במלאת שלוש שנים למלחמה שהכריזה רוסיה על אוקראינה, זרקה השבוע ארה"ב ונשיאה דונלד טראמפ את קייב לכלבי התקיפה של ולדימיר פוטין. יקיר הישראלים טראמפ מילא בדרמה את תפקידו ההיסטורי של נוויל צ'מברליין, שוויתר לאדולף היטלר על אוסטריה וחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, בתקווה מופרכת שישביע את רעבונו.
בניגוד לצ'מברליין, טראמפ אפילו לא טרח לדרוש מפוטין התחייבות – יהיה ערכה אשר יהיה – לא לפלוש לאזורים נוספים באירופה. אדרבה, טראמפ עשה ככל שביכולתו לשדר שגורלן של מדינות אירופה כלל אינו מעניין אותו, במיוחד אם אינן טורחות להעלות את דמי השתתפותן בברית נאט"ו.
אפשר למנות הרבה סיבות אפשריות למהלך התמוה: החשיבה הכלכלית של טראמפ וסלידתו ממי שנחשבים "לוזרים"; שמועות שנפוצו זה שנים על כך שפוטין סוחט את טראמפ באמצעות מידע מביך שהוא מחזיק עליו; הרצון לתקוע טריז בין רוסיה לסין, ולקרב את רוסיה למחנה המערב; ואולי סתם רצון ילדותי להדהים את העולם באיפכא מסתברא.
כך או כך, ברור שזוהי פוליטיקה צינית במירעה. טראמפ סוטה כאן ממסורת אמריקנית ארוכה של התייצבות לצד הצודק, ופונה לעמוד לצד החזק. אם תרצו, יש כאן מימוש קיצוני של עקרונות הקפיטליזם: כסף ועוצמה חשובים מערכים.
זוהי פוליטיקה מסוכנת מאוד לעולם בכלל, ולישראל בפרט. במאה ה־20 היה לעולם החופשי סיכוי מול יריביו הרודניים רק בזכות עוצמתה של אמריקה, שהצטרפותה למערכה הכריעה את הכף בשתי מלחמות העולם. הוויתור על התפקיד הזה מסכן את שלום העולם החופשי כולו.
המהפך הזה מסכן גם את יומרתו של טראמפ להחזיר את אמריקה לגדולתה. גדולתה של אמריקה נשענת על צירוף שני המרכיבים גם יחד: העוצמה הכלכלית והצבאית, לצד ערכי הדמוקרטיה, החופש, הליברליזם וההומניזם. נכון שהאליטות הפרוגרסיביות באמריקה יצרו תפיסת מוסר מעוותת, שגם פגעה בעוצמתה של אמריקה וגם הפכה את הערכים הליברליים וההומניסטיים לחוכא ואטלולא. הנשיא טראמפ צודק לגמרי במלחמה שהכריז על התפיסה הפרוגרסיבית. אבל בלי המרכיב הערכי הבסיסי של העמידה לצד הצדק, סביר שמדינות רבות בעולם – בוודאי אלה שפחות דמוקרטיות מלכתחילה – יעדיפו כבר להסתפח למחנה הסיני, שכוחו עולה.
תרחיש אפשרי שני הוא שמדינות אירופה יאזרו עוז, יתחדשו מבחינה כלכלית וצבאית, ויובילו בעתיד את המערב. בשני התרחישים גדולתה של אמריקה תהפוך לנחלת העבר.
גם מדינת ישראל הקטנה נדרשת לבחון את דרכה ברצינות. בשביל ישראל, אימוץ פוליטיקה גלובלית צינית הוא לא פחות מסכנה קיומית. כרגע נראה אומנם שהנשיא טראמפ איתנו, אבל לא רק מזגו הבלתי יציב הוא בעיה. גם חשיבתו העקרונית מנוגדת לאינטרס הישראלי.
ישראל היא מדינה קטנה, שגם בהיותה "אומת סטארטאפ" כוחה הכלכלי ומשאביה קטנים בהרבה מאלה שנמצאים ברשות העולם הערבי והמוסלמי המקיף אותה ועוין אותה. כוחנו העיקרי טמון בצדקת דרכנו וטיעונינו. בתפיסת עולם שבה שאלת הצדק נדחקת מפני העוצמה באופן מוצהר, לישראל יש בעיה קיומית. משום כך, התייצבות ישראל השבוע על במת האו"ם נגד אוקראינה מקוממת מבחינה מוסרית, וגם מטופשת להפליא בכל הקשור לחוסר התבונה האסטרטגית שהיא מבטאת.
עוד עניין קטן: גם בשיח המקומי בישראל הפכה בשנים האחרונות העמדה "הריאל־פוליטית" – המעדיפה את העוצמה על פני הצדק – לאהודה מאוד. זה בא לידי ביטוי גם בתחום המדיניות הכלכלית־חברתית, בסוגיות כמו זכויות עובדים ושאר קבוצות חלשות, וגם ביחס למדיניות המדינית־ביטחונית. כביכול, למדנו מההיסטוריה – הן של השואה, הן של תולדות מדינת ישראל – שאין ביקוש לצדק, ורק החזק מכריע.
אומנם כן, למדנו על בשרנו בדרכים המזוויעות ביותר שצדק ללא עוצמה הוא סכנה קיומית. הלוואי שלא נגלה מאוחר מדי שגם תפיסה גלובלית של עוצמה ללא צדק תגרום לחזקים מאיתנו לייעד לנו את הגורל שייעדו השבוע לאוקראינה.
