נעים מאוד, קוראים לי יותם זמרי ואני בנאדם דוחה. רגע לפני שכל השמאל בטוויטר קופץ ואומר "ידענו", אני מתכוון ל"דוחה" במובן הדחייני של המילה. אומרים שהחלק הראשון בפתרון בעיה הוא להכיר בקיומה. לקח לי זמן להודות בזה – אפשר לומר שדחיתי את ההכרה בכך – אבל השבוע גיליתי שיש בעיה רצינית בחיי. אני פשוט דוחה הכול.
זה נפל עליי כשפתאום באיזה ערב שמעתי צעקה מכיוון חדר הכביסה. שאלתי מיד עם איזה ילד צריך לרוץ למיון הפעם, אבל התברר שזאת דווקא הדוקטור הזועמת, ששילבה בין קללות מתונות וראויות לדוקטור ובין צרחות "תחליף כבר את הנורה הזאת". חצי שנה, גבירותיי ורבותיי, חצי שנה אין לנו אור בחדר הכביסה. זאת לא מלאכת החלפה מורכבת, כלום, שני סיבובים החוצה ושני סיבובים פנימה. אפילו נורות כבר יש: אני דחיתי את הקנייה אבל הדוקטור קנתה.
אחרי שהתאוששה מהמכה לקחה אותי הדוקטור לשיחת חצי־נזיפה־חצי־כוס־יין במרפסת. "מאמי, אנחנו חייבים לעשות משהו עם הדחיינות שלך". שאלתי אם אפשר לעשות את זה מחר אבל היא העדיפה לדחות את ההומור. לפעמים אתה רק צריך שמישהו יחזיק לך את היד ויגיד שיש לך בעיה כדי להכיר בזה. מנגנוני ההגנה שבניתי שנים התרסקו אל מול עיניה הכואבות של אשתי, ומפי יצאו מילים שרק היא ואני יודעים כמה קשה להן לצאת: "את צודקת".
מהטסט ועד הבקע
אני יותם, ואני דוחה. כבר חודשיים הדלתות של ארון ההזזה בחדר שלנו בקושי נפתחות ונסגרות. הן יצאו מהמסילה וצריך לדחוף אותן ממש חזק לכל כיוון. זה לא תיקון מסובך, עשר דקות ריכוז שאני דוחה ודוחה ודוחה.
כבר חצי שנה הספר "השקעות לעצלנים" מונח ליד המיטה שלי. אני מספר פעם ביום את הבדיחה "מה אתם רוצים, אני מתעצל לקרוא", אבל מתעצבן על עצמי כשכולם מסביבי מספרים לי כמה הנאסד"ק היה טוב אליהם השבוע בזמן שהפק"מ רע אליי כבר שנים.
כבר שנתיים ד"ר זמרי מנדנדת לי לאגד את הטורים הנבחרים שלי לספר, ובכל פעם אני מבטיח לה שהנה אני מדבר עם איזה עורך ומתחיל לעבוד על זה והשנה זה קורה ואין מצב שלא. כלום. אני מבטיח לעצמי שזה יקרה בשנה הבאה.
אמא שלי מנג'סת לי כבר עשור לסיים את התואר שאני כפסע מלסיים. אפילו הצלחתי להתגבר על הדחיינות והגשתי עבודה חסרה אחת. אבל את הקורס האחרון אני דוחה. ודוחה. ודוחה.
זה מגיע לדברים חמורים יותר ומצחיקים פחות. הבקע שלי, שמתרוצץ איתי כבר כמה שנים, מציק לי לא מעט. דחיתי כבר פעמיים תור לרופא בנושא. בדיקות דם לא עשיתי שנתיים. פעם חששתי שאולי יש לי בעיה בלחץ הדם, ואני דוחה את הטיפול בזה לתקופה יותר רגועה, כשלא תהיה סיבה ללחץ.
את הטסט לאוטו דחיתי לחודשיים אחרי הזמן. את האופניים של הילדים לא הורדתי למחסן מאז יום כיפור. גולת הכותרת היא מנגל מהודר שקניתי לפני שלוש שנים. אני גם דוחה מלא־מלא זמן את הקנייה של איזה וסת מעאפן שיתחבר לבלון גז.
והרשימה עוד ארוכה, ומתישהו אני אמצא זמן להשלים אותה, אין לחץ. החיים שלי מספקים לי כר פורה לתירוצים, כי זה לא שאני שוכב בבית חסר מעש כל היום. אני עסוק, עסוק מאוד, אבל בואו, רוב הדברים כאן דורשים ממני מעט מאוד זמן, ובכל זאת אני דוחה ודוחה ודוחה.
אולי זוהי בעצם עצלנות? היום כל סטודנט עם ציונים לא משהו מיד תולה את זה במילות הקסם "בעיות קשב וריכוז", אז אולי אני בכלל עצלן, ודחיינות היא מילה שהמצאנו לעצמנו כי אף אחד לא רוצה להודות בעצלנותו. או כמאמרו של אבישי בן־חיים: עצלנות שלא מודעת לעצלנותה.
אם לא היום, מחר
הבעיה מחמירה כשאני אשכרה מנסה לטפל בבעיה כלשהי. ברגע שאני מחליט שנמאס לי ומסדר משהו בבית שדחיתי שנה, המוח שלי מקבל מנה של דופאמין או דחייאמין שמעניקה לי את התחושה שאני לא דחיין יותר.
אני מנסה שהדחיינות תגלוש פחות לילדים, אבל היא חזקה ומשתלטת. נניח, הטלוויזיה בחדר שלהם (אל תסתכלו עליי ככה. הם רואים רק תוכניות מדעיות, תניחו לי) לא עובדת כבר איזה ארבעה חודשים. כלומר, היא עובדת אבל הכלב אכל את השלט, ועכשיו אני צריך למצוא שלט מתאים לטלוויזיה שלהם. ניצחתי את הדחיינות והלכתי לקנות שלט אוניברסלי, אבל הוא לא עבד על הדגם שלהם. הרגשתי שהדחיינות מענישה אותי על שניסיתי לפתור את הבעיה. היא סטרה לי בפנים ואמרה: זאת הפעם האחרונה שאתה דוחה דחייה טובה.
מתוחכמת, הדחיינות הזאת. מפתה, שואבת אותך פנימה, גורמת לך לספר לעצמך שאתה בכלל בנאדם עסוק מאוד וחשוב. מי ישמע אילון מאסק, כולה מדבר קצת ברדיו ובטלוויזיה, מי אתה חושב שאתה, יא אפס? כמו שאתם מבינים, אני מנסה לטפל בצרה באמצעות שיטת ההשפלה העצמית. זה כמובן מכניס אותי לדיכאון קיומי שמונע ממני לקום מהמיטה ולפתור דברים.
אפילו את הטור הקבוע הזה, שאני כותב שנים, אני תמיד דוחה לרגע האחרון. בכל שבוע אני מבטיח לעצמי שבשבוע הבא אכתוב אותו בצהריים ולא באמצע הלילה או ארבע דקות לפני הדדליין. אז זהו זה: אני טיפוס דוחה, בלי פתרונות כרגע ועם כמיהה עצומה לפתור את זה. אולי מה שיביא לפתרון הוא מכה בראש משירן, אולי הפחד למות בהפתעה יום אחד ולהשאיר שובל של משימות בלתי פתורות, אולי ההבנה שהזמן לא בלתי מוגבל. אני טיפוס דוחה ואני יודע שגם הטור הזה הוא בסך הכול שלב בדרך לפתרון, שיגיע, אני בטוח, מתישהו. אולי מחר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
