יש אנשים שגיל ארבעים מפתיע אותם באמצע החיים וגורם להם לבחון את רשימת ההישגים שלהם באכזבה מהולה ב"איך לעזאזל החיים שלי נראים ככה". אצלך, ארבעים שנה נראות כמו תקופה קצרה מדי. ובכל זאת, אם יוּתר לי לפרגן לך, ויוּתר לי, הנה ארבעים דברים שאני אוהב אצלך. סתם, סתם: רק חמישה.
אשת חיל
ד"ר זמרי היא אישה שמנפצת תקרות זכוכית בכל יום, אבל שנייה אחרי זה מביאה מטאטא ומנקה קצת, שיהיה מסודר. היא אמא במשרה מלאה, ובת זוג במשרה מלאה, וקרייריסטית במשרה מלאה. ויחסית לאישה עם שלוש משרות מלאות, מה שמרשים זה שהיא עוד מצליחה לדחוף פילאטיס פעמיים בשבוע ומדי פעם ערב עם חברות – חברות במשרה מלאה, אגב.
היא נורא רצתה כלב. היא העדיפה פודל טוי, כזה שלא משאיר שיערות בכל הסלון ועולה עשרת אלפים שקל, אבל החליטה שהסלון יסתדר, ועם כל הכבוד לסוג הכלב שאנחנו רוצים אנחנו נלך ליום פתוח של עמותה וניקח כלב שמשאיר שיערות בסלון ושהאימוץ שלו עולה רק 270 שקל. אז נכון שפעמיים ביום היא מסתכלת על הבגדים של הילדים, שמכוסים בשערות לבנות, ומקללת את מייקי שלנו, אבל היא לא הייתה עושה את זה בשום דרך אחרת.
היא עמוסה. כל כך עמוסה, שלפעמים הלו"ז שלה מתקשר ללו"ז שלי להודיע שאנחנו לא ניפגש החודש. ובכל זאת, בין כנס בבוסטון לפרויקט מטורף בקנדה היא תמיד מצליחה לדחוף כמה הרצאות בהתנדבות לנערות בנות 16 שחולמות להצליח בגדול וגדלו במקום שזה לא כל כך נהוג.
לד"ר זמרי יש יכולת מופלאה לזכור איפה כל דבר בבית. פלג יכול לשאול אותה באמצע הלילה "אמא, איפה היויו הצהוב שקיבלתי בגן טרום־חובה?". היא תחשוב שנייה, תלך לחדר, תוציא מגירה, תכניס יד פנימה ותוציא אותו. הכול מקוטלג אצלה בראש, רק צריך לגשת למרכז הבקרה ולהקיש את הקוד. החריג היחיד: הכפכפים שלי. היא אף פעם לא יודעת איפה הכפכפים שלי.
ד"ר זמרי אוהבת לצלם אותנו במעלית. היא מנצלת את העובדה שאני כלוא בקופסת מתכת למשך שש קומות ומתעקשת – בכל פעם שאנחנו יוצאים לבד או עם הילדים – להצטלם. ייאמר לזכותה שאני אכן מביע פחות התנגדות, ולכן מכל המקומות בעולם אנחנו מצטלמים הכי הרבה במעליות. אגב, לא פעם יוצאת לנו תמונה לא משהו אז היא מעלה אותנו לקומה גבוהה יותר, סתם כדי שנוכל לנסות שוב.
הבלאק מאמבה של החיים
האמת, מאמי, אומרים שהחיים הם רכבת הרים, ומי כמונו יודע, עברנו הרבה. על חלק גדול רק אנחנו יודעים, ובכל זאת, אני רוצה להגיד לך קבל עם ומקור ראשון שכיף לשבת איתך ברכבת ההרים הזאת יותר מאשר עם כל אחד אחר.
אגב, זה המקום לציין שכשאנחנו הולכים ללונה פארק עם הילדים אני נשאר למטה לצלם ואת המשוגעת שעולה עם הילדים לאנקונדה, לבלאק מאמבה ולעוד מתקנים עם שמות של נחשים. אני פחדן גבהים, את עוד לא נולדה הפסגה שתפחיד אותך. כיף בנסיעה הזאת איתך, לפעמים את על ההגה, לפעמים אני, מושכים קצת ימינה, קצת שמאלה, אבל תמיד מסכימים על המוזיקה.
את בת ארבעים, אין מה לעשות מאמי, זה נכון גם אם לא נגיד את זה. אבל את יכולה להסתכל על עצמך בגאווה ולהגיד: שיחקתי אותה. הילדים שלך לא מבינים בדיוק מה את עושה בעבודה אבל הם יודעים שאמא ממש חשובה ומצליחה ולפעמים יושבת בסלון ומדברת עם הרבה אנשים במחשב באנגלית, לא כמו אבא שיושב בטלוויזיה וצועק על אנשים בעברית.
אני מקווה שלא יהיה לך משבר אמצע החיים, את לא כזאת, וגם אם כן – שתזרמי איתו, שתתני לעצמך גם להתפרק מדי פעם, ואני מבטיח להרכיב אותך בחזרה. ואם תתני לי לעזור לך עם ההבטחות שאת כותבת לעצמך בכל יום הולדת לקראת השנה הבאה, המרדף ממשיך, ואת מובילה בו. זה בסדר גם להאט קצת ולהסדיר נשימה, להירגע, להרפות, לא לדחוף את עצמך עד לקצה.
בעצם, על מי אני עובד. אם לא תעשי את זה, לא באמת תהיי ד"ר זמרי. אוהב אותך, מעריץ אותך, אבל גם אני סבבה. מזל טוב מאמי.
