כבר שבועות אחדים רועמים בעוז תופי המלחמה בין ישראל לחמאס. כל אירוע בגבול רצועת עזה, קל וחומר מוות של שבעה פלסטינים כמו בסוף השבוע שעבר, מתואר כעוד עליית מדרגה בדרך אל העימות הבלתי נמנע. צמרת פרשני הביטחון של ישראל מסבירה שחמאס אמנם מבין שיחסי הכוחות בינו לישראל קובעים שהוא יחטוף מכה מאוד לא נעימה, אבל העימות בכל זאת חשוב לו כדי לצאת מהחנק הכלכלי שהוא נתון בו, בסבך שבין ישראל, מצרים והרשות הפלסטינית.
מותר אמנם לחשוד שכשיוזמיו של עימות מודיעים מראש שזה רצונם, אולי מה שהם באמת מעוניינים בו הוא לאיים בעימות כדי להשיג את מבוקשם גם בלעדיו. הרי פסוק מפורש וידוע ב"הטוב, הרע והמכוער" תמצת מזמן את האמת האנושית הבסיסית: "אם אתה רוצה לירות, תירה; אל תדבר". מצד שני, לנבואות כאלה יש נטייה להגשים את עצמן: הצדדים מתחממים כהכנה לעימות הצפוי, והחימום כבר יצית את הניצוץ הדרוש.
הדפוס הזה מוכר לנו כל כך, עד שאלמלא חיי אדם היו כרוכים בו הוא היה נחשב די משעמם: לשלטון חמאס בעזה יש מצוקה כלשהי – ביחסים עם ישראל, מצרים, הרשות הפלסטינית, קטאר או כל גורם אחר – והדרך הפשוטה והבטוחה מבחינתו היא להצית עימות עם ישראל. לא כדי להכריע אותה, כמובן – ראשי חמאס מבינים שאין להם סיכוי לכך – אלא פשוט כדי לסחוט כמה הישגים זמניים בתמורה להפסקת האש. עד הסבב הבא. וכך, מוצאים את עצמם אזרחי ישראל כברווזי המטרה של מצוקות החמאסניקים.
אני מזהה את עצמי עם החוגים בחברה הישראלית הרואים ערך מוסרי, ציוני ומדיני בהשגת הסדר שלום, או אפילו הסדר ביניים מתמשך, עם הפלסטינים; הסדר שיאפשר לישראל להפסיק לשלוט במיליוני בני אדם נטולי אזרחות, יבטיח את הרוב היהודי היציב בשטחים הנתונים לשליטת ישראל, וישפר את מעמדנו בקהילה הבינלאומית – גם אם מחירו כרוך בוויתור כואב על חבלי מולדת ואפילו על היישובים הקיימים בהם.
אבל כל יתרונותיו של ההסדר אינם מועילים אם המחיר הוא סיכון ביטחוני גבוה. רוצה לומר: כל הסדר, ואפילו מצבי ביניים בלתי רשמיים, צריכים להיות מבוססים על הרתעה ישראלית ברורה. אני לא מתיימר לדעת מהי הדרך הביטחונית הטקטית להבטיח הרתעה. אבל לא צריך להיות מומחה כדי להבין את העיקרון היסודי: הרתעה פירושה קודם כול שלצד השני יש מה להפסיד מפריצתו של עימות, וכן מכל יום שבו הוא מתמשך.
האסטרטגיה הישראלית הנוכחית אינה מאפשרת הרתעה כזו. מפני שהיא מבהירה לחמאס שבכל מקרה של עימות, ולא משנה מה עוצמתו, בסופו עדיין תהיה ישראל מעוניינת בהמשך שלטונו. כי חלופת הכאוס, ואפילו חלופת הרשות הפלסטינית, מפחידה אותה יותר. מכאן שחוץ מגופות של עזתים אומללים – שממילא אינם מעניינים את חמאס יותר מדי, ואולי הוא אפילו רואה במותם יתרון הסברתי – אין לחמאס מה להפסיד מעימות. הוא יישאר בכל מקרה השליט.
מסקנה: גם עמדה מדינית יונית, ואולי במיוחד עמדה כזו, צריכה לצרף אליה עמדה ביטחונית ניצית, ואפילו ניצית קיצונית. כלומר, מי שרוצה להגיע להסדר כלשהו עם רצועת עזה, ואפילו מוכן לקבל שהיא תמשיך להישלט בידי חמאס, חייב להבהיר לחמאס שהוא מוכן לסכן את שלטונו, גם במחיר ישראלי כבד. אין הכוונה בהכרח לפלישה קרקעית לרצועת עזה, על כל המשתמע מכך. זו לא צריכה להיות בכל מקרה אפשרות ישראלית מועדפת, כי מחירה, בעיקר בחיי אדם, אכן צפוי להיות כבד מאוד. אבל ישראל בהחלט צריכה להבהיר, ובשעת מבחן גם ליישם, תג מחיר הדרגתי של פגיעות מהאוויר על כל פגיעה באזרחיה. ברור שלא כל בלון תבערה אמור לגרום לנו להבערת הרצועה, אבל צריך שכל צעד של חמאס נגד אזרחי ישראל יגבה מתושבי עזה מחיר כבד בהרבה: מפגיעה בבכירי חמאס ובמערכות השלטון, ועד נכונות לפגיעה רחבה בשכונות שאזרחי ישראל נפגעים מתושביהן – ובכלל זה גם פגיעות שיסכנו את עצם שרידותו של שלטון חמאס. כי בסופו של דבר, לא ייתכן שהמשך שלטון חמאס יהיה אינטרס ישראלי יותר מאינטרס חמאסי.
האסטרטגיה הזאת חשובה לא רק מול חמאס בעזה, שכוחו בסופו של דבר מוגבל. מאחורי גבו של חמאס בוחנים את המתרחש גם חיזבאללה ואיראן, שכוח הנזק שלהם גדול בהרבה. הם צריכים להתרשם שאנחנו רציניים לגמרי כשאנחנו מבטיחים שכל פגיעה בנו תיענה במכה נוראה שבעתיים. איתרע גורלה המר של רצועת עזה להיות מבחן לאמינות ההרתעה הישראלית. למרות הצער האמיתי על אובדן חיי אדם גם בצד הפלסטיני, אסור שהאמינות הזאת תיפגע – כי אחרת היא תצטרך לתקן את מעמדה בתנאים קשים בהרבה.
