עבר החג, וההתכתשות המילולית בין נפתלי בנט לאביגדור ליברמן באשר למדיניות בעוטף עזה התחדשה. אמנם בנט הצהיר בעבר שהוא שואף לתפקיד שר הביטחון בממשלה הבאה, אבל הביקורת שלו על ליברמן ומדיניותו בעוטף עזה לא נובעת רק מסיבות פוליטיות. נושאי הביטחון באמת נוגעים לציפור נפשו, והם גם שהביאו אותו, בעקבות מלחמת לבנון השנייה, לתחום הפוליטי. מה שנראה ככישלון מול חמאס, לפחות עד לרגע זה, אכן מטריד אותו.
אלא שלא ברור מדוע בנט תוקף דווקא את ליברמן. הרי כולנו יודעים שאת המדיניות בעוטף עזה לא יזם ועיצב ליברמן. אין היא פרי רוחו. זו המדיניות של הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון, והיא גם זוכה לגיבוי מלא של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא את ליברמן אמור בנט להתקיף, וגם לא את ראשי מערכת הביטחון, בהנחה שהם הדרג המקצועי והם מחוץ למשחק, אלא את נתניהו. וכאן קבור הכלב. כאן מתברר מדוע בנט תוקף דווקא את ליברמן. הוא תוקף את ליברמן אבל מתכוון לנתניהו. את נתניהו הוא חושש לתקוף חזיתית.
יש לפחות שתי סיבות להתחמקותו מלתקוף את נתניהו ישירות. האחת היא הפופולריות הגואה של ראש הממשלה, במיוחד בקרב מצביעי הימין. הסיבה השנייה היא מה שמכונה "ירי בתוך הנגמ"ש". מחנה הימין, שבע מאבקים פוליטיים נגד השמאל, למד בעשורים האחרונים לישר קו ולהימנע מביקורת בתוך המחנה, מתוך חשש וחרדה מוצדקים שביקורת כזו תפגע בימין ותשרת את השמאל ואפילו יכולה להביאו לשלטון – אסון מדיני וביטחוני למדינת ישראל, כפי שהוכיחו הסכמי אוסלו.
אחד מאנשי הבית היהודי סיפר לי שבמוצאי בחירות 2015, כשנודע על ניצחונו של הליכוד על פני המחנה הציוני, התקשר אליו אביו שמח וצוהל ואמר לו "ניצחנו". כששאל הבן לשמחה מה זו עושה, והרי הבית היהודי ירד מ־12 מנדטים ל־8, ענה לו אביו שהעיקר שהימין ניצח והשמאל לא עלה לשלטון.
זה היה נכון מאוד באותם ימים, אלא שאנחנו כבר לא שם. החשש מפני ירי בתוך הנגמ"ש כבר לא רלוונטי. נתניהו זוכה היום בסקרים ליותר מ־30 מנדטים, ומדבר אף על 40. בנט ושקד עצמם מכריזים, ובצדק, שניצחונו של נתניהו מובטח, והשאלה היא רק מי יהיה בצידו. כשזה המצב, אנחנו כבר לא בתוך אותו נגמ"ש ובנט כבר לא צריך לחשוש מלבקר את נתניהו. ההפך, זה בדיוק המצב שבו הוא יכול וצריך להיכנס בו בכל הכוח.
כמובן, על הישגיו חסרי התקדים של נתניהו בתחומים רבים צריך להודות, ואף לשבח אותו עליהם. אבל על החולשות שלו, על הכישלונות, ויש לא מעט כאלה, צריך בהחלט להצביע. אם בנט ימשיך לחשוש מלבקר את נתניהו ישירות, הוא לא רק ימעול בתפקידו אלא גם יעשה טעות פוליטית. לא כולם בימין מרוצים מנתניהו. לא כולם נמנים עם עדת מעריציו העיוורים. יש מי שמבינים שגם הוא שוגה לפעמים, ובהחלט מצפים לאופוזיציה רצינית מימין.
אם בנט מתכוון בבחירות הבאות לחזור לפחות ל־12 המנדטים שהיו לבית היהודי בעבר, הוא לא יוכל לעשות זאת בלי לחדד את ההבדל בינו לבין הליכוד. הוא יהיה חייב לבצע מה שנקרא בעבר "ירי בתוך הנגמ"ש", והרבה. לא כל מעריצי נתניהו בימין יאהבו את הביקורת הזאת, אבל אין צורך בכולם. אפילו לא בחציים. די ש־5 עד 10 מנדטים שרואים כרגע בנתניהו את ברירת המחדל שלהם יהיו מודעים לכישלונותיו, ויתחילו לשקול בחירה בימין אמין יותר, מתוך הנחה מוצדקת שנתניהו ממילא יהיה ראש הממשלה הבא.
יש הרבה נושאים שבגללם בנט חייב להיכנס בנתניהו בכל הכוח. כישלון המדיניות הביטחונית מול החמאס; כישלון התוכנית לסילוק המסתננים מדרום תל־אביב; המאבק בשלטון בג"ץ והעברת פסקת ההתגברות – כל אלה כישלונות מובהקים של נתניהו. הוא הכתובת. ולא פחות חשוב: צריך לתקוף אותו על נכונותו להקים מדינה פלסטינית. כרגע ההבדל בין מדינה מינוס כדעת נתניהו לאוטונומיה פלוס כדעת בנט ושקד הוא מיקרוסקופי, ועם זה אי אפשר ללכת לא למכולת ולא לקלפי.
אם בנט שואף להיות אי פעם שר הביטחון, יש לו מה ללמוד דווקא מליברמן בעניין זה. ליברמן לא חשש לבקר את נתניהו גם באופן בוטה, לא ענייני ולא לשם שמיים, כפי שמוכח היום. תם העידן של "לא יורים בתוך הנגמ"ש". ביקורת עניינית, סדורה ושיטתית – אבל גם ברורה, חריפה, נחושה ומחודדת – של מדיניות נתניהו, לפחות בתחומים האמורים, היא צו השעה ועניין של אחריות לאומית. היא גם המעשה הפוליטי הנכון לעת הזאת.
