סביב עגל הזהב: הוויכוח על מנהיגות פוליטית לא התחיל בימינו

האם המנהיג אמור רק לשרת את העם ולסייע לו להגשים את רצונו, או שמא עליו לרומם את רמתו הרוחנית והתרבותית של העם ולהוביל אותו אל מעבר לדרגתו הנוכחית? שאלות מסוג זה עמדו בפני הוגים פוליטיים שונים, שהשיבו עליהן לפי דרכם.

אפלטון למשל, אולי בהשפעת הצלקת הכואבת של הוצאת רבו סוקרטס להורג ביד ההמון האתונאי, סבר שעל המלך להיות פילוסוף האוכף את העם בדרכים שונות להתקרב אל האמת ואל הטוב כפי שהוא מבינם. הוגים אחרים סברו שאין למנהיג סמכות לקבוע מהו הטוב, אלא רק לברר את הדרכים שבהם אפשרית הגשמת הטוב כפי שהעם רואה אותו. יש אף שהגדילו לטעון כי העם בחושיו הבריאים יודע טוב יותר מכל מנהיג פרטי כיצד ראוי לנהוג. ויכוחים פוליטיים נוקבים עד ימינו אנו, למשל סביב שאלת עצמאות הרשות השופטת הממונה לעומת הרשות המחוקקת הנבחרת, נעים בין הקטבים שמציבות השאלות הללו.

נראה שפרשתנו מנסה לצעוד בין הקטבים הללו. מחד נראה כי היא שוללת את המודל המקַדש את סמכותו המוחלטת של העם, ובוודאי שאת קרבתו המהותית אל האמת. פרשתנו שוללת לכאורה את המימרה הידועה "קוֹל הָמוֹן כְּקוֹל שַׁדַּי" – מימרה שאינה אלא השאלה לשונית שנתלשה מהקשרה המקורי (בשירו של רבי שמואל הנגיד, "אֱלוֹהַּ עֹז וְאֵל קַנּוֹא") כדי להריק לעברית את הפתגם הלטיני Vox Populi, Vox Dei ("קול העם – קול אלוהים"). ככלות הכול חטא העגל, החטא הגדול בתולדותינו, לא היה בא לעולם אילו אהרן לא היה נכנע לרגשת ההמון אשר נתקף אימה מהיעלמותו של משה ודרש להקים לו אלוהים מלאכת־יד אשר ילכו לפניו. ואחריות זו להידרדרות העם מוצבת לפתחו של המנהיג שנכנע להם ולא אזר אומץ לעצור בעדם, כדברי הכתוב: "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם".

מדיום שקוף

מאידך נראה שפרשתנו דוחה גם את הגישה האליטיסטית, הנואשת מלכתחילה מרמתו התרבותית של העם ומוצאת מוצָא רק בכפייתו אל הטוב דרך הפעלת כוח פיזי או באמצעות מניפולציה רגשית. אכן לעיתים אין מוצא מהפעלת כוח, כפי שמשה, הרואה את התפרקותו הרוחנית של העם, נאלץ לאסוף את בני לוי ולשלחם להרוג בעובדי העגל – אותה מגפה רוחנית שהתפשטה בעם. אך משה לא מצא בכך די: הוא הבין שלטווח הארוך עלול העם לשוב לסורו, ומה הועילו בני לוי באסיפתם? משה הבין גם מה מקור המגפה הרוחנית הזו: העובדה שהעם לא זכה במישרין להתגלות האל אלא רק בתיווכו של משה. זו הסיבה שכאשר משה נעלם היו בני ישראל נואשים למצוא לו תחליף, ולו תחליף זול מעשה ידיהם. משה הבין שבטווח הארוך, הפער בינו ובין העם מוכרח להצטמצם.

זו הסיבה שבשיחתו עם ה' לאחר מכן, משה מתעקש על נוכחות פניו של א־לוהים בקרב העם למרות הסכנה הגדולה שיש בקרבה זו, וכפי שה' עצמו הזהיר: "לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ". משה אינו מווותר ומשיב לה': "אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים – אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה".

אך האם העם מסוגל לחזות בנוכחותו של אלוהים? הלא בדיוק מפני נוכחות ישירה זו נרתעו במעמד הר סיני, כשביקשו ממשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ־לֹהִים פֶּן נָמוּת"!

וכאן נמצאה הפשרה: אכן, העם אינו מסוגל לחזות במישרין בפני האל ולשמוע את קולו, ולשם כך נדרש תיווכו של משה – איש הא־לוהים. כאן מופיעה מה שכמעט ניתנת לתיאור בתור "האפותיאוזה של משה". משה פוסק מלהיות אישיות עצמאית המעבירה לעם את דבר האל, והופך למעין מדיום שקוף לחלוטין לנוכחותו של האל (אולי זה מה שחז"ל כינו "אספקלריה המאירה").

לשם כך על משה לעבור תהליך עצמאי, שלא בנוכחותו של העם: הוא חוזר להר סיני וזוכה למעמד הר סיני אישי לחלוטין. ה' מצווה אותו לפסל לוחות שניים ולעלות אל ההר בשנית. אך משה שומע לא את עשרת הדיברות אלא את י"ג מידותיו של אלוהים: "ה' ה' אֵ־ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת…". לראשונה זוכה משה לא רק לשאת את דבר האל אל העם אלא להכיר ולדעת אותו במישרין דרך מידותיו, הנהגות הדין והרחמים.

מאחורי המסכה

ברגעים אלו היה משה עלול לשקוע לחלוטין בהימצאות האינטימית עם א־לוהים ולשכוח את העם, אך כרועה נאמן הוא אינו עושה זאת, וממהר לבקש מה' בתגובה: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲ־דֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲ־דֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". ה' נענה לו גם לזאת ואומר: "הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת… וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ" – העם אכן יזכה להליכת ה' בקרבו על ידי מה שיעשה ה' עם משה. ומה יעשה ה' עם משה?

את זאת נגלה רק בירידת משה מן ההר אל העם. משה יורד מנקרת הצור כשפניו קורנות והוא אינו יודע זאת; העם הוא שמגלה לו את הדבר. משה מבין שבכך תתקיים הבטחת ה' שילך בקרב העם, ולפיכך לא ידע הוא עצמו על קרינת פניו והדבר נגלה לו רק במגעו עם העם. הוא עוטה מסווה כדי שהעם לא ייפגע מעוצמת האור האלוהי, אך רק ברגעי יום־יום; כאשר הוא נושא את דבר ה' בפני העם הוא מסיר את המסווה, ומאפשר לעם לחזות באור האלוהי במישרין:

וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יְצֻוֶּה, וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְ(-רק אז) הֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ.

כך הפער בין משה לעם אמור אט־אט להתמוסס, והעם אמור לעלות בהדרגה אל ההר ולזכות בעצמו לקרבת א־לוהים. לְךָ אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ.

נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים