היוצרים הסרוגים הם מיינסטרים הישראלי החדש

בעשור הראשון של שנות האלפיים עשו בארץ נהדרת חיקוי של חבורת רימון עם מירי מסיקה וקרן פלס, ששלטו אז בפלייליסט. אחרי כמה שנים כיכבו שם, במערכון בלתי נשכח, אליקו ואלילי הפופ הים־תיכוני. בשנה שעברה הגיעו לאולפן של קיציס החיקויים של חנן בן־ארי וישי ריבו.

מהמערכון עליהם עלה שכולם בקטע – שהמיינסטרים הישראלי החדש הוא אמוני. שהחזרה לשורשים, הרוק היהודי או הפיוטים בני זמננו הם כבר לא תופעה ולא נישה, אלא האמצע של האמצע. זה המיינסטרים החדש, ואם אזנח לרגע את הלעז אז אכתוב במדויק: זה הזרם המרכזי במוזיקה הישראלית העכשווית.

שני המצעדים הרדיופוניים השנתיים הבולטים לסיכום שנת תש"ף במוזיקה הישראלית סיפקו עדות חותכת לתהליכים שהבשילו בשנים האחרונות: חריגתם של היוצרים הסרוגים מהנישה האמונית והשלמת המעבר שלהם למעמד של יוצרים כלל־ישראליים מובילים, וכן חדירתן של שורות יהודיות מובהקות ללהיטים הגדולים ביותר.

כך למשל בזכייתם של חנן בן־ארי בתואר זמר השנה ושירו "אם תרצי" בתואר שיר השנה (בכאן גימל), או זכייתו במקביל בגלגלצ של השיר "שלמים" בביצוע עידן רפאל חביב (עם שורת הפתיחה: "את מכינה את השבת ומתפללת") – שבין יוצריו גם הזמר עקיבא ("אל תעזבי ידיים", "פשוטים").

למעשה, מה שהתחיל בסוף שנות ה־90 ותחילת שנות האלפיים בבעלי התשובה – הבנאים ואתי אנקרי ובניון ושולי רנד ויונתן רזאל (בן לחוזרים בתשובה) – עם חיזוק מאמנים לאו דווקא דתיים דוגמת מאיר אריאל, ברי סחרוף, קובי אוז ועובדיה חממה – המשיך לדתיים מבית.

השיא בשנתיים האחרונות הוא ההצלחה של בן־ארי הסרוג מהשומרון, ריבו חובש הכיפה השחורה, ונרקיס, בת למשפחה דתית ממפונות גוש קטיף. שלושתם כבשו את ליבם של רבים מאוד בקהל הרחב, מחילונים ועד חרדים מודרניים וכל מה שביניהם.

איתם גם זמרים פופולריים כמו עומר אדם, משה פרץ ונתן גושן החלו לשלב אלמנטים אמוניים ומסורתיים בשיריהם. בשוליים, אגב, מתגבש לו בזמן האחרון עולם אלטרנטיבי של היפ־הופ עם השפעות אמוניות בולטות ומקוריות – כמו אצל עטר מיינר ויסמין מועלם. עוד ידובר בו.

גם לקהל הישראלי החדש יש בכך חלק גדול כמובן. כמו נציגיו בעולם היצירה והדת – הוא היום פתוח יותר, ומשוחרר ממגבלות תיוגי העבר – עם טשטוש ההפרדה הדיכוטומית בין "דתי" ל"חילוני" (יחי הרצף היהודי שנותן לנו לשייט במרחב).

מה הלאה? את מבקרי הפופ האמוני ("למה אני צריך לשמוע כל כך הרבה תפילות ברדיו שלי כל היום?") ארגיע: כמו בכל ז'אנר – גם פה מה שטוב יישאר, והשאר ייעלם עם הזמן.

זה מזכיר קצת את ימי התהילה בשנות ה־70 של שירי פסטיבלי הזמר החסידי והמזרחי, שניפקו להיטי ענק נצחיים: "עושה שלום" (יגאל בשן), "אדון עולם" (עוזי חיטמן), "יעקב התמים" (משה הלל), ובכלל זה המקום להזכיר את מפעל חייו של אביהו מדינה עם "שבחי ירושלים", "אל תשליכני" ועוד ועוד.

ההבדל הפעם ראוי לציון: כאן הזמרים עצמם הם דתיים – מבית או מהתחזקות. שיריהם מתכתבים, גם מוזיקלית, עם עולמות בינלאומיים של פופ עכשווי ורוק רך.

עכשיו, כשהמהפכה הזו הושלמה – עוד שני נושאים מעסיקים אותי אישית בתחום הזה: כבן למשפחה ממוצא מעורב (סבא אחד שהגיע ממשפחה ספרדית־מסורתית, וסבא שני שהוא נצר למשפחה חסידית) אני מחפש חיבורים לא רק לעולם המזרחי של הפיוט (כפי שעושים בהצלחה רוב אמני הז'אנר), אלא גם לשורש החסידי. במילים אחרות: אשמח לשמוע יצירה עכשווית של אמנים אשכנזים שחוזרים לשורשים. ולא – השורשים שלהם הם לא בבריטניה או בארה"ב, אלא ברוב המקרים במזרח אירופה, בעולם יהודי־אשכנזי שחרב.

סוגיה נוספת ובוערת: שירת הנשים. תרומתן של נשים למוזיקה היהודית היא אמנם מועטה מספרית אבל מכרעת תרבותית – קשה לי לדמיין את המוזיקה שלנו למשל ללא אהובה עוזרי ("קול קורא לי במדבר"), עפרה חזה ("אם ננעלו"), שרית חדד ("כשהלב בוכה"), אתי אנקרי (משירי ר' יהודה הלוי), נרקיס ("ענני") ויובל דיין ("ליבי ער"). חשוב מאוד בעיניי – להן כיוצרות, ולא פחות מזה לנו כקהל – שהן לא יידחקו חלילה לגטו תרבותי, אלא יהיו חלק משמעותי מהפסקול היהודי־ישראלי העכשווי של כולם.

הכותב הוא שדרן בתחנות הרדיו של "כאן", ומנחה התוכנית "ארון השירים היהודי" בכאן11