לאחרונה ראיתי ב"פייסבוק" תהייה שראויה לתגובה. כותב הפוסט תהה על פער משמעותי בציבור החרדי. מדוע בנושא החטופים ומשפחותיהם המגזר החרדי מתגייס: מתפלל, מחבק, משתתף בעצרות, רבני המגזר החרדי מקבלים באהבה את המשפחות ועוד. כל זה בניגוד לזעקה שעולה ממשרתי הצבא והמילואימניקים שזועקים לעזרה וסיוע, וזוכים לכתף קרה והתעלמות במקרה הטוב.
וצריך להגיד שאם מסתכלים היטב אין הרבה הבדל או פער בין המקרים.
חשבתי לאחרונה מה המכנה המשותף לכל ארגוני הסיוע והחסד החרדיים. הצלה, זק"א, ידידים, עזר מציון, עזרה למרפא ועוד רבים וטובים. כולם ארגונים נפלאים של מתנדבים מלאי רוח ורצון טוב לעזור. הצד השווה – כולם מגיעים אחרי שנתקעת, נפצעת, חלית, נולד לך ילד נכה, או חלילה נהרגת בתאונה בכביש וצריך זק"א. גמ"חים שיעזרו אחרי שנפלת כלכלית, וארגוני צדקה לרוב אחרי שנעשית עני.
אבל, אין לנו ארגון "מעקה לגגך" שידאג לבטיחות מבנים ואירועים, או ארגון "שמנת כשית" שידאג להסברה ופעילות של אורח חיים בריא כדי להימנע מראש ממחלות. אין ארגון "ונשמרתם" שיסביר על זהירות בדרכים ויפעל למען תשתיות תקניות שימנעו תאונות. אין ארגון "ששת ימים תעבוד" שיכשיר מקצועית נערים צעירים.
הגישה חרדית הכללית גורסת ש"בואו נמשיך לחנך מאות אלפי נערים בלי ליב"ה, ואז כשהם ייזכרו לבד שהם רוצים לעבוד, בגיל 26, אנחנו נשפוך עליהם כסף של דמי קיום למשפחה כדי שישלימו בגרויות ותואר או הכשרה מקצועית". אחרי שנדפקת, באים לעזור.
היוזמה החרדית כולה היא כמו בית חולים מתחת לגשר שבור. אף אחד לא מעז לתקן את הגשר, או ללמוד הנדסה כדי לתכנן גשר טוב. גם אסון כמו במירון לא שינה את זה. לא נתכנן מראש ולא ניזום. ולכן יהיו לנו ישיבות לנושרים, בכמות עצומה, כי יש נושרים בכמות עצומה, אבל לעולם לא ישנו את הישיבה עצמה כך שתתאים לכל הבחורים על מנת שלא ינשרו ממנה.
"עזרה למרפא" יפנו אותך לרופא מעולה, אבל לא ידאגו לחנך את הנוער שלנו לעסוק ברפואה. כי לדאוג שיהיו כאן מספיק רופאים ומדענים זה לא עניינינו. הצניעות חשובה לנו ולכן נדאג שבשכונה חרדית יהיו רופאות נשים ולא רופאי נשים, אבל לא נשלח את הבנות לעסוק ברפואה.
לא יהיה שום דבר שמקורו תכנון, מחקר, מיפוי הנתונים שלפנינו, וחשיבה לטווח ארוך. הכל סיוע של העניין המיידי, הכאן והעכשיו. לתכנן ולחשוב מה יהיה בעוד עשרים שנה לאור תחזיות של דמוגרפים וכלכלנים – זו מודרנה, המנוגדת גם לראש של החרדים המודרניים, ברובם.
המיעוט הקטנטן של חרדים ממלכתיים שכן חושבים ומתכננים, אכן מבינים שכדי להחזיק מדינה צריך מנגנון ביטחוני מסודר ששמו צה"ל, שמראש עושה פעולות מנע כמו אבט"ש וגדרות ושמירות סיזיפיות ומודיעין ולא רק נחלץ לסייע אחרי שהמחבלים רצחו.
אבל במהות, החשיבה החרדית לא הולכת ביחד עם פעולות מנע מאורגנות, או חשיבה לטווח ארוך. ודווקא משום כך, אין לרבנים החרדים בעיה לשחרר אמירות כמו "פדיון שבויים היא מצווה גדולה" המתעלמות ממחיר העסקה, כי לחשוב על מחיר העסקה זו חשיבה מערכתית ביטחונית לטווח ארוך. והחשיבה החרדית היא לחטוף מצוות כאן ועכשיו. יש חטופים- בוא נשחרר אותם. קל לשחרר אמירות כאלו כשאין לך שום משא של ביטחון המדינה העתידי על הכתפיים.
עם המצוקה של המילואימניקים אין לחרדים מה לעשות כי להיענות לדבר הזה צריך שינוי חשיבה עמוק של בסיס הציונות, שהיא המעבר מקהילה בחו"ל שדואגת להווה היהודי, לבין מדינה שהיא תוצר של תכנון וחשיבה לטווח ארוך. מחשבות על כך שצריך שבעוד 50 שנה יהיו כאן רופאים ולכן הילד שלי ילמד ביולוגיה כדי שייחשף לאפשרות הזו כבר מגיל צעיר. וצריך שיהיו לוחמים ולכן אחנך את בני בן החמש שהוא יהיה חייל כשיגדל. מה? למה שנחנך ככה? עד שהוא יגדל יבוא המשיח, אין צורך לתכנן.
ומצד שני, באשר לאינטרס החרדי העליון של "שם טוב בשידוכים", יש תכנונים מפה ועד אמריקה המשפיעים על כל ההתנהלות לפרטי פרטים. אבל זה תכנון של הפרט ולא של הציבור ברמה הציבורית, חרדים ותכנון מראש ומניעת בעיות, זה דבר והיפוכו.
ולאחיי החרדים אומר, הגיע זמן תכנון. איזהו חכם הרואה את הנולד.
