במרכז "לא יום ולא לילה", סרט הביכורים של הבמאי פנחס וויה, נמצאת משפחה של חוזרים בתשובה ממוצא צרפתי־מזרחי שמנסה להשתלב בקהילה החרדית האשכנזית בבני־ברק. כשבנם העילוי אינו מתקבל לישיבה אשכנזית נחשבת, אביו, שיפוצניק קשה יום, מנסה בדרכו המחוספסת להיאבק בהחלטה, אך מעשיו רק מחמירים את המצב. בתיק היח"צ מספר וויה כך:
"קשה לי לומר שהיה לי חזון אמנותי מנומק כשניגשתי לעשייה של הסרט. בעיקר הלכתי עם מנטרה שכזו בתוכי שהייתה – תאמין למה שאתה מרגיש גם אם אתה לא מבין מה אתה רוצה". ההצהרה הזו אולי נשמעת רומנטית, אבל הגישה המתוארת בה תתגלה ברוב המקרים, כמו גם במקרה דנן, כמתכון לא מוצלח ליצירת סרט. וכך, במשך רובו המוחלט של "לא יום ולא לילה", לא ממש ברור מה הבמאי רוצה לומר ומדוע אנחנו מלווים את דמויותיו במסע הזה. הסיפור שהוא מגולל אינו מוסיף שום נדבך שלא הכרנו באינספור יצירות והדבר הברור היחידי שניכר הוא שליוצרים יש בטן מלאה על העולם החרדי־ליטאי הגזעני והמתנשא. וויה מרבה להתעכב ולהתפייט על פניהם של גיבוריו, כאילו אם נביט בהם די זמן נצליח לחדור למחשבותיהם וכל עולמם ייפתח בפנינו. זה כמובן לא עובד. ללא דיאלוגים משמעותיים וללא דימויים קולנועיים עשירים, הצופים נותרים בחוץ, תוהים. במשך שעה תמימה הסרט סובב לו בעצלתיים מעורפלות במחוזות מוכרים, מעלה רעיונות ונושאים אך לא מחליט לצלול פנימה ולפתח אמירה כלשהי על משהו. ואז, בתחילת המערכה האחרונה, מתרחש אירוע מטלטל ולא צפוי בעליל שמקיץ את הסרט דרמטית ותמטית עם העלאת התחבטות ערכית, אמונית ואנושית מעוררת עניין. כמה חבל שההתפתחות הזו קורה כה מאוחר בעלילה ולא מוקמה כבר בסיום המערכה הראשונה כמאורע מחולל רב השפעה. אולי אז היינו מקבלים סיפור קוהרנטי עם ביטחון במה שהוא רוצה לומר.
גם "אני עדיין כאן", סרטו החדש של הבמאי וולטר סאלס ("תחנה מרכזית ברזיל"), לוקח את הזמן עד שהוא מתניע את עלילתו, אלא שהדבר נעשה בכוונה תחילה. הסרט מגולל סיפור אמיתי שהתרחש בברזיל ב־1971 כשהייתה תחת אחיזתה ההדוקה של דיקטטורה צבאית. אאוניס (פרננדה טורס), רובנס וחמשת ילדיהם מנהלים שגרת חיים שוקקת בריו דה־ז'ניירו. יום אחד, רובנס, חבר קונגרס לשעבר, נלקח לחקירה משטרתית ועקבותיו נעלמים. אאוניס נעצרת אף היא, ולאחר שחרורה היא יוצאת למאבק ארוך כדי לגלות מה עלה בגורל בעלה. סאלס בוחר בתבונה להמחיש את הטרגדיה הלאומית של ברזיל דרך סיפורו של קורבן אחד. אולם מלבד סיקוונס מורט עצבים המתרחש בין חדרי תחנת המעצר, זה איננו סיפור האימה המלווה את תלאות האסיר ואת דרך החתחתים של החיפוש אחריו. במקום זאת, סאלס בוחר להתמקד בסיפורה של המשפחה; של אלו שנותרו מאחור מתגעגעים וחרדים לגורל יקירם. לשם כך, הוא מקדיש את חצי השעה הראשונה להיכרותנו עם הנפשות הפועלות.
אנו עדים לפיסת חיים ריאליסטית המתנהלת באידיליה כובשת וזוכים להכיר את ההורים, את ילדיהם ואת יחסיהם זה עם זה ועם סביבתם. כך, כשהשגרה מופרת יום אחד בכניסתם של סוכני המשטר לבית, אנו חווים את הזעזוע הראשוני, וביתר שאת את ההשפעה המתמשכת של החלל וחוסר הוודאות שנפערו, על כל בני המשפחה, באופן מוחשי ואינטימי. את הבימוי הרגיש משלימה עבודת משחק משובחת. פרננדה טורס המעולה מובילה קאסט צעיר נהדר שיכולתו לקרב אותנו למרקם עולמם היא המפתח המרכזי להצלחת הסרט. יחד עם זאת, אציין שהאירועים לא הרעידו את אמות סיפיי בעוצמות שאליהן התכוון המשורר. הקיום היהודי עמוס הטרגדיות ובעיקר האסון המתמשך שעודנו בעיצומו, לא רק מקשים על כך, אלא שלנוכח אירועי הסרט גודל זוועתם מקבל אף דגש נוסף.
לא יום ולא לילה, ישראל 2024, בימוי: פנחס וויה 90 דק'
אני עדיין כאן, ברזיל 2024, בימוי: וולטר סאלס 135 דק'
