צומת הדרכים אליה הגענו השבוע, בין פיטורי ראש השב"כ לבין החזרה ללחימה בעזה, גורמת לי לחשוב הרבה על א'. הוא הופיע בכיתה שלי באמצע הסמסטר, אחרי שירות מילואים ארוך, לשיעור שעסק במושג "ממלכתיות". בעיניים שלו ראיתי את העייפות וגם את הפער – מה למלחמה שהוא נושא בליבו ולאוניברסיטה הסטרילית הזו.
על רקע של תיאוריות פילוסופיות והדיבור הגבוה על הטוב המשותף, הוא הרגיש שהפונקציונליות שלו לא במקום ורק בסוף השיעור העז להעיר: "אז כל העניין עם הממלכתיות, זו פשוט הבנה שהאתגרים גדולים מדי ואי אפשר לנהל אותם מתוך פוזיציה פוליטית מסוימת". זו הייתה ההערה החכמה והמדויקת ביותר לאורך הקורס כולו; אבל כמה חבל שמה ש-א' מבין כמפקד שטח בצה"ל (דרג זוטר קוראים לו בעגה הצבאית, ביותר מדי זלזול) ההנהגה הישראלית הנוכחית פשוט מסרבת לקלוט.
בשיעורים המעטים בהם א' נכח דנו בפרקטיקה של הממלכתיות: בהבנה היסודית שהקמת מדינה דורשת ריכוז מאמץ ופעולה כנגד אינטרסים סקטוריאליים ואישיים; בהבחנה בין ויכוח רעיל המערער על כללי המשחק לבין דיון נדרש על איך ביחד ננצח; על כלל האצבע הקובע כי אם יש חפיפה מלאה בין האינטרס הפוליטי והאישי לבין האינטרס הציבורי – הרי שיש פה שימוש לרעה בטרמינולוגיה מגייסת שאינה אלא פתח להשחתה.
דיברנו גם על ה-7 באוקטובר. לא על 6:29, אלא על השעות הבאות. על מי שהתייצבו בלי שנקראו, על מחלוקות פוליטיות שהוסבו הצידה, על הלחימה כתף אל כתף של יריבים פוליטיים. הזכרנו שזה לא מובן מאליו: שבמדינות אחרות הצפון לא תמיד מוכן להקריב את חייו לטובת הדרום, ששסעים חברתיים מובילים גם למלחמת אזרחים עקובות מדם, שמסגרת המדינה עשויה להפוך למשהו ריק מתוכן שלא כולם בטוחים שכדאי להילחם למענו.
המילה שנזרקה כל הזמן לחלל האוויר הייתה אמון – אמון של האזרח במסגרת של המדינה וברעיון שהיא מבטאת, אמון שהמטרה חשובה מספיק כדי להשהות את הביקורת והחשדנות, אמון ביכולת האזרחית להשפיע ולשנות. ציינו לעצמנו שזה אירוני שדווקא בנקודת שפל של האמון הציבורי במדינה, בממשלה ובצבא – הפך האמון לתרופה חברתית ונבנה מחדש דרך האחווה של הטנק, הגעגועים אל הבית, ההתנדבות למען משפחות המפונים.
הקורס כבר מזמן נגמר, העבודה של א' הייתה מצוינת ומהמעט שאני עוקב אני מבין שהוא נקרא שוב ושוב למילואים. והנה בחלוף 529 ימי לחימה עולה שוב שאלת האמון והיא קשה ומורכבת מאי-פעם. אלפי חיילים בצה"ל לוקחים חלק בהתקפה מחודשת נגד חמאס, הפעם תוך כדי מחלוקת עזה על עצם הפעולה הזו. הם לא רובוטים וכדי לבצע את הפעולה שלהם במקצועיות הם צריכים להאמין שהיא מוצדקת. לא מן הנמנע שנראה בימים הקרובים אזרחים מגויסים שוב למילואים, משפחות שכורעות שוב תחת הנטל וחיילים הנדרשים שוב לסכן את חייהם – כל אלו צריכים להאמין ששיקולי המדינה ששלחה אותם הם ענייניים ומתעלים מעל אינטרס כזה או אחר.
וכאן אנחנו מגיעים לאיש עצמו, לנתניהו, ששאלת האמון ואי-האמון בו קורעת את החברה הישראלית כבר שנים רבות מדי. גם נתניהו דיבר השבוע על יחסי אמון, בינו לבין ראש השב"כ, וכך הוא נימק את הרצון לפטרו. אין ספק שיחסיו של ראש ממשלה עם נושא משרה בכירה הם חשובים, קריטיים אפילו. אבל האמון הוא לא רק בין נבחר הציבור למשרת הציבור, אלא קודם כל בין שני אלה לציבור עצמו. אי-אמון בין הציבור לממסד הוא מסוכן בהרבה מכל אי-אמון אחר. נתניהו הבהיר בהתבטאויות הציבוריות שלו השבוע שאנחנו במלחמה. הוא צודק. במלחמה נדרשת תכנית אסטרטגית, אש מדויקת, כוחות מאומנים, וגם… אמון – של החייל במערכת ושל הציבור בהנהגתו.
במלחמה אי-אפשר לבנות על אמון חלקי. החייל לא יכול להאמין רק למפקד המגיע מעמדה פוליטית דומה לשלו, הצבא כולו לא יכול לחשוד במניעים פסולים של הדרג המדיני. כמו שהבין היטב א', זו לא הערה תיאורטית – זה פונקציונלי, האתגרים גדולים מדי ואי אפשר לנהל אותם מתוך פוזיציה פוליטית מסוימת. בעת הזאת אנחנו צריכים הנהגה שזוכרת כי בין חיילי צה"ל בסדיר ובמילואים מצביעים מכל המפלגות ולא ניתן לוותר עליהם גם אם הם גרים בהתנחלות וגם אם הם מפגינים נגד הממשלה. אנחנו צריכים הנהגה שלוקחת את האמון כפאקטור חשוב שבלעדיו לא ניתן להשיג ניצחון.
ד"ר עדי שרצר הוא מרצה בכיר בבית-הספר לחינוך באוניברסיטה העברית
