הספרות המערבית, ובתוכה גם הישראלית, אינן חדלות לחזור ולנבור במלחמת העולם השנייה, לתאר את רמזיה המטרימים יותר או פחות, לנסות למצוא זוויות חדשות, להרים את השמיכה מעל כפרים, עיירות, קברים, שוחות, מחנות וכדומה. הן סיפורים מז'וריים המתרחשים בלב הזוועות והאירועים המוכרים יותר או פחות, והן סיפורים מינוריים, אישיים, אנושיים, המספרים בזעיר אנפין את הלאומי או הגיאו־פוליטי.
נדמה כי ככל שעובר הזמן כמעט כולם מתכנסים להוויה של קורבנות, כולל הגרמנים עצמם; בעשור האחרון החלו להיכתב יותר רומנים המתארים מציאות שבה הגרמנים עצמם הם קורבנות. לחלופין רואים אור גם רומנים גרפיים כמו "היפסטר היטלר", או רומן קומי שבו הצורר מתעורר לברלין של היום.
האדם הסביר שואל את עצמו האם נותרו עוד פינות לא חשופות, קמטים בזמן, צללים תועים, מקומות, סיטואציות והוויות שהספרות (או הקולנוע, או הארכיונים, או ספרי הזיכרונות, או אתרי האינטרנט) לא מיפו. האם נותרו עוד קורבנות ארכיטיפיים יותר או פחות, נטולי פתחון פה, סיפורים שמוצדק לספר אך עדיין לא קיבלו ייצוג במופע הקקופוני של התרבות הפופולרית. כאלה שחוו את המלחמה סמוך לקרחונים של גרינלנד, במבנים תת־קרקעיים בארגנטינה שפושעים נאצים ברחו אליהם בתום המלחמה, או בכפרים ועיירות כמו סטארובין בבלרוס או טרונדהיים בנורווגיה. המציאות מוכיחה כי יהיו עוד סיפורים לספר ורומנים לכתוב עד שהשמש תכלה את המימן שבה, עוד חמישה מיליארד שנים. צריך להשלים עם העניין. גם סיפורי אהבה יסופרו לנצח. זה תמיד יעניין אותנו. זו לא שאלה של כמות, אלא של איכות.
נותר רק רוקח שברירי
זוכה פרס ספיר ופרס ברנר, "שלושה ימים בקיץ" מאת יוסי אבני־לוי, הוא עוד רומן שכזה. זהו ספרו השמיני של אבני־לוי. עד כה, ברוב ספריו הוא שזר אינטראקציה אנושית הנטועה בהווה, אך מקיימת יחסי גומלין כאלו ואחרים עם השואה, גרמניה או מלחמת העולם השנייה. הוא רקח דמויות אובססיביות לשואה, כמו בספרו "גן העצים המתים"; כאלה שיודעות לנחש לפי מספר על היד מאיזה מחנה הגיע הניצול, כמו ב"איש ללא צל", מותחן שרובו מתרחש בברלין; או "שירת החטאים", שם חוקר שואה אובססיבי ממוצא עיראקי־כורדי מחפש את יומן היודנראט הנודע לשמצה של גטו לודז'.
מצעירותו עובד אבני במשרד החוץ. הוא כיהן כשגריר בסרביה ובליטא, וכדיפלומט בגרמניה, סרביה, מונטנגרו ופולין. נראה כי שני המסלולים שבחר בחייו הזינו אחד את השני כל העת והפרו זה את זה, משום שבכל מקום הוא גם טייל לעומק וספג את הקונוטציות ההיסטוריות, או אפילו שמע ממארחיו או ממקומיים אקראיים אי־אילו סיפורים. נדמה כי תודעתו היא אנציקלופדיה שימושית של כל אירוע ופוגרום שנעשה ביהודים לפחות החל משנות השלושים של המאה הקודמת, והוא בוודאי מדקלם על פה את ספר השמות של יד ושם. כלומר, הוא כותב על התקופה הזו ובמובן מסוים ממשיך לחיות אותה.
זו התחושה העולה גם מ"שלושה ימים בקיץ". אבני־לוי מתאר בו עיירה ליטאית דמיונית לכאורה בשם גילישקיס, דומה כל־כך ללא מעט עיירות יהודיות במזרח אירופה שנכחדו. היא יפהפייה, ציורית ומסתורית, במיוחד בקיץ, כאשר העלים על העצים ביער הקרוב זהובים, אדמוניים, הכול כה פסטורלי וקסום, ולכאורה מנותק מזמן ומקום.
אבני־לוי מיטיב לתאר את המקום והאווירה בחיוניות מלאת כישרון, בשפה פיוטית שלא עולה על גדותיה אלא מדויקת ומתאימה לפרוזה: "הרוח הסיעה קולות… הם היו קולות של בני אדם. הם צעקו ובכו. היא התאמצה לשמוע, אבל הרוח שברה את המילים לרסיסים ופיזרה אותן… עלווה שופעת שזרחה בירוק עז. בנשימות הגליות של העשב" (עמ' 14). זו שפה שכמו מתאימה למיקום ולבחירה הדרמטית של הפרק הראשון; אישה יהודייה מביאה את בנה בן השלוש למעין מכשפה מקומית, כי אומנם הילד גדל בלי עין הרע, מדבר, בעיקר צועק, אבל לא הולך. הרפואה הקונפורמיסטית לא עזרה.
אותה מכשפה (שהיא לא באמת מכשפה, אלא תמהונית הרוקחת עשבים וחווה את העולם כאילו יש לה תחנת רדיו נוספת בתודעה) טוענת כי הילד "חולני, מעוות, מפלצתי", אך נחושה לעזור לו ומנסה לקרוא לפטרימפס, אל המים והפריון במיתולוגיה הבלטית.
בסצנה הזו יש המון כוח ומסתורין, אך מהר מאוד הריאליזם משתלט על חזית ההוויה: האווירה הקסומה היא לא יותר ממסך עשן; כבר החלו אקציות נגד יהודים. הקרקע מתחילה להישמט תחת רגליהם. קצין אס־אס דוהר על האופנוע שלו ללא הרף כדי לחפש מקום אידיאלי לקבר האחים הבא עבור מאות יהודי האזור, אך גם כדי למצוא מזור לבעיית המעיים שהוא סובל ממנה, בעיירה שכבר אין בה רופאים או מרפאות אלא רק רוקח יהודי שברירי.
הספר בנוי בצורה פוליפונית, רב־קולית. בכל פרק דמות אחרת נמצאת במושב הנהג. למשל ויטוטאס, מורה מתוסכל השוקד על יצירת המופת שלו, והדיאלוגים שהוא מנהל עם עצמו ועם העולם מגיעים לגבהים גרוטסקיים, מלודרמטיים, כמעט קריקטוריים; "אני כישלון גמור. אני אומלל. ולוואי והייתי טובע בנהר" (עמ' 44).
וישנה פאולה, אימו של הילד הבלתי הולך, שמלבד חיפוש מרפא עבורו ושמירה על נפשה, מגלה כי בעלה מנהל רומן בלתי סוער עם עובדת שלו, אך לא ברור מדוע את המונולוג על כך היא שוטחת דווקא באוזני בנה. פאולה מספקת גם כמה רגעי הומור, למשל כאשר היא מגיעה לרוקח ומניחה את הילד על הדלפק כמו חבילה. ישנה גם גראז'ינה, שרואה בהתפתחויות האחרונות הזדמנות לחמוד את כלי הכסף של שכנתה היהודייה לפני אחותה. "רק תזכרי אחות. אנחנו נוצרים, לא חיות" (עמ' 51).
לרוב יש משהו מאוד מוחצן בדמויות. היריעה שבה הן מתנהלות קצרה, ולכן הן כמו שופכות הכול בפני הקורא בצורה הכי מתלהמת ובוטה, כמעט בלי סאבטקסט. תוך כדי קריאה עולה התהייה מדוע חלקן בכלל חשובות. מדוע למשל תהליך ההתבגרות המיני והחברתי של לונאס ויונאס, שני מקומיים, בכלל רלונטי. ייתכן שהסופר נסחף לפעמים לתאר את עולמם הרגשי במין טוטאליות, אבל הרלוונטיות העלילתית שלהן מתבררת בסוף. אף דמות שלוקחת לרגע את מושב הנהג אינה שרירותית. בנוסף, יש לא מעט תיאורים של זוועות, לא מוגזמים מדי, אך לעיתים הם יוצרים עודפות של דרמה ופואטיקה.
כל אלה אינם מחלישים את הממד העלילתי, שהוא המשמעותי והייחודי ביצירה ומתכנס לסצנה האחרונה הנפלאה. לכאורה הדברים היו ידועים מראש, ולאורך הדרך לא הייתה כל ציפייה לאפשרויות של נחמה או תקווה. כפי שנכתב בעמ' 66: "שש מאות שנים הסתיימו בתוך ארבע שעות! לא חוקים, לא מלחמות, לא פוגרומים, לא דרשות של יום א' – פשוט בור אחד במרחק מאתיים צעדים לתוך היער". עם זאת, הסיומת עדיין מצמררת ולופתת, מסוג התמונות שנתקעות בתודעה ולא מרפות.
מסר של ביחד יהודי
אנו חיים בעולם שבו בזכות הטכנולוגיה וייצור המידע הבלתי פוסק, העבר אינו נגמר לעולם. הוא קיים במקביל להווה, נשען עליו, ניזון ממנו, מגדיר אותו, לעיתים לא מרפה. כפי שכמעט כל אדם בחיינו, מכל תקופה או מסגרת, ממשיך לנכוח כאווטאר דומיננטי יותר או פחות, כך כל תקופה היסטורית ממשיכה להיות מסופרת, כמו ממשיכה להתקיים, לרענן נרטיבים ומסרים, לעקם את הזמן־מרחב שלה ללא הרף. עם זאת, זוועות ואסונות ממשיכות לקרות בהווה, ואנשים ממשיכים ללמוד מההיסטוריה בעיקר את מה שנוח להם.
נכון, אי אפשר לקרוא את "שלושה ימים בקיץ" ללא הקשר לזוועות שכוננו אותנו כיהודים, וכמובן למצוא אי־אילו הקבלים מזוויעים לשבעה באוקטובר. עם זאת, אם עולות שאלות בנוסח איך יכלו שכניהם של יהודי העיירה, שחיו איתם מאות בשנים, לקחת חלק בהכחדתם, התשובות ברורות למדי.
אין כאן תובנות או תגליות חדשות. אלה אותן דעות קדומות וסטריאוטיפים כנגד היהודים, שאפשרו למקומיים לעשות דה־הומניזציה מהירה ויעילה, ממצב של יהודי הנתפס כ"אחר" תמידי, אל מצב שבו הוא נתפס כמשהו שלגיטימי להרוג, כמו היה בעל חיים. כך שכנים הפכו לשוחטים. ואם למישהו עוד נותר מיליגרם של מצפון אנושי, מנגנון ההישרדות שלו כבר יפוגג אותו.
יש שטענו (כולל הסופר עצמו) כי מהיצירה מחלחל מסר ברור של "ביחד יהודי", כזה שנשמע לא פעם מאז השבת השחורה, במדינה שדומה כי היא נאבקת לרענן ואולי אף להגדיר מחדש את האתוס המכונן והמאחד שלה. אבל יהודים במקומות כאלו (לפחות עד כמה שידוע היסטורית), או שברחו והצטרפו לפרטיזנים כבודדים, ואם נשארו במקומם היו חסרי יכולת להתאחד ולהשיב מלחמה. לכן הטענה הזו מעט תמוהה, ודומה כי היא בנויה על השלכה היסטורית לאירועי ההווה. ובכלל, ברגע שספרות מתחילה להסתבך במסרים של עצמה, היא הופכת לפחות ספרות. הדבר רק עושה עוול לספר.
כמו כל דבר בהיסטוריה, סביר שהקורא יפיק את המסר הנוח לו, המתאים לו. כך קורה כל עוד הסיפור משובח, וזה הדבר החשוב: "שלושה ימים בקיץ" הוא קודם כול ואחרי הכול סיפור חזק, מיוחד, כתוב ביד מיומנת, במלאכת מחשבת. סיפור רהוט ומדויק שקל מאוד לאהוב. עוד תנועה של הזרקור הרעוע תדיר של הבדיון, המאיר פינה היסטורית אפלה. האור מן הסתם יכבה, אבל מן הסתם יידלק מתישהו מחדש.
