עוד שבוע של מסה ומריבה על ריב בני ישראל. עוד שבוע בוויכוח שלא נגמר היֵש "דיפ סטייט" בקרבנו אם אָיִן. בשלב הזה אפשר כבר להבין שיש דיפ־סטייט, אבל הדיפ־סטייט איננו הסיבה לבעיה שלנו, אלא תוצאה של הבעיה.
רונן בר כמשל. אילו היינו זוכים למנהיגות עם ערכים אישיים גבוהים, ראש הממשלה לא היה צריך להתחנן בפני רונן בר שיתפטר. בר המבולבל היה מתפטר מיוזמתו. בחוק השב"כ כתוב כי "השירות מופקד על שמירת בטחון המדינה מפני איומי טרור", זהו התפקיד העיקרי שלו. ואל מול הייעוד הזה, כשל בר כישלון בלתי נתפס בשבעה באוקטובר. מתבקש היה שראש השירות יישאר בתפקידו זמן מה כדי לייצב את הארגון בשלב העצים של הלחימה ולהשלים את התחקירים, ומיד לאחר מכן יגלה דוגמה אישית ויניח את המפתחות.
אבל אין ערכים אישיים ואין נורמות התנהגות. ובמשך תקופה ארוכה נתניהו המבולבל לא ביקש מבר המבולבל לעשות את מה שגם הוא עצמו לא היה מוכן לעשות. נתניהו הוא הרי אבי קונספציית ההכלה מול חמאס. הוא האיש ששחרר את סינוואר מהכלא בעסקת שליט, והוא שנלחם במשך שנים לשמר את תזרים מזוודות הדולרים מקטאר לחמאס. אם היו בו יושרה והגינות הוא היה פונה לציבור ומצהיר: הכישלון הקולוסלי הזה קרה במשמרת שלי, האחריות עליי. אני מאמין שאני יכול לתקן, אבל לא אעשה זאת מבלי לקבל מכם מנדט חדש בבחירות.
אבל אין ערכים ואין נורמות התנהגות. ומכיוון שאצל נתניהו כל מה שיכול להתעקם יוצא עקום, מתי הוא נזכר לבקש מבר להתפטר? רגע אחרי שהמנהג המגונה שלו להקיף את עצמו באופורטוניסטים שבינם ובין ערכים של שירות ציבורי אין דבר וחצי דבר – התהפך עליו. המשטרה ושב"כ חוקרים חשד שלפיו מזוודות של דולרים זרמו מקטאר – המממנת העקיפה הגדולה בעולם של האידאולוגיה הג'יהאדיסטית – לאנשים מלשכתו של ראש ממשלת ימין על מלא.
הודאתו של איש העסקים גיל בירגר, שלשום בכאן רשת ב', כי העביר לאלי פלדשטיין כספים מלוביסט אמריקני שעובד עבור ממשלת קטאר, היא אירוע בלתי נתפס. פלדשטיין עבד במהלך המלחמה כדובר ראש הממשלה לכתבים הצבאיים, אך לא היה לו סיווג ביטחוני ולכן לא היה יכול לקבל משכורת מהלשכה. יעלה על הדעת שפלדשטיין ממשיך לעבוד בלשכה ואת השכר הוא מקבל מכספים שמגיעים מקטאר?
עורכי דינו של פלדשטיין פרסמו הצהרה ולפיה, הכספים שקיבל מבירגר היו עבור שירותי אסטרטגיה ותקשורת שפלדשטיין נתן ללשכת ראש הממשלה, ולא עבור קטאר. "מדובר היה בפתרון זמני וחלקי של גורמים בלשכת ראש הממשלה, לקושי שהתעורר אצלם בנושא תשלום שכרו של פלדשטיין ממשרד ראש הממשלה, ללא כל השפעה על זהות מקבל השרות – ראש הממשלה. ככל שקיים קשר בין איש העסקים המדובר לבין גורמים אחרים, לרבות קטאר, הדבר לא הוצג לפלדשטיין ולא היה ידוע לו", מסרו עורכי הדין עודד סבוראי וסיון האוזמן.
אם בישראל היה ימין עם דופק והכרה, מיליון ליכודניקים היו מרעידים את מצודת זאב בעקבות אירוע בלתי נתפס שכזה, ודורשים לעצור הכול עד שתוסר העננה ויובהר עד תום החשדות שהסביבה הכי קרובה לראש הממשלה מטעמם קיבלה כספים ממדינה ערבית המממנת טרור. אוי לבלבול.
המבולבלת השלישית היא גלי בהרב־מיארה. עם מינויה קיבלה היועצת פטיש גדול שנקרא "מניעה משפטית", והיא דופקת באמצעותו על כל מה שזז, גם כשהאירוע איננו משפטי אלא ציבורי־ערכי. המכתב שבו קבעה כי פיטורי ראש השב"כ אינם חוקיים, הוא המחשה נוספת לבעיה הזו. חוק השב"כ בהיר מאוד: "ראש שירות הביטחון הכללי ימונה בידי הממשלה לפי הצעת ראש הממשלה", קובע החוק, ומדגיש כי "ראש הממשלה ממונה על השירות מטעם הממשלה". עוד נקבע כי "הממשלה רשאית להפסיק את כהונתו של ראש השירות לפני תום תקופת כהונתו".
דמוקרטיה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה עליונות או חסינות של השירות החשאי שלה על פני השלטון הנבחר
בעברית פשוטה: ראש השב"כ הוא משרת אמון של הממשלה. אכן לא של הצרכים האישיים של ראש הממשלה, אבל בהחלט של הממשלה כגוף המתווה מדיניות ומממש אותה. כך ראוי, ואוי לדמוקרטיה שלא מתנהלת כך. טענה בדבר "ניגוד עניינים" בפיטורי ראש השב"כ היא סופר־בעייתית, שכן דמוקרטיה חפצת חיים לא יכולה להרשות לעצמה עליונות או חסינות של השירות החשאי שלה על פני השלטון הנבחר שלה, אחרת היא הופכת למדינת משטרה. דמיינו מצב שבו ראש שב"כ כמו איסר הראל מתחיל לאסוף מודיעין על מאהבות או על סודות מביכים אחרים של פוליטיקאים. ראש הממשלה בן־גוריון מחליט לפטר אותו, אבל מכיוון שגם ראש הממשלה עצמו נחקר, ראש השב"כ מקבל שריון מפני הדחה. המצב הזה נראה הגיוני למישהו?
הדוגמה הזו אינה הזיה בעלמא. ראיון הבלהות של ראש השב"כ הקודם נדב ארגמן, שבו הצהיר על מוכנותו להפר את הקוד האתי המקודש, שבליבו חובת דיסקרטיות מוחלטת בין ראש השירות לראש הממשלה – ולחשוף סודות שהגיעו אליו במסגרת מילוי תפקידו כדי לפגוע בנתניהו – ממחיש כמה חיוני לנער את השב"כ מהבלבול שפשׂה בו. ראש שב"כ המאיים על ראש ממשלה בחשיפת סודות, מרסק את האמון בסביבה שבה בלי אמון אין ביטחון לאומי. זו לא פגיעה בנתניהו, זו פגיעה בביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
בר אומנם התנער מארגמן, אבל גם בר מבולבל, ותעיד ההודעה שפרסם אחרי הפגישה עם נתניהו: "חובת האמון שחב ראש השב"כ היא בראש ובראשונה לאזרחי ישראל". אדוני, התבלבלת. בדמוקרטיה אתה מחויב לממשלה הנבחרת ולא ל"אזרחי ישראל" המופשטים. עוד הודיע בר כי "הודעתי לראש הממשלה שבכוונתי להשלים את האמור לעיל בטרם אתפטר מתפקידי". גם זה משקף בלבול עצום. אם הממשלה מחליטה לקצר את תקופת כהונתך היא רשאית לעשות כן, ולא אתה תחליט עד מתי תכהן.
התמונה מתחילה להתבהר: ממשלת הימין פועלת בניגוד לערכי הימין, אין נורמות, אין יושרה, אין סטנדרטים, והימין שותק ומתקרנף. ואז מגיעה היועצת עם פטיש חמש קילו ומנסה "לתקן" בכוח שאין לה, באמצעות חוקים שלא קיימים וחוות דעת משפטיות במשקל נוצה, ובכך יוצרת "דיפ סטייט". כמו קאטו הזקן צריך לחזור על דברי המלאך למלך כוזר: כוונתך רצויה, אך מעשייך אינם רצויים.
זמן שאול
מעניין לעניין באותו עניין. אף אחד לא סבל במיוחד מהיעדרותו של בן גביר מישיבות הממשלה בחודשים האחרונים. רמות החמצן בדמו של נתניהו עלו, מפלס הקורטיזול והסטרס בגופו ירד, הנשימות הפכו עמוקות יותר, המשטרה החלה להתרגל לניהול נורמטיבי שפוי, ועורכי החדשות פנו לחפש ריגושים מהירים במחוזות אחרים.
אם לאופוזיציה היו גם שיקולים של טובת המדינה, היא הייתה מעניקה אצבע להעברת התקציב ולא בוחרת בדוקטרינת תמות נפשי עם בן־גביר. אבל היא לא עשתה זאת, ונתניהו, שהשרידות האישית שלו עומדת מעל האינטרס הלאומי, בחר להחזיר את השר לענייני הטרלות לשולחן הממשלה. היועמ"שית, כדרכה, נכנסה שוב למלכודת הדיפ־סטייט, והוציאה חוות דעת שבה קבעה כי קיימת "מניעה משפטית" למינויו של בן־גביר לשר לביטחון לאומי.
נחזור למושכלות יסוד: חוק יסוד הממשלה, הקובע שכהונתם של שר וסגן שר תפקע ביום שבו הורשעו בבית משפט בעבירה שיש עימה קלון, בוודאי לא חל כאן. גם הלכת דרעי־פנחסי, אשר קבעה כי הגשת כתב אישום נגד שר או סגן שר עשויה לחייב את פיטוריהם על ידי ראש הממשלה מכוח עילת הסבירות, לא חלה כאן. נגד בן־גביר הוגשו עתירות לבג"ץ עם טענות קשות ומוצדקות באשר להתנהלותו, אולם לא הוגש כתב אישום, וגם לא התקבלה החלטה במשטרה ובפרקליטות על הגשת כתב אישום.
בתחילת החודש, התקיים דיון בוועדת חוקה, אבל הפרקליטים בתיק הונחו להתעלם ממנו. האם פרקליטות המחליטה על דעת עצמה אילו צווים שיפוטיים היא מכבדת ואילו לא, יכולה להטיף על "כיבוד שלטון החוק"?
אפשר לטעון שיש הבדל בין פיטורי שר ובין אי־אישור מינויו, ושלבג"ץ קל יותר למנוע מינוי מאשר לבטל מינוי קיים. ניתן גם לטעון שבג"ץ שאישר את מינויו של בן־גביר ב־2023 עשה זאת בכפוף לאזהרות, ובן־גביר צפצף על כל האזהרות. גם אם יש בטענות הללו היגיון תיאורטי כלשהו, הוא לא הופך את המכתב של היועמ"שית למבוסס משפטית.
בישיבת הממשלה שלשום השווה גדעון סער את בהרב־מיארה לטייס קמיקזה. נתניהו השווה אותה לאפלטון שדחה את רעיון הדמוקרטיה. שניהם יודעים היטב שמינויו של בן־גביר לתפקיד השר לביטחון לאומי רע למדינת ישראל, ושניהם צודקים שהחלטה על מינויו או אי־מינויו אינה בתחום סמכותה של היועמ"שית.
והערה על הימין: עמוק בתוך גלי השרב של האביב, הימין הישראלי עדיין שרוי בתרדמת חורף עמוקה. את המותג "ימין" גנבו מלחכי פנכה שהמילה "משילות" משבשת להם את בוחן המציאות. בשם ה"משילות" אפשר להעביר תקציב המנציח את השתמטות החרדים, למנות בראש המשטרה שר שהורס אותה, לשתוק נוכח מעורבות כלכלית של מדינת טרור בלשכת ראש הממשלה, ולהאשים בכל הצרות את בג"ץ והיועמ"שית.
