החודש מלאו 70 שנה להוצאתם להורג של "נידוני קהיר", ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר.
השניים היו חברי רשת "מבצע סוזנה". אותה חבורת צעירים יהודיים ציוניים, שגויסו במצרים והופעלו ע"י היחידה החשאית של אמ"ן בראשית שנות ה-50. בשל הפעלה כושלת ושרלטנית (לימים ה"עסק ביש" ו"הפרשה") נעצרו חברי הרשת בקיץ 1954 ועברו חקירות ועינויים קשים עד למשפט הפומבי שהחל בראשית דצמבר 1954 וגזרי הדין ניתנו ב-28 ינואר 1955. שאר חברי הרשת נידונו לתקופות מאסר של שבע שנים עד מאסר עולם. לוחם הסתר מקס מאיר בינט, שלא היה אמור להיות קשור לרשת, אך בהנחיית מפקדיו חבר אליה, התאבד במהלך המשפט מספר שעות לפני שעמד להעיד.
לרגל יום השנה ה-70 להוצאה להורג היה אמור להיערך בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל טקס האזכרה השנתי בהשתתפות נציגי המשפחות, אמ"ן ומאות תלמידים. אלא שבשל מזג האוויר הסוער האירוע נדחה למועד אחר. מאמר זה בא להצדיע לאלו שהוצאו להורג, לאלו שבמשך שנים היו אסורים בכלא המצרי וגם ללוחם הסתר מקס מאיר בינט. לכל אלו שהמבצע המודיעיני הכושל היה להם ל"עסק ביש" תרתי משמע.
חלקת עולי הגרדום, המקום, שבו טמונים גם חברי ניל"י, האצ"ל ולח"י, שהוצאו להורג בגין הקרבתם למען העם והמדינה מסמל חיבור טראגי לשלשלת דורות של גבורה והקרבה .משה מרזוק ושמואל עזר הי"ד הצטרפו אל השרשרת הזו שפעלה בתקופת המאבק להקמת המדינה – לוחמים שפעלו בחשאי, שילמו בחייהם למען המדינה, ונשארו דוגמה ומופת. דווקא כאן חשוב להזכיר את חובתה של המדינה לא רק לזכור את גיבוריה, אלא גם להפיק וליישם לקחים, לפעול לאור ערכיהם ולוודא שהקרבתם לא הייתה לשווא.
גבורה והקרבה של חברי הרשת
פרשת נידוני קהיר היא סמל לגבורה, לאומץ ולנכונות להקריב למען מדינת ישראל, גם בתנאים הקשים ביותר. חברי הרשת, צעירים בני 18-21 התגייסו לקריאה של נציג מדינת ישראל ופעלו מתוך תחושת שליחות עמוקה, מסירות והקרבה. הם היו מודעים לסיכונים, אך לא נרתעו, מתוך הבנת חשיבות המשימה למען ביטחון המדינה.
הם פעלו בלב מצרים, יודעים שכל טעות עלולה לעלות להם בחייהם. ובדרך לכישלון הטעויות היו רבות אך לא בשל טעותם שלהם אלא בשל שילוב של שיקול דעת לקוי של מפקדיהם אליו נילוו יוהרה, פנטזיה, חוסר זהירות, חוסר אחריות, כשלים מקצועיים של תכנון ומידור והחמור מכל: בריחה מאחריות. העובדה שהקרבתם נשכחה לאורך השנים מדגישה את החשיבות לספר גבורתם ולוודא שסיפורם לא ייעלם.
נטילת אחריות
בייחוד בימים אלו, בהם מפקדים וראשי מערכת הביטחון ומנהיגי המדינה נדרשים לאחריות- וחלקם כבר לקחן אחריות- על המחדל הנוראי בדרך ל-7 אוק' 2023, חשוב להזכיר את ד"ר משה מרזוק ואת אלוף מאיר עמית כסמל ללקיחת אחריות.
ד"ר משה מרזוק, מפקד התא של הרשת בקהיר, התריע מפני הכישלון הצפוי כחודשיים לפני שהמבצע החשאי עלה באש ובעשן והפך ל"עסק הביש" , עת נפגש במאי 1954 בפריז עם מפקד יח' 131 בן צור וסירב למלא את הנחיותיו ולפקד על הרשת תוך שהוא מתריע ומזהיר. בשלב זה, במקום לחזור למצרים יכול היה מרזוק לעלות לארץ ולהתחיל לשמש כרופא אך בחר לא להשאיר את חבריו לגורלם. וגם לאחר המעצרים, החקירות והעינויים התבלט בלקיחת אחריות והפתיע את חבריו כאשר לקח על עצמו את האחריות למעשים והודיע לחוקריו שהוא המפקד והוא האחראי, בניסיון להקל על חומרת העונשים שלהם.
ככל שאנו יודעים המשפט האחרון לפני הוצאתו להורג של ד"ר משה מרזוק הי"ד היה "תחי מדינת ישראל" – משפט שמסמל יותר מכל את מחויבותו למדינה ואת הערכים שלמענם פעל.
אלוף מאיר עמית, שלא היה ראש אמ"ן במהלך כישלון "עסק הביש", התמנה לתפקיד רק בסוף 1961, ובהמשך כראש המוסד, חש מחויבות אישית ואחריות מוסרית לפעול לשחרורם של ארבעת אסירי "עסק הביש" שנותרו בכלא המצרי לאחר מלחמת ששת הימים. הוא אף איים בפני שר הבטחון דיין – זה שהיה רמטכ"ל כשנאסרו חברי הרשת, התחמק מאחריות ולא פעל למען שחרורם גם לאחר מלחמת ששת הימים – להתפטר אם לא יאפשר לו לפעול לשחרורם. דיין התרצה ובישיבת הממשלה בראשות לוי אשכול קיבל עמית מנדט לפעול לשחרורם.
האתגר היה לא פשוט מאחר שנאצר, מנהיגה של מצרים סירב גם אחרי ארבע עשרה שנה לסלוח וראה בהם בוגדים. בנחישות, בחכמה ולאחר מאמצים רבים הצליח עמית לשכנע את נאצר להסכים לשלב בחשאי בעסקה הגדולה לשחרור אלפי החיילים השבויים המצרים תמורת שנים עשר השבויים הישראליים של צה"ל. הגיבורים והקרבנות של "עסק הביש" הוקירו לו על כך תודה עד יומם האחרון. בני המשפחות מוקירים לו תודה מאז ועד היום.
בנוסף, גם פרשת שחרור שבויי ששת הימים במצרים – סיפור ההקרבה של שלושה עשר אנשי חיל הים וחיל האוויר שהיו בשבי המצרי ושהביעו נכונות להמשיך לשבת בכלא המצרי לטובת הצלחת הניסיונות לשחרור ארבעת אסירי "עסק הביש" ומבלי שידעו מתי זה יקרה – גם הוא סיפור של הקרבה, רעות ולקיחת אחריות. הסכמתם הראויה להערכה גם בטווח השנים, היא שאיפשרה בסופו של דבר לראש המוסד, מאיר עמית, להצליח במאמציו לשחרר את הארבעה.
הפקת לקחים וחשיבות הזיכרון
פרשת "עסק הביש" היא לא רק סיפור גבורה, אלא אמורה לשמש לאמ"ן, לקהילת המודיעין, למנהיגים ולכולנו כבסיס להפקת לקחים בתחום קבלת ההחלטות והתכנון, הקפדה על עקרונות וערכים, בחירת אנשים ערכיים ומחויבים, מקצוענות, הקפדה על מידור, ניהול ובקרה על מבצעים ובעיקר – לקיחת אחריות.
עלינו ללמוד מהעבר כדי להבטיח שהמנהיגים ומקבלי ההחלטות במערכת הביטחון יפעלו באחריות, במקצועיות ומתוך הבנה עמוקה של ההשלכות. הקרבתם של ד"ר מרזוק, שמואל עזר ושאר חברי הרשת ושל מקס מאיר בינט מעלה על נס את ערכי השליחות, האחווה והנאמנות למדינה.
לאור זאת, גם אם הטקס הרשמי נדחה, חובתנו היא לזכור ולהזכיר את גבורתם. עלינו להמשיך ולספר את סיפורם לדורות הבאים, כדי להבטיח שהעבר לא יישכח ושגבורה אמיתית לא תימדד רק בהצלחות, אלא גם בנכונות לתת הכול למען בטחון מדינת ישראל ותושביה.
יהי זכרם ברוך.
