ספרה החדש של ההיסטוריונית מירי אליאב־פלדון, פרופסורית־אמריטה באוניברסיטת תל אביב, הוא מועט המכיל את המרובה: קטן בממדיו (171 עמודי טקסט, מלבד נספחים ואיורים); אך מכיל מידע רב, שבחלקו הגדול אינו מוכר אף למשכילים שבינינו.
הפרק הראשון נפתח בהפרכת כמה מוסכמות היסטוריוניות: "נהוג היה לומר", כותבת המחברת, שאחרי מאות שנות "חשכת ימי הביניים", הפציע באירופה במאות ה־13 וה־14 אורו הזוהר של הרנסנס והחלה תקופה חדשה, תקופה של פריחה תרבותית וחברתית. "לאט לכם", מצננת אליאב־פלדון את ההתלהבות. אכן, במרכזים מסוימים באירופה הופיעו במאה ה־15, ובאיטליה כבר במאה ה־14, סנוניות ראשונות של פריחה תרבותית ואמנותית. אבל מבחינה חברתית ושגרת החיים באותם זמנים, תקופת הרנסנס הייתה גרועה לאין שיעור מימי הביניים החשוכים שקדמו לה, ואופיינה בפרץ של אכזריות ושפיכת דמים, המצאת שיטות עינויים חדשות, אי־סובלנות וחדירה לחיי הפרט ולאמונותיו.
במאות ה־10 עד ה־13 הוחל בסימון קבוצות אוכלוסייה גדולות כחשודות, הוקמו אינקוויזיציות והחלה רדיפת מיעוטים מסוגים שונים וכתות "מינות" בתוך הנצרות; נעשו פרעות ביהודים והם גורשו מאנגליה, מצרפת ומרוב ערי גרמניה בעקבות מסעי הצלב. במאות ה־14־15 הוסיפו מגפות הדֶבֶר והתפשטות הצרעת לאווירת הפחד, וגרמו להאשמתם של מיעוטים בהפצת המחלות ובהרעלת בארות ומקורות מים.
למשל, הצוענים הראשונים הגיעו לאירופה מהמזרח, כנראה מהודו; נוודים עוטי סחבות, דוברי שפה שאינה דומה לשום שפה מוכרת, ובעלי הופעה חיצונית חריגה – עור כהה שאינו דומה לאף קבוצת אוכלוסייה ותיקה. הם פשטו בקבוצות קטנות על שטחים ריקים בשולי הערים, הקימו שם מחסות וחיפשו בערים מזון ועבודה. בספרות התקופה הם תוארו כפורעי חוק שדומים לחַיות, חוטפים ילדים ורוצחים אותם, גונבים והורסים יבולים ושטחי חקלאות. הוצאו נגדם צווי גירוש, ומי שנתפס הוצא להורג בתלייה. היו מקומות שבהם מי שלכד צועני קיבל פרס. בספרד נשלחו צוענים לעבודת פרך כחותרים ב"גָלֵיאות" – אוניות המשוט שהפליגו למושבות הספרדיות ביבשת אמריקה. בפורטוגל גורשו צוענים למושבות הרחוקות, מברזיל ועד הודו. רדיפת הצוענים לא נבעה מסיבות דתיות, שכן הם היו מוכנים להתנצר. הם נרדפו בגלל הזרות, בגלל אורח חייהם כנוודים והבולטות שלהם כקבצנים וחסרי מולדת.
אסור לשתות מהמזרקה
במאות ה־16 וה־17 גרם הפיצול הדתי בעקבות הרפורמציה לפרץ של רדיפות מטעמי דת ולפרעות בתוך האוכלוסייה הנוצרית באירופה. גברים ונשים עונו, הועלו על המוקד, נתלו או גורשו רק משום שהשתייכו לקבוצה חשודה כזאת או אחרת. למשל ההוגנוטים הצרפתים, שנפוצו לצפון אירופה ואמריקה, הפרוטסטנטים הפוריטנים שברחו מאנגליה בתקופת שלטונה הקתולי של המלכה מרי, והקתולים האנגלים שברחו לאמריקה כשאנגליה חזרה להיות פרוטסטנטית־אנגליקנית במאה ה־17.
באותו זמן התפרצה באירופה ובאנגליה גם רדיפת ה"מכשפות". ה"מכשפות" לא השתייכו לקבוצות זרים או למיעוטים, אלא היו חלק מהקהילות הוותיקות. באווירת החשדנות והחרדות עקב המגפות ובצל התגברות השיח אודות השטן, הטומאה ומאבקי הטוב והרע, נחשדו נשים רבות בכריתת ברית עם כוחות ה"סטרא אחרא". רוב ה"מכשפות" היו כמובן נשים, אולי משום שנשים עסקו בליקוט עשבי מאכל ומרפא, בניבוי עתידות וברפואה ביתית. לאחר משפטים פומביים ועינויים קשים, הן הועלו על המוקד לעיני קהל סקרנים שבאו לצפות במחזה.
רשימת הנרדפים הארוכה כללה "סוטים" (כלומר להט"בים), כתות נוצריות פורשות כגון הוולדֵנזים, האנאבַּפטיסטים והקָתָרים, מיעוטים "טמאים" כגון "קאגוֹטים" בצרפת ובספרד, וקבוצות מסוימות של רועי בקר נודדים. מי שלא מתו בחרב או הועלו על המוקד, גורשו לאזורי הפריפריה, לשולי היישובים וליערות, להרים הגבוהים וכדומה. הם נחשבו ל"אסורים במגע" ונאסר עליהם לעסוק במסחר וברוכלות, לשתות מהברזים והמזרקות הציבוריות, או לגשת אל מקורות המים באזורים המיושבים. במקרים החמורים הם נרדפו עד להשמדה.
גירוש ספרד כלל למעשה שתי התפרצויות נפרדות ועוקבות של גירוש: ההתפרצות הראשונה והמפורסמת יותר הייתה בספרד: ב־1492 גורשו יהודי קסטיליה ואראגון, וב־1498 יהודי נווארה. ניתנה להם ברירה: התנצרות או גירוש. ההתפרצות השנייה אירעה בפורטוגל, והאירוע, שתחילתו ב־1493, היה מרושע במיוחד: משפחות יהודיות ממגורשי ספרד עברו בפורטוגל בדרכן לחפש ארץ־מקלט חדשה, ואז נגזלו מהם ילדיהם באמתלה שההורים לא שילמו מס מעבר או שהו בפורטוגל מעבר לזמן המותר. הילדים החטופים נשלחו יחד עם נוצרים מקומיים "לא רצויים" לאי הפורטוגלי הלא־מיושב סאו־טומה, ושם הועלמו.
ב־1497 נשנתה הטרגדיה: מלך פורטוגל מנואל הראשון היה עֵד לנזקים הקשים שנגרמו לכלכלת ספרד כתוצאה מגירוש היהודים, והחליט למנוע משבר דומה בארצו. במקום לגרש את יהודי פורטוגל הוא ציווה להטבילם בכפייה לנצרות, ואז למנוע מהם לעזוב ולהחזיק אותם – אפילו בכוח – בפורטוגל. המלך הפגין גם ראייה לטווח ארוך: "סמוך להטבלה נלקחו ילדים רבים מהוריהם ונמסרו לנוצרים ותיקים… מעשה זה חולל מראות מחרידים… נראו שם אבות ואמהות רבים שטרפו את נפשם בכפם, ואף מראות מזוויעים הרבה יותר" (עמ' 26). גורלם של הילדים היהודים האבודים לא נודע, ויש הסבורים שרובם לא שרדו.
קיצו של תור הזהב
גירוש המוסלמים מספרד הוא אירוע שפרטיו כמעט אינם ידועים לנו, ואלה שכן – מובאים בהרחבה בספר. המוריסקוס הם צאצאי המוסלמים מצפון אפריקה או מן המזרח שהגיעו לספרד, לסיציליה ולחלקים מדרום צרפת במאה השמינית, במהלך הכיבוש המוסלמי של אזורים אלה מידי הוויזיגוטים. המוסלמים האלה כונו על ידי האירופיים בשם "מוּרים" (Moors) או "מוריסקוס", בגלל מוצאם הבֶּרבֶּרי והדמיון שלהם לשחורים ("מוּרים" בספרדית) באפריקה.
מאמצע המאה השמינית ובמשך כ־400 שנים היה כמעט כל חצי האי האיברי נתון לשלטון ממלכת אל־אנדלוס ומנהיגיה המוסלמים, ורק קומץ ממלכות נוצריות זעירות התקיימו באזורים ההרריים בצפון. יש לציין שתחת השלטון המוסלמי, הקהילות הנוצריות והיהודיות המשיכו לחיות על פי דתן ומנהגיהן ללא הפרעה. המוסלמים התייחסו אליהן כבני חסות, ולבד ממיסים גבוהים יותר שהוטלו על הלא־מוסלמים ומספר חוקי אפליה והשפלה שוליים, לא ננקטו נגדם אמצעֵי דיכוי דתי או תרבותי כלשהם. תקופה זו נחשבת אצל היהודים ל"תור הזהב בספרד".
מאז המאה ה־12 לא פסקו הניסיונות מצד הנוצרים בצפון לחזור ולהשתלט על חצי האי האיברי. הממלכה המוסלמית האחרונה, ממלכת גרנדה, נפלה לידם ב־1492, וה"רֶקונקוויסטה" – הכיבוש־מחדש הנוצרי – הושלם. בעקבות זאת החליטו השליטים הנוצרים לנקות את ספרד מכל סממן של תרבות, אורח חיים, דת ואמונה שאינם נוצריים. היהודים נדרשו להתנצר או לעזוב, ומגבלות מחמירות והולכות הוטלו גם על המוסלמים. ב־1567 הוציא המלך פליפה השני איסור גורף על מנהגים ערביים מסורתיים, לרבות השימוש בשפה הערבית. ה"מוריסקוס" פתחו במרד המוכר כ"מרד האַלפוּחארֵס", על שם האזור ההררי באנדלוסיה שבו התחוללה מלחמת שמד אכזרית בין הצדדים. בסופה ה"מוריסקוס" הובסו ונטבחו, והנותרים אולצו לעזוב את הממלכה. ספרד המוסלמית חדלה מלהתקיים.
"הבעיה המוסלמית" באירופה של ימינו מפנה שוב את הזרקור למקומה של ההיסטוריה הנוצרית/מוסלמית של חצי האי האיברי בתודעה המוסלמית. ספרה של אליאב־פלדון מציג את העובדות ההיסטוריות ומבהיר את הרקע לעמדתם ההיסטורית־פוליטית העכשווית של חלקים מהמיעוט המוסלמי באירופה. הספר מתכתב עם אירועים אקטואליים וזורק עליהם אור חדש. סגנון הכתיבה שוטף ואף מרתק, ואינו לוקה באקדמאיות מיותרת. מומלצים במיוחד ונוגעים ללב הם החלקים הקרובים לנו: גירוש ספרד ופורטוגל, וסיפורם של המוסלמים בחצי האי האיברי.
