, ובמיוחד לאחרות, באשר להעדפות התלבושת והתחפושת, אבל אני את הילדים שלי לא מוכן לחשוף לאפשרויות הללו. תנו לי את שנות התום שלהם כדי לנסות ולחנך ולגדל אותם לעולם צנוע ופשוט יותר. אמנם תחפושת "שום דוור" יצאה מהקולקציה כבר בפורים תשמ"ד אבל לא מוגזם מצידי להגביל ולחנך את הילדה ללבוש כזה שיכבד אותה.
"למה אני אתחפש השנה?" – נדמה לי שככל שהילדים גדלים, אנחנו ההורים עסוקים יותר בשאלות החשובות והבוערות ביותר בחיים. אלו שסוגיית האיום האיראני או הקורונה הן קלות לעומתן. ואני מדבר על הרעיונות שמשתנים כל ערב לקראת השינה. "אבא, החלטתי – אני מתחפשת השנה לנסיכה/פיה/אנה/אלזה/היפופטם", קובעת הקובעת ונרדמת ומותירה אותי ואת האמא של הבית לשבור את הראש מאיפה נמצא את התחפושת הזאת.
בשעה שאני מתעסק בסוגיות האלו ומתחבט עם הקטנים למה יתחפשו בסוף, שכחתי גם השנה, כמו בשנה שעברה, את עצמי. אז למה התחפשתי השנה? לשום דבר מיוחד. אני גם לא מההורים המושקעים שמכינים תחפושת משפחתית. אז עכשיו אפשר להתפנות לאתגר פורים האמיתי: לחסל את הוופלים ממשלוחי המנות לפני פסח. בהצלחה.
