גל המחאות השוטף את רחובות ארה"ב מאז הריגתו־רציחתו של ג'ורג' פלויד ברחובה של מיניאפוליס העלה אל פני השטח את המרמור בקרב חברת תושביה השחורים של המדינה הגדולה. דרך ארוכה נעשתה מאז דרכה כף רגלם של העבדים השחורים הראשונים על חופי אמריקה, וכיום, לאחר חמישים שנות מאבק לשוויון, בעידן שלאחר־אובמה, אין להלכה ולמעשה שום מעמד או תפקיד הסגור בפני אדם שחור רק בשל גזעו. עם זאת, שתי תחושות יסוד לא נעלמו: הראשונה היא שנוכחותם של השחורים עדיין איננה בזכות, והשנייה היא השאלה מה לעשות עם העבר. מדינות רבות נאלצות להתמודד עם עבר קשה ומורכב, ושאלת העלמתו או הנצחתו, הוקעתו או שימורו, היא שאלה שניתנו עליה תשובות מגוונות.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– בהדסה הכריזו: ניסוי חיסון לחולת קורונה עבר בהצלחה
– יהדות ארה"ב והריבונות: קמפיין קולני או התנגדות שקטה
– לא ליהודים בלבד: השיר ביידיש שגם האפרו-אמריקנים אימצו
המרכיב יוצא הדופן במהומות המחאה הנוכחיות הוא ששינויי העבר וכתיבתו מחדש לא נעשים מעמדה סוציאליסטית־קולקטיביסטית, המבקשת לבטל את סמלי שלטון הדיכוי, כמו בארצות הגוש המזרחי בעת הקמתו, וגם לא מעמדה דתית־פונדימנטליסטית, כמו בפעולות האיקונוקלסטיקה של פעילי דאעש בעתיקות נינווה, אלא מעמדה של ליברליות. הכשל הליברלי מתרחש שוב ושוב בכל עריפת פסל או ניפוצה של מצבה לזכר בעל־עבדים או מדכא לשעבר. הסרת זכר עברה של ארה"ב הוא עיצוב מחדש של הנראטיב כך שיתאים לערכי ההווה, אבל גם התכחשות והשכחה של מרכיבים בעיתיים שיש לדון בהם דיון עמוק, שכן השפעתם ונוכחותם מורגשות בתרבות האמריקאית עד ימינו.
ולא רק במרחבי עולם הפיסול מתרחש הניפוץ: ג'ון רידלי, התסריטאי זוכה האוסקר של הסרט "12 שנים של עבדות", פרסם מאמר בלוס אנג'לס טיימס ובו קרא להסרת "חלף עם הרוח" – סרטו של ויקטור פלמינג המבוסס על ספרה של מרגרט מיטשל – משירותי הסטרימינג. בתגובה, HBO, בעלת הזכויות הנוכחית על הסרט, אכן הסירה אותו משירות הצפייה. מה עורר את כעסו של רידלי והאם כעס זה מוצדק?
רידלי בחר לו פסל גדול במיוחד למוטט: הסרט משנת 1939 זכה במספר שיא לזמנו של שמונה פרסי אקדמיה, ונחשב, במונחים יחסיים, לסרט המרוויח ביותר בכל הזמנים. אך האם אכן יש בו גזענות? למען ההגינות נציין כי רידלי לא דרש את מחיקתו של הסרט, אלא רק ביקש שלסרט תוצמד הערת אזהרת צפייה או דברי הסבר על ההקשר התרבותי שבו נוצר. לטענתו גם מרחק השנים והדעות לא יכול להצדיק סרט המתרחש במרחב שבו מתרחשות עוולות לאוכלוסייה שלמה, ומתעלם מהן לחלוטין.
גזענות ומיזוגיניה תקופתית
ובכן, על פני השטח, כולל הסרט גילויי גזענות גלויים ומשתמעים: אדמת חוות טארה, מקום הולדתה וכור מחצבתה של סקארלט או'הארה (ויויאן לי), מעובדת בכוח עבדים שחורים. כל משרתי הבית שחורים והם מוצגים כמי שמשוחחים בילדותיות ובקולות מעושים, או בשפה דלה וקלוקלת. בשלב מסוים אף מוצג טור עבדים שחורים הצועד אל החזית לחפור שוחות לטובת לוחמי הדרום, ועושה זאת בגאווה ובמסירות.
אף יחסם של אדוני החווה וחבריהם למעמד הגבוה בג'ורג'יה של ימי ערב ומוצאי מלחמת האזרחים כלפי שחורי העור הוא מעמד מתנשא ונצלני: כאשר סקארלט לא מרוצה ממהירות היענותה של פריסי (באטרפליי מקווין), השפחה המתלווה אליה, בעת שחברתה מילי (אוליביה דה־האוולינד) כורעת ללדת תוך כדי מתקפת הצפון על אטלנטה, היא מאיימת להצליף בה. לאורך כל הסרט היא גם נוזפת ומזלזלת בשפחה המטפלת מאמי (האטי מקדניאל, האישה השחורה הראשונה שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט, אך לא הורשתה לשבת בחזית האולם שבו הוענק לה בשל חוקי ההפרדה הגזעית).
זה המקום לציין שהסרט רווי גם מיזוגיניה ויחס משפיל לנשים בכלל: בראשית הסרט נשלחות הנשים הצעירות, המוזמנות לברביקיו המתמשך לנשף ריקודים בחוות "12 האלונים", לשנת צהריים (חובה!) בין אירועי הבוקר לאירועי הערב, בעוד הגברים מתכנסים לשתייה ושיחה פוליטית. רק סקארלט עזת הרוח חומקת החוצה (מבין המניפות, שאותן מנפנפות ילדות שחורות על יפהפיות הדרום הלבנות הישנות) כדי לנסות ולהניא את אהובה אשלי וילקס (לזלי האוורד) מלהינשא למילי, בלי לדעת שרט באטלר הפוחז (קלארק גייבל) מסתתר בחדר.
הנשים מצופות להישאר נאמנות ובלעדיות לבעליהן ומחזריהן בעוד אלה נהנים מאירוחה וחסדיה של בל ווטלינג (אונה מאטסון) ונערותיה המפוקפקות. לאחר מות בעלה הראשון מצופה שסקארלט תשאר חנוטה בבגדי האלמנות השחורים למרות נעוריה המתפרצים. בנקודות רבות בסרט מנושקות סקארלט ונשים נוספות בניגוד לרשותן ואז "מתרצות", ובשיא הסרט אף מרומז שרט אונס את סקארלט, שבשלב זה היא כבר אשתו המתנכרת, בשכרותו.
ברור שביקורת מעין זו היא אנכרוניסטית ומופרכת. אי אפשר לצפות שערכי תקופה אחת ישוקפו ביצירות תקופה אחרת, שונה מאוד. זעמם של מפגיני Black Lives Matter ושאר מחוללי המהומות הנוכחיות מופנה בזעם לאחור, אל עבר שאי אפשר היה לו אלא להיות כפי שהיה. הכעס דומה לטרור שחוו פוליטיקאים ושחקנים שלהוותם נחשפו צילומי נעורים שלהם מחופשים בתחפושת Black Face, כלומר לבן המשחיר פניו כדי להראות שחור, הנחשבת היום פוגענית ביותר. מופרכות עמדה זו, יחד עם התוקפנות שבה משליט טרור הפוליטקלי קורקט את אמיתותיו ועורך מחדש את השפה ואת העבר, הביאו לתגובה המהירה והקיצונית של HBO ולוויתור מהיר מדי על נכס קולנוע תרבותי.
פשיטת הרגל של הדרום
אך אלה הם פני הדברים השטחיים בלבד. עיון מעמיק יותר חושף רובד עמוק, משמעותי ביותר ומורכב של הנושאים שבהם מטפל הסרט. נתחיל אולי משמו של הסרט. רבים טועים לחשוב שהסרט נקרא כך משום שהוא מסתיים בכך שרט, אהובה־שונאה של סקארלט, מסתלק לו בסיומו ונעלם מחייה, תוך שהוא מפטיר, לשאלתה מה יהא עליה לאחר שיעזוב, את המשפט המצוטט והמוכר ביותר בהיסטוריה של הקולנוע: "Frankly my dear, I don't give a damn!", כלומר: "בכנות יקירתי, לא אכפת לי כלל". המשפט מצוטט עד כדי כך שמעריציו נוטים לא לשים לב לאכזריות המוחלטת ולקור הלב שבו הוא נאמר לאור נסיבות השיחה. מאידך גיסא ניתן לומר שסקארלט, על כל מזימותיה ותהפוכותיה, הרוויחה יחס זה ביושר.
אך לא היא. שם הסרט טמון בכותרות הפתיחה, המספרות על עולם של אבירות וגבירות, אדונים ועבדים, "ציבליזציה שחלפה עם הרוח". כותרות הפתיחה מגדירות שנושא הסיפור אינו סקארלט ורט, על כל תהפוכות מערכת היחסים המשונה ביניהם, ואפילו לא מלחמת האזרחים ובוודאי לא העבדים ועולמם, אלא תרבות "הדרום הישן".
תרבות זו מוצגת לאורך הסרט בביקורתיות רבה: בני הדרום הששים בשחצנות אלי קרב עם "הפולשים מן הצפון", שאותם הם מצפים להביס תוך חודש אחד, מנהגי החברה והכבוד המדרדרים את בני תרבות זו אלי רעב ועוני מחפיר, מגבלות המעמדות הנוקשים המביאים לגילויי התנכרות והתנשאות על "זבל לבן" המוצג כבלתי מוסרי ומפיץ מחלות, ותרבות הלחשושים והרכילות המאיימת למוטט את חייהם של מושאיהם.
ניתן למעשה להציע שסקארלט, על חוצפתה ותעוזתה, על דבקותה באדמת טארה ונצלנותה את כל הסובבים אותה, אינה אלה האנשה, הלבשת תרבות הדרום בבשר ודם. רט, העומד כנגדה ומשקף את האפשרות שכנגד, אף הוא שיקוף של פן מסוים שלה – ציני, רודף שמלות וכסף, נהנתן, אך בבסיס איש אומץ וכבוד ברגעי האמת והמבחן. ולבסוף אשלי, שאותו אוהבת סקארלט שנים ארוכות, ומילי, אשתו, אף הם מגלמים ביטויים מסוימים של תרבות הדרום, המקריבה רווחה אישית בעבור ערכי כבוד ונאמנות.
אולם עיקרו של הסרט הוא התמונה שהוא משקף על אותה תרבות: זוהי תרבות קורסת, שנפילתה לא באה בשל הפסדה במלחמת האזרחים, אלא להפך: מלחמת האזרחים רק האיצה, ואולי רק חשפה, ריקבון פנימי, תרבות חסרת תוקף אמיתי, בועה מנופחת של גינונים ונימוסים שסופה היה התפוצצות כך או אחרת. מעניין מאוד שבכמה מקומות בסרט נרמז שחלק מהבועה נבע בגלל הישענותה על פיקציה חברתית וכלכלית: הלבנים העשירים נהנו מכל השפע שאיפשר להם לשחק את משחקי הגינונים, האבירות והכבוד בגלל שכלכלתם נשענה על כוח עבודה שמחירו אפסי: העבדים.
ואכן, מיד עם תום המלחמה סובלת החברה הלבנה העשירה מפולת כלכלית עד כדי רעב, ואפילו סקארלט ואחיותיה, נערות התפנוקים הלבנות, נאלצות לצאת לעבוד בשדות הכותנה של טארה במו ידיהן העדינות ("ממש כאילו היינו…", אומרת אחת האחיות, ולא משלימה את המשפט: "…שחורים"). לאורך הסרט נעשים מעשים ומושמע הטיעון בעד הכרעות כאלה ואחרות לאור "המטרה האצילית". למרות שמטרה זו לא מנוסחת באופן מלא, ברור שהכוונה ל"דרך החיים" של הדרום. עלילת הסרט מצביעה בבירור על פשיטת הרגל של דרך חיים זו.
רעיון שחרור העבדים עולה לדיון (צדדי וחלקי אמנם) מספר פעמים במהלך הסרט: אשלי, האבירי והמוסרי שבגברי הסרט, מעיר שלו היה יורש את חוות "12 האלונים" מאביו היה משחרר את עבדיה, אלא שהמלחמה הקדימה אותו. בנקודה אחרת הוא ממליץ לסקארלט להעסיק עבדים משוחררים במנסרת העצים המשגשגת שהם מקימים בשותפות, אלא שהיא מתעקשת לחסוך את השכר ולהעסיק אסירים (לבנים!) שנידונו לעבודת פרך, תוך התעלמות מהרעבתם וניצולם. סקארלט, והמעמד שאותו היא מייצגת, מנצל את כל מי שיוכל לתועלתו, בלי להתמקד בגזע.
שינוי במעמד השחורים
אחד השוֹטִים המרשימים ביותר בסרט הוא זה של סקארלט חוצה שדה ובו פזורים חיילי דרום פצועים. המצלמה מתרוממת ומתרחקת וחושפת עשרות ואולי מאות גופות המוטלות לרוחב השדה, כשלפריים נכנס משמאל דגל האיחוד המתנפנף, כאומר: "ראו מה הביא זה עליכם". אמונתם העיוורת של תושבי אטלנטה בכוחו של צבא הדרום להגן עליהם מתמוטטת ברעש גדול כאותו מחסן תחמושת המתמוטט ברקע כרכרתה הנמלטת של סקארלט, והדרת "דרך החיים הדרומית" הולכת ומתרפטת, הופכת לבלויי סחבות של עוני וקושי. כך גם מדי לוחמי הדרום הופכים מחליפות מהודרות, מצויצות בזהב (הבולט בצבעי הטכניקולור החדשניים שבהם צולם הסרט על ידי ארנסט הולר), לבלויי סחבות המערבים מדים ובגדי עבודה שבהם לבושים טורי החיילים הנסוגים בעייפות.
בראייה לאחור עולה מאפיין נוסף, מרתק, של יחסי השחורים והלבנים בדרום: בחלקו הראשון של הסרט עוסקים העבדים השחורים רק בצידו הגופני של הקיום: הם המבשלים, הקוטפים, הדואגים לקשר עם הבהמות ועם החקלאות. בכל פעם שיש צורך להזיז או להרים או להניע דבר מה משמש העבד השחור "מנוע אנושי", חסר דעת או דיבור. בחלקו האחרון של הסרט מודגש השינוי במעבר של שחורים לשירה, ריקוד, ואפילו נהיגה בכרכרות לנגד עיניה של סקארלט הנדהמת.
לא זו בלבד אלא כמה ממעשי הגבורה והרעות המשמעותיים ביותר בסרט מבוצעים דווקא על ידי העבדים השחורים: פריסי היא המיילדת את מלי בעוד סקארלט מפגינה אוזלת יד, מאמי מחזיקה את בית או'הארה כולו למשך שלושה דורות וכאשר סקארלט, הדוהרת לבדה בכרכרתה דרך מחנות עלובי הנפש, מותקפת על ידי שני נוודים (לבנים!) המאיימים עליה, ביג סאם (אווראט בראון), העבד השחור לשעבר מחוות טארה, הוא המציל אותה ומביא אותה חזרה לביתה בשלום.
ברור שאי אפשר לצפות לתקינות פוליטית לאחור מסרט שנוצר ב־1939. ברור גם שכעסם ולהיטותם של מפגיני BLM מעבירים אותם על דעתם ושולחים אותם, בדינמיקה מהפכנית של קיצוניות הולכת ומחריפה, לנפץ את כל מה שריח שעבוד ודיכוי נודף ממנו. אבל אולי כשידעכו קצת להבות הזעם והחנויות הבזוזות, יש מקום לעיון מעמיק ביצירה קולנועית המתארת לעומק את דעיכתו של עולם "הדרום הישן" מתוך קשב לעולמות הערכים המשוקפים ומבוקרים בו.
ד"ר צחי כהן מלמד ספרות ויהדות במכללת הרצוג ובקריה האקדמית אונו.
