רוני אלדד ונטעלי גבירץ הן "נכדות של". סבה של רוני הוא ישראל אלדד, שהיה ממנהיגי מחתרת הלח"י וממייסדי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". שמואל פירסטנברג, סבה של נטעלי, היה ממקימי מועדון צוותא בתל־אביב, איש השומר הצעיר וממובילי המאבק לביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.
"שתינו גדלנו על ברכי הציונות, אבל מהכיוונים הכי הפוכים שיש", אומרת נטעלי בחיוך. בשיחה דמיונית בין שני הסבים היו מתגלעות מן הסתם לא מעט מחלוקות, אך שתי הנכדות שלהן, שנכנסות כעת לתפקיד משותף כעורכות ספרי הילדים בהוצאת עם עובד, יושבות יחד ומפרגנות זו לזו, משלימות משפטים ומצחיקות אחת את השנייה, ובעיקר מבינות גם בלי לדבר.
רוני אלדד, ילידת כפר־אדומים וכיום ירושלמית ואם לארבעה, היא משוררת, סופרת ילדים, עורכת ספרות ומבקרת תרבות (בין השאר ייסדה וכתבה במוסף זה במשך כמה שנים את הטור "בלי ניקוד", המוקדש לסקירת ספרי ילדים). היא פרסמה שני ספרי שירה וספר ילדים, ולפני כמה חודשים יצאה לאור אסופת השירים "היינו משונים" בהשתתפותה.
נטעלי גבירץ, תל־אביבית מלידה ואם לשלושה, היא סופרת ועורכת, ובעבר אף עסקה בכתיבה עיתונאית ותסריטאית. היא פרסמה שבעה ספרים לילדים ועוד שלושה רומנים למבוגרים, ובשנים האחרונות היא עורכת את ירחון הילדים "אדם צעיר".
תקווה להיאחז בה
שתיהן גדלו בבתים של יצירה ותרבות, כולל זו הפונה לגיל הרך. ראובן גבירץ, אביה של נטעלי, היה חבר להקת "חלב ודבש" שזכתה באירוויזיון בשנת 1979, דובב בתוכנית "רחוב סומסום" ושר את שיר הנושא בסדרת "המומינים". פרופ' אריה אלדד, אביה של רוני, היה קצין רפואה ראשי בצה"ל וחבר כנסת. במהלך השנים הוא פרסם כמה ספרי עיון וסיפורת, בהם שני ספרי ילדים, וגם דובב בסדרה המונפשת "נילס הולגרסון".
"כאיש צבא, אבא שלי היה מעט מאוד בבית ביום־יום, ואימא שלי הייתה זו שמשכיבה אותנו לישון ומספרת לנו סיפורים", חוזרת רוני לתקופת הילדות. "היו לה בחירות מיוחדות, עזות ומלאות רגש – מצחיקות מאוד או עצובות עד דמעות. היא קראה לנו סיפורים מופלאים של בנימין תמוז, או סיפורים שוברי לב כמו אלה של אוסקר ויילד. הייתי מתגלגלת מצחוק, גועה בבכי או גם וגם. אבא שלי הגיש תוכנית רדיו לילדים ששידרו בה תסכיתים. הוא עבד שם גם עם דויד גרוסמן. היו לנו בבית הרבה הקלטות מהתסכיתים האלה ואהבנו להאזין להן, וגם הקלטות של 'פו הדב' שהוא הקליט במיוחד עבורנו בקולות שונים. אלה היו סיפורי הילדות שלי. אחי התאום, לעומתי, היה מבקש מהורינו לקרוא לו סיפורים מסמרי שיער על עולי גרדום. הייתי מתכסה באיזה מאתיים שמיכות, רק כדי לא לשמוע".
גם אימה של נטעלי נהגה להקריא לה סיפורים, והיא זוכרת בחיבה את תקליטי הסיפורים שהיו פופולריים מאוד בשנות השמונים, שהיא נהגה להאזין להן שעות. "קראתי המון, ועד היום יש לי אוסף ספרי ילדים שהיו שלי". אחד הספרים שהשפיעו עליה במיוחד היה "אורה הכפולה" מאת אריך קסטנר. "קראתי אותו אלף פעמים. הוא עיצב את דמותי ועזר לי להתמודד עם גירושי ההורים שלי". השפעתו ליוותה אותה גם בבגרותה, כאשר כתבה את "הנסיכה ההפוכה", ספר ילדים שעוסק בגירושים. "זה לחלוטין ספר שהייתי צריכה בגיל ההוא. הילדה בסיפור יוצרת לעצמה עולם רגשי ויציב דרך הכתיבה".
מה הביא אתכן לעסוק דווקא בספרות ילדים?
רוני: "אני חושבת שחיפשתי משהו שיש בו תקווה טהורה שאפשר להיאחז בה בזמנים החשוכים האלה. ספרות ילדים היא שונה מכתיבה למבוגרים, שלעיתים 'מתלכלכת' בדרך. ספרות ילדים היא כמו מתנה נקייה, פנייה ישירה לילדים וגם לילדים שהיינו. יש בה אחריות גדולה וגם תקווה, כי זו פנייה אל העתיד, אל האנשים שהילדים האלה יגדלו להיות".
נטעלי: "אני מאמינה בכוח של ספרים בחיים של ילדים. זה התחזק אצלי השנה, כשפגשתי ילדים לשעות סיפור במסגרת פרויקט ספרותי. נפגשתי עם ילדים מאופקים, שהוזמנו לכתוב סיפורים על דברים שעברו. כתיבת הסיפורים נתנה להם תחושת בעלות על החוויות שלהם והרבה מאוד כוח. זה דבר שאין לו מחיר. ברגע שאתה האדון של המרחב הזה, המרחב שלך, אתה מקבל כוח בעולם. זה בדיוק מה שהרגשתי כילדה – שספרים מדברים אליי, שיש קו ישיר בין מי שכתב ובין מי שקוראת".
הן נכנסות לתפקיד כצמד עורכות, עובדה לא מובנת מאליה אך כזו שמשמחת אותן, בין השאר משום שהיא מאפשרת להן להמשיך במקביל בעיסוקים נוספים. "פעולת העריכה בודדה, שקטה וחרישית", אומרת רוני, "אז אני מרגישה ממש מזליסטית שאנחנו יכולות לחלוק את זה יחד. אנחנו מבינות אחת את השנייה ולא צריך לדבר הרבה".
הן נכנסות לנעליה של תמר הוכשטטר, שמילאה את התפקיד הזה עד לא מכבר: "שתינו מרגישות שהנעליים של תמר גדולות ויפהפיות, ובאמת צריך שתי עורכות כדי למלא את המקום שלה. בכניסה לעם עובד יש משהו מרגש. זו הוצאה עם מסורת עמוקה ושורשים בתרבות, אבל היא לא 'דינוזאור'. יש בה מחויבות שווה לעבר, להווה ולעתיד. זה מקום שישבו בו אנשי ספר אמיתיים, כמו חיים באר שהיה העורך הראשון של ספרי הילדים בהוצאה".
לנער את הזהירות
האם יש נושאים שתרצו לקדם כעורכות?
"מטרת־על מבחינתי היא לייצר 'ספריה לעם' עבור ילדים", אומרת נטעלי, מתייחסת למפעל הוותיק של הוצאת עם עובד. "שנים־עשר כותרים בשנה שנשלחים למנויים, מעין מדורת שבט כזאת. אני מרגישה שקצת התפזרנו, וזה משהו להתכנס סביבו. וכמובן למצוא קולות חדשים ומלהיבים, במקביל להושטת יד ליוצרים הוותיקים שלנו, שעם הזמן נוטים להישכח ולהיעלם".
נטעלי: "אני מאמינה בכוח של ספרים בחיים של ילדים. זה התחזק אצלי השנה, כשפגשתי ילדים לשעות סיפור. נפגשתי עם ילדים מאוֹפקים, שהוזמנו לכתוב סיפורים על דברים שעברו. כתיבת הסיפורים נתנה להם תחושת בעלות על החוויות שלהם והרבה מאוד כוח"
רוני מצידה מעדיפה שלא להגדיר נושאים ותמות, ומנסחת את היעדים דרך "התמודדויות שדורשות ריפוי". היא מכירה בכך שהשפעות 7 באוקטובר והמלחמה יחלחלו גם אל ספרות הילדים העברית. "העיסוק באבל ובאובדן היה נחוץ לספרות ילדים גם לפני שבעה באוקטובר", היא אומרת. "המציאות החדשה דורשת לנער את הזהירות ואת האובר־דידקטיות שקצת פשתה בכול, מין 'ספרות פצפצים' ששמרה על הילדים מכל נושא טריגרי. הכול מאוד זהיר, והיחס אל הקוראים הצעירים היה כמו ליצורים מפורצלן שצריך לשמור עליהם.
"התחושה היא שאם קודם היה עודף זהירות, כרגע אין ברירה אלא להתנער ממנה, כי הנושאים והתכנים שאנחנו מוצפים בהם מחייבים אותנו להישיר מבט. אי אפשר להגיד לילדים 'היי, תראו ציפור', כשכל האדמה תחתיהם בוערת. אז גם אם עוסקים בנושאים שלכאורה קשורים לעולמות פנטסטיים ורחוקים, המציאות תחלחל פנימה. אני מאמינה שנקבל טקסטים שיהיו ממילא בתוך זה, כמעט בלית ברירה".
"האמנות מדברת את הזמנים, והנושאים הללו יעלו מעצמם, מצד הכותבים", מסכימה נטעלי. "ייקח קצת זמן, כי תמיד יש רווח בין האירוע לתגובה. ניתֵן לזה את המקום הראוי. העובדה שלנו עצמנו יש בבית ילדים ואנחנו מחוברות ביצירה שלנו לילדים, מאפשרת לנו לראות את הדברים מנקודת המבט שלהם. לילדים יש עכשיו נקודת מבט ייחודית, ושווה להקשיב להם".
יש גם הורים שמעדיפים להימנע מתכנים מסוימים. עורכים לוקחים בחשבון שיקולים שיווקיים, מה שעשוי לעמוד בסתירה לחירות שאתן רגילות לה ככותבות.
רוני: "אני חושבת שאנשים מחפשים כנות ואמת. יש מערכת טבעית שמווסתת את עצמה, ואם היא לא עובדת, אז אנחנו נכנסות ואמורות לטפל בוויסות. זה מארג שיקולים, להכיר במה שיכול להימכר ולהתקבל. אנחנו לא נייצר 'ספרות מיותמת' – שהיא אולי נפלאה מאוד אבל אף אחד לא ירצה לקרוא אותה. אין לזה ערך כי ספרות צריכה קוראים. נצטרך לעשות סחר חליפין ולבחון עד כמה דברים צריכים להיות ישירים או מפורשים, ועד כמה לעטוף בעוד יותר רוך. לא בדיעבד אלא מלכתחילה, כי זה נחוץ. בעיניי זה תהליך בריא שהשוק מאלץ אותנו לעבור, להקשיב לאנשים ולשמוע מה זה סיפור מבחינתם ומה הם רוצים לקרוא".
"התפקיד שלנו הוא ללכת על החבל שבין שמירה על רמה מוקפדת של כל הגורמים, ויש הרבה, ובין לוודא שזה יהיה נגיש ומותאם למידות הילדים", מוסיפה נטעלי. "הרבה הורים מחפשים ספרי בעיה, כמו גמילה מחיתולים או התמודדות עם פחד. אפשר ליצור ספרים כאלה, אבל צריך לעשות אותם כמו שצריך. אין לי בעיה לפתור בעיות להורים ואני שמחה לתת לזה יד, אני רק חושבת – וזה נכון בעיקר לגבי קטנטנים – שכשאנחנו מערבים את ההורה בקריאה פעילה של הספר אז המקום שלו הוא חשוב, וחשוב שגם להורה יהיה כיף ואטרקטיבי. יש הרבה דרכים ליצור כיף בספרים".
לרובוטים אין ילדות
בעולם שבו מסכים זמינים בכל מקום, סדרות מספקות חוויה אינטנסיבית, ובינה מלאכותית מתחילה לעצב מחדש את השיח התרבותי, האתגרים העומדים בפני כותבים לילדים הולכים ומתרבים.
רוני: "זו שאלה שמעלה שוב את הנהי הקבוע על כך שילדים כבר לא קוראים אלא טובעים במסכים שלהם. יש בזה אמת, אבל אפשר לומר את זה אחרת. אני חושבת על זה דרך הילדה שהייתי ועל מה שהספרים העניקו לי אז. לכל אחד יש היום מסך בכף ידו, שמנסה למלא את המקום שספר פעם מילא בכף ידי. זה דומה, אבל זה רחוק מההרגשה ומהחוויה שאני הייתי רוצה להעניק לילדים.
"מבחינתי הנהי הוא לא על הספרים ועל הצטמצמות הקריאה, אלא צער על זה שלילדים אין את האינטימיות המסוימת הזאת שהייתה לי עם הספר ועם הדמויות שהרגשתי שהן שלי בלבד, שהן מדברות אליי, שרק אני מכירה אותן. אני והדמות היינו חברות הכי טובות בעולם. אף בינג' לא יוכל ליצור את אותה קרבה, את התחושה שהעולם של הספר שייך רק לי, שאין לי שותפים לחוויה מלבד הדפים עצמם. זו לא תלונה על הקריאה שהולכת ונשכחת, אלא צער עמוק על האובדן של הקסם הזה, של הדרך לחצוב אהבה וקרבה דרך מילים בלבד – קסם שאין לו תחליף בשום מדיום אחר. במקום לחשוב על זה כאתגר אני רוצה לדבר על התקווה להמשיך ולהעניק לילדים את המתנה הזו, לשמר את המרחב הזה, את הפלא הזה, בעולם שבו יותר ויותר דברים הולכים לאיבוד".
נטעלי: "בעידן שבו כמעט הכול דיגיטלי, אני מקווה שספרים יחזרו להיות מתנה לגיטימית ונחשקת. משהו שאפשר להעניק לאחרים ושיש בו משמעות לשני הצדדים – למי שנותן ולמי שמקבל. הדיגיטל מציע המון אפשרויות ונדמה שמתנות מוחשיות הופכות לפחות פופולריות. בדיוק כפי שאנשים חוזרים לתקליטי ויניל בגלל חוויית המגע והצליל, כך אני מאמינה שגם לספרים יש עדיין את הכוח הזה. ספרות הילדים היא אחד המקומות האחרונים שבהם לפרינט יש משמעות עצומה, במיוחד לילדים קטנים. עדיין לא נמצא תחליף פיזי שיכול להתחרות בתחושה של דפדוף בספר, במפגש הבלתי אמצעי עם האיורים, במגע של הדפים עצמם. תוספות דיגיטליות, כמו פודקאסטים שמלווים ספרים – למשל 'אדם צעיר' או 'ספריית פיג'מה' – הן הרחבה מבורכת, אבל לא מחליפות את הספר.
"יש גם משהו קסום בפרופורציות הפיזיות: ילד קטן מחזיק ספר שנראה לו כל כך גדול, עמוק ואינסופי. כשאנחנו מתבגרים התחושה הזאת נעלמת. כדי ליצור חיבור אמיתי לילדים דרך ספרים, חשוב לזכור איך זה מרגיש להחזיק ספר בפעם הראשונה. אסור לשכוח את מי שהיינו כילדים ומה עורר בנו פליאה. זו הראייה הילדית שצריך לשמר".
הבינה המלאכותית הולכת ומחלחלת לכל זירה אפשרית בחיינו, מייעלת ומקצרת תהליכים. באמזון מוצעים למכירה כמה מאות ספרים שנכתבו באמצעות AI. אני שואלת את השתיים איך הן מתכוונות להתמודד עם האתגר.
רוני: "זה מרגיש כמו מאבק באיתני טבע, צונאמי שמתקרב ובולע הכול. לכולם יש דעות על בינה מלאכותית, אבל האמת היא שאף אחד לא באמת יודע. אני כנראה בשלב ההכחשה. רק בשבוע שעבר העזתי לשאול את ה־AI שאלה לרגל תפקידנו החדש: אילו ספרים יצאו בעם עובד בין שנות החמישים לשנות השמונים. התשובה שקיבלתי העידה שהוא שקרן לא יוצלח, כשהוא טען ש'הילד הזה הוא אני' נכתב על ידי נתן אלתרמן. נזפתי בו וזה הרגיע אותי קצת. הוא עדיין רחוק מלדייק, אבל אני מודעת לזה שהוא משתפר כל הזמן.
"ההיבט שהכי מעניין אותי כרגע הוא השאלה איך זה להיות ילד בעולם כזה, איך גדלים לצד רובוט שיודע לעשות כמעט כל מה שאתה יודע. מה הופך אותנו לאנושיים וייחודיים? לדעתי היתרון שלנו הוא בגוף שלנו, בעובדה שאנחנו זמניים בעולם הזה. המודעות למוות מעניקה לנו מעין כוח־על, משהו שאין לרובוטים. היא נותנת לנו את היכולת לאהוב באמת, לחוש רגשות אותנטיים ולחפש משמעות. הסוגיה הגדולה שמעניינת אותי ביחס לבינה המלאכותית היא השאלות שאנחנו צריכים להפנות כלפי עצמנו, איזה ילדים אנחנו מנסים לגדל כאן, מה הופך ילד אנושי למיוחד, ומה כדאי לטפח באנושות".
נטעלי: "יש לנו עוד יתרון אחד שאין לבינה מלאכותית, וזו ילדות. כמו שנורית זרחי אמרה, 'ילדות היא אי קטן באמצע החיים'. יש קסם בילדות, משהו שאי אפשר לקחת מאיתנו, ואנחנו זוכות להתארח ברגעים הללו כשאנחנו יוצרות לילדים. זה משהו שאי אפשר לשכפל. אני כן נעזרת ב־AI כדי לחשוב – לדון איתו, לבדוק רעיונות. לרוב הוא נותן פתרונות שאני לא אוהבת, וזה עוזר לי להבין מה מתאים ומה אני מחפשת. זה כמו לנהל שיחה עם מישהו שיכול לספוג את כל הרעיונות שלי בלי להתעייף. בנוגע לספרות ילדים, ל־AI יהיה כנראה פחות שימוש. זו ספרות שמתמצה במילים מדודות ומדויקות, ואני לא רואה אותו מחליף אותנו בתחום הזה".
"ספרות ילדים – כמו שירה – מתמקדת בניואנסים שאי אפשר לתפוס באלגוריתם", מוסיפה רוני. "זו ספרות שדורשת התבוננות בכל פיקסל של החוויה".
רוני: "יש לי ארבעה ילדים, ואני כל הזמן שואלת את עצמי איך לספר להם ואיך לשמור עליהם. איך להעניק להם מצד אחד 'חיסון מוחלש' שיטפח בהם חסינות, ומצד שני להגן עליהם מפני עוצמות הדברים. השירים שלי עוברים דרך התהיות האלה"
רבים מספרי הילדים הרואים אור בישראל מתורגמים משפות זרות, מה שמעלה את השאלה עד כמה יש להיאחז בקול המקומי הייחודי ולטפח אותו, ועד כמה לתת מקום לקולות חוצי גבולות ומרחיבי עולם.
איך אתן רואות את האיזון שבין הוצאת ספרות מקור לספרות מתורגמת?
"אין כמו לעסוק בספרות מקור, היא מרתקת וממלאת השראה", אומרת נטעלי. "אבל באותה נשימה, ילדים הם ילדים בכל מקום, והעולמות האחרים שנכתבים עבורם פותחים את הראש. אני זוכרת את עצמי כילדה קוראת ספרים על מקומות רחוקים, והתרגשתי מכך שהעולם שלי גדל בכל פעם. כשאנחנו פוגשים דברים בעולם הבוגר הם לעיתים מוכרים לנו מהילדות, כמו סדרת 'ילדי העולם'. במובן מסוים אני מרגישה שכבר הייתי שם בזכות הספרים. זו חוויה בעלת ערך ולכן חשוב לא להצטמצם אלא לשמור על איזון: לתת מקום לקולות שלנו, בלי לוותר על הפתיחות לספרים מתורגמים".
"כשאתה ילד, הגבולות בין דמיון למציאות מטושטשים ממילא", סבורה רוני. "'עמק המומינים' וסיפור על עיר בארץ רחוקה דמיוניים באותה מידה, ושניהם מרתקים. עבורי כעורכת חשוב לטפח ספרות מקור שתיתן לילדים תחושה שכותבים סיפורים בשכונה שלהם ועל העולם שלהם, ושגם הם יכולים לגדול ולהיות סופרים. ובאותה נשימה, ילדים עוברים בקלות ממסע ברחובות תל־אביב למסע בארץ דמיונית. הספרות מעניקה להם את היכולת לנוע בין עולמות".
שפת הקשר של המבוגרים
לצד תפקידן החדש כעורכות, כל אחת מהשתיים מחזיקה בכובע כתיבה נוסף: רוני אלדד כמשוררת, ונטעלי גבירץ כסופרת למבוגרים. בשנה האחרונה יצאו לאור יצירות פרי עטן: הרומן "העולם הבא" (בהוצאת כתר) של גבירץ – העוסק במשפחה המתמודדת עם אובדן האם דרך עיניהם של שלושת ילדיה; ו"היינו משונים" – אסופת שירים בצל המלחמה שפרסמו יחד רוני אלדד, עמוס נוי ואריאל זינדר.
אֶת קוֹלוֹת נְשִׁימָתוֹ הַמְּהִירָה שֶׁל הַיֶּלֶד מִצִּוְחַת עוֹפוֹת דּוֹרְסִים חָגִים עַל רֹאשׁוֹ, אֶת קוֹל הָאַזְעָקָה, מִקּוֹל/ מֵיתָרִים נִמְתָּחִים לִצְעָקָה, מִדְּרִיכַת הָאֶקְדָּחִים אֵיךְ לְהַפְרִיד צֵל רַךְ רוֹעֵד מִצֵּל טוֹרֵף אוֹחֵז לוֹ בְּגָרוֹן נוֹשֵׁף/ בְּתַלְתַּלָּיו, אֵיךְ לִלְחֹשׁ רַק אֵלָיו מִמֶּרְחַקִּים, לִשְׂעַר רֹאשׁוֹ, לִבּוֹ, עֵינָיו, עֵינָיו, לֹא לַטְּפָרִים הַמִּשְׁתַּקְּפִים/ בְּאִישׁוֹנָיו, אֵיךְ נִנְשַׁף הַטּוֹב מֵרֵאוֹתָיו, שׁוֹמֵר עַל נִשְׁמָתוֹ שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, שְׁלֵמָה, אֲבָל גּוּפוֹ, אֲבָל חַיָּיו, ("איך להתיר", רוני אלדד, מתוך האסופה "היינו משונים").
המילה "ילד" על כל הטיותיה חוזרת שוב ושוב בשירים שלך.
רוני: "זה מקום שממנו אני רואה את המציאות עכשיו. יש לי ארבעה ילדים, ואני כל הזמן שואלת את עצמי איך לספר להם ואיך לשמור עליהם. איך להעניק להם מצד אחד 'חיסון מוחלש' שיטפח בהם חסינות, ומצד שני להגן עליהם מפני עוצמות הדברים. השירים שלי עוברים דרך התהיות האלה. בתחילת המלחמה קראתי שוב את 'פקודת יום' של ט. כרמי, שמדבר על האופן שבו אנחנו מייצרים שמחה שכל מטרתה להגן על הילדים מפני המציאות. יש בו שכבות של משמעות – פשר אחד לאוזן ילדית ופשר אחר לאוזן מבוגרת:
…. אֲנַחְנוּ צְרִיכִים לְהַמְצִיא צֹפֶן שֶׁל מְבֻגָּרִים / כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְדַבֵּר עַל — / פַּעֲמוֹן רָחוֹק (נָפַל) / אֹרֶן יָרֹק (נֶעְדַּר) / עָנָן קָטָן (נִשְׁבָּה) / קַן צִפּוֹר (נִפְצַע) / כָּאן הַמְפַקֵּד: / קַן־הַצִּפּוֹר נִשָּׂא עַל עָנָן קָטָן, / נָח בָּאֹרֶן הַיָּרֹק, לְקוֹל פַּעֲמוֹן רָחוֹק. / לַיְלָה טוֹב. סוֹף. / לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים! / לְשַׂמֵּחַ אֶת הַיְלָדִים!
"כשמבוגרים מדברים 'בשפת קשר', הם מנסים להסתיר את המשמעות האמיתית, כביכול כדי להגן על הילדים. השיר של כרמי מודע לכך שזו משימה בלתי אפשרית, אבל הוא מבטא את העמדה הכפולה של אמן והורה: להגיד את האמת, ובאותה נשימה לשמור על הנפש. זו מחויבות מורכבת מאוד, אבל שירים מצליחים לעיתים לעמוד בה בדרכים מופלאות".
צילום: שאטרסטוק
עיסוק בשירה ובכתיבה לילדים נדמים לעיתים כתנועות נפש הפוכות. איך את רואה אותן זו לצד זו?
"בשני העולמות האלה יש הכול: כאב ופצע לצד קסם ופליאה. אלה שני פילטרים שונים שהעולם עובר דרכם. ככל שהזמן עובר אני מבינה שאנחנו יצורים מורכבים להפליא. אם נחזור לדימוי של 'ילדות היא אי באמצע החיים', אז זה לא אי שמפליגים ממנו אל חוף הזקנה. הוא נותר שם, בלב החיים, וכל הזמן סובבים אותו.
"בשנה האחרונה הבנתי משהו על התפקיד של משוררים וכותבים", היא מוסיפה. "זה כמו כל בעל מלאכה אחר, ואם זה מה שאני עושה ואנשים צריכים מילים, אין לי אפשרות לא לכתוב. נורא קשה לדבר ונורא קשה למצוא מילים, ומילים גם איבדו מהמשמעות שלהן, ואם יש שיר שמצליח לדייק משהו, יש לזה כוח שלפני כן לא הרגשתי אותו. לפעמים יוצאים שירים לא מוצלחים, ולפעמים יותר, אבל זה סוג של מחויבות".
הדי ההתמודדות עם המוות עולים גם מתוך ספרה של נטעלי, שחוקר את עקבותיו בחיים. הטריגר לכתיבת "העולם הבא" היה כאשר גיסתה חלתה בסרטן. בשלב מסוים היה ברור שלא נותר לה עוד זמן רב וכי הפרידה מחכה מעבר לפינה. נטעלי החלה לחקור את המוות. היא יזמה שיחות עם אנשים שהתמודדו עם אובדן, האזינה לפודקאסטים בנושא, וקראה יומני אבל לצד ספרות רוחנית ומקצועית.
הספר שלך מחולק לשלבים של אבל. הכתיבה על מוות מהווה מעין עיבוד והתמודדות?
"כשהילדות שלי נולדו, נולד איתן הפחד מלחשוף בפניהן שהמוות קיים, לדבר איתן על זה ועל מה שקורה אחרי המתים. לפני שלוש שנים המציאות הטיחה בפנינו פרידה צפויה מדודה שהייתה משמעותית בחיים של הילדים שלנו. הדוקטורט שלה, אגב, עסק בפרידות במהלך החיים. ידעתי שזה עומד לקרות לבנים שלה וגם לנו, והאפשרות הזו הבהילה אותי מאוד. זו הסיבה שיצאתי למסע בעקבות בנים שצריכים לעבור מסע כדי להתגבר על המוות של האימא. חיפשתי בספר את כל הדרכים להתמודד עם המוות.
"במשך השנים שאלו אותי על מה אני עובדת ואמרתי שזה ספר על מוות, אבל תוך כדי כתיבה וגם מתגובות של אנשים הבנתי שזה על הרצון לחיות למרות הכול, עם המסקנה שבשביל אהבה זה שווה. זה חוזר למה שרוני אמרה, שהארעיות שלנו נותנת את כל המשמעות ואת כל היופי".
ההתפרקות והכמיהה לתיקון הן תמות מרכזיות שחוזרות בספריה של נטעלי, קושרות את העבר אל התקווה לעתיד. "אני מאמינה באפשרויות שטמונות בדברים שמתפרקים, בצורך ובהכרח לבנות משהו חדש. אולי זה קשור לאתוס הקיבוצי שגדלתי עליו, של המצאה משותפת של משהו שלא היה קודם. יש בזה המון תקווה, גם במבט הרחב יותר, על מה שאנחנו עוברים היום. מתוך השריפה חייב לצמוח משהו חדש. בעמק שתחת הר הגעש וזוב באיטליה, צומחות היום העגבניות הכי טובות בעולם. מה שצריך עכשיו זה לשבת על הרצפה, ליד ילדים, בגובה שלהם. ילדים הם הדבר הכי מאַפֵּס שיש, הכי כאן ועכשיו".
