בשעות הבוקר בקריית־שמונה אפשר לחשוב שהעיר הצפונית איחרה להתעורר, הרחובות עוד לא סואנים ותריסי רוב החנויות עוד מוגפים. הנמנום באוויר כמובן לא קשור לשעה או למקום אלא לעובדה שלוקח זמן להשיל שנה של תרדמת. בסניף הליכוד הנטוש, שמשמש בסיס התכנסות של "חוזרים לבית נקי", יתאספו עוד מעט המתנדבים שיגיעו לעיר לעזור למשפחות להכשיר את הבתים למגורים מחדש. ההתארגנות הזאת מבוססת על יוזמה אזרחית ספונטנית ונשענת על תרומות, מתנדבים והרבה רצון טוב.
סביב איתי כרמי, שמרכז את יום ההתנדבות, נמצאים עשרה ארגזים מאובזרים במוצרי ניקיון רבים, תרומתה של חברה גדולה. לאט־לאט נאספים אנשים מכל הארץ, ואפילו כמה מרחבי העולם, מכיניסטים נלהבים, משפחות עם ילדים, כאלה שלראשונה הצטרפו למשימה ואחרים עם כתמי אקונומיקה מבתי העוטף. בליל יפהפה וחגיגי של לבבות טובים. כל אחד שמע על היוזמה בצורה אחרת ומצא את דרכו לכאן. "נרשמו כבר 1,300 משפחות ברחבי הצפון שצריכות עזרה", מספר כרמי, "עד עכשיו הגענו ל־150 ולאט־לאט מגיעות עוד קבוצות גדולות של עשרות מתנדבים אז אנחנו מתקדמים יותר מהר. אנחנו עושים סינון למשפחות שפנו אלינו כדי להגיע לאנשים שהכי זקוקים לעזרה, חולים, מעוטי יכולת, מבוגרים, חד־הוריים, מילואימניקים – כולם אנשים שרוצים לחזור ולא מצליחים להגיע ולנקות לבד את הבית".
כרמי מסביר שיש פן רגשי לא קל בכניסה לבתים. "עבור חלק מהתושבים זו פעם ראשונה שהם חוזרים הביתה, וזה מציף. גם המראות לא תמיד קלים, יש מקררים וארונות שלא פונו מאוכל יותר משנה, יש מקררים שאי אפשר להציל ובעלי הבית מחליטים לוותר עליהם".
בתדריך הקצר השתתפו חבורת נשים שהגיעו מאזור ירושלים. לילך כהן ועינת אלון לקחו יום חופש מהעבןדה ובאו. אליהן הצטרפו טרמפיסטיות שהכירו הבוקר – בחורה מניו־ג'רזי שבאה לחמישה שבועות של התנדבות בישראל ועוד מתנדבת מושבעת שכבר ניקתה לא מעט בתים בעוטף ועזרה לחקלאים רבים במהלך השנה. גם עבור אלון זו לא הפעם הראשונה, "זה מאוד ממלא, את מרגישה מאוד משמעותית".
חששתן להגיע? למרות הפסקת האש יש הרבה אנשים שעוד נמנעים מלעלות צפונה.
"אני לא פחדתי״, אומרת לילך כהן, ״אנשים רוצים לעשות טוב ולהשתתף במאמץ, ואם אני רק יושבת בבית ומחכה לחדשות על החטופים אני משתגעת. ממש טוב לי להיות בעשייה ולהרגיש חלק מהמאמץ הלאומי. זה מרגיע משהו בנפש. יש חוסר אונים מול המצב וכשעושים משהו המתח קצת יורד ואת מרגישה שיש לך שליטה בסיטואציה, אז זו גם המוטיבציה לנסוע רחוק ולחפש מה ואיפה אני יכולה להועיל".
איתי כרמי: "עבור חלק מהתושבים זו פעם ראשונה שהם חוזרים הביתה, וזה מציף. גם המראות לא תמיד קלים, יש מקררים וארונות שלא פונו מאוכל יותר משנה"
הקבוצה של הירושלמיות יוצאות לדרך ואז מגיעות שתי אמהות עם בנותיהן בתחילת שנות העשרה, מתנדבים מבוגרים מחו"ל ומכיניסטים. במקביל, מגיעים גם תושבי העיר שבאו לאסוף את הקבוצות עם ידיים עמוסות כיבוד. בהם גם פרידה, תושבת העיר משנת 1963. "הגענו לכאן מפרס, מחומייני שעשה לנו את כל הצרות. התפנינו לתל־אביב אבל נמאס לי כבר אז חזרתי, רציתי את הבית והפינה שלי אבל מאוד קשה לחיות כאן, משעמם ומפחיד ולא הרבה חזרו״, היא אומרת, ״הם כבר עזרו לי לנקות את הבית שלי ועכשיו הם יעזרו לי עם הבית של אבא שלי שנפטר בן 102 במלחמה ולא יכולנו לטפל בבית שלו".
///
אופיר גנני, ראש מכינת רקיע בחריש הגיע לכאן הבוקר עם 40 חבר'ה כדי לתת יד בשיקום הבתים בעיר. החניכים מתחלקים לקבוצות ומתפזרים בין בתי התושבים. יחד עם יובל מיכאל, גל בהט ואילן אדלשטיין אני נוסעת לבית של משפחת אוחיון. הם שלושה צעירים עם מוטיבציה גבוהה ורגישות מיוחדת.
בבית הראשון שנכנסתי אליו הרגשתי כאילו אני עושה ניקיון פסח בבית זר, אבל שכבות האבק הסגירו סיפור אחר. התגברתי על ההיסוס שליווה אותי כשנעמדתי מול כיור של משפחה אחרת שכלל לא נמצאת כאן ופתחתי את זרם המים שישטוף את הקיפאון. ובין השפשופים בירכתי אותם שיחזרו לכאן מהר ובשמחה, ששוב ייערמו כאן כלים מלוכלכים מארוחת ערב או מקפה עם חברים.
תוך דקות מהרגע שנכנסו לבית משפחת אוחיון, לכל אחד מהם כבר היה ייעוד – אדלשטיין על המקרר והתנור, מיכאל על הרצפה והשירותים ובהאט על שכבת האבק שמכסה הכול. "סטנדרט הניקיון במכינה הוא גבוה", אומר מיכאל, "מבחינת המדריכים הרצפה בחדרים צריכה להיות נקייה כך 'שניתן יהיה לאכול מהרצפה', אז אנחנו מקווים שזה יעזור לנו גם כאן".
מיכל חבּיבּה: "את הבית אפשר לשפץ, ייקח זמן אבל הוא יהיה כמו חדש, אבל יש דברים שאי אפשר להחזיר, כמו נער שנגנבה לו השנה האחרונה בתיכון או ילד שלא הייתה לו ממש כיתה א'"
חיים, בעל הבית, מקבל את פנינו בחיוך ומספר שהוא בקריית־שמונה משנת 1975, "שירתי לא רחוק מכאן ברמת הגולן, אשתי גרה פה וככה הכרנו ומאז נשארתי איתה. כבר ב־9 באוקטובר התפנינו לבית של הבת שלנו, משם עברנו לים המלח ובקיץ עברנו לתל־אביב, ולא חזרנו. כל התקופה הזאת היינו במלונות כי התנועה של אשתי מוגבלת והיא נעזרת בהליכון אז לשכור בית היה מורכב מדי. אנחנו מחכים לראות מה יקרה לפני שאפשר יהיה לחזור, בינתיים זאת פעם שנייה שבאנו לבקר כדי לסדר ולנקות באופן ראשוני כי אי אפשר ביום אחד לשקם את הבית. שמענו שיש את המלאכים האלה ודיברנו עם איתי ששלח את הצעירים המתנדבים האלה".
אחרי שנה וחצי של עזובה מתמשכת יש הרבה דברים שלדאבון הלב אי אפשר להציל והם נזרקים לפח – ריהוט גן, אקווריומים, ספות ועוד. ובכל זאת המתנדבים נוהגים ברגישות גדולה ומבינים את המורכבות הנלווית לכניסה לבית של אדם אחר.
"אנחנו יודעים שאנחנו נכנסים לבית פרטי של אנשים, הם לא בחרו בזה ואנחנו באים רק לעזור ולא להציק יותר מדי״, אומרת בהאט, ״זה מאוד עדין. אני יודעת שאם היה לי משהו כזה בבית הייתי רוצה שישאלו אותי. אני שמחה שהגענו לכאן, בתחילת המלחמה התנדבתי במלון של מפונים במשך כמה שבועות, ולפני כמה ימים היינו בסיור בעוטף וראינו את ההרס. יש אנשים שהחיים שלהם נעצרו ברגע והם עדיין שם. כשבאים לכאן לקריית־שמונה, מה שרואים ממחיש כמה הדרך עוד ארוכה. להיות בתקופה הזאת במכינה קדם־צבאית זה לדעת שיש לך מקום לעשות ולשנות אם יש את הרצון והמוטיבציה. זה מתחיל מהפרטים הקטנים של להגיע ולנקות בתים בקריית־שמונה וכל אחד מאיתנו עוד יתפתח ויעשה מה שצריך כדי לשקם את המדינה".
///
אחרי שהכיור והכיריים היו נקיים עברנו לבית ברחוב הרצל. לפני כחודשיים נפל טיל בחצר בית ההורים של רינה ומיכל חבּיבּה וקשה לפספס את הנזק שגרם. "בעצם נפלו שניים, אחד במדרגות הכניסה ועוד אחד מאחור, את החלונות שהתנפצו משרד הביטחון אטמו עם פלטות עץ ומהרסיסים נשברו ענפים ורעפים שנפלו על הסוכה שעמדה כאן מסוכות הקודם", רינה מסבירה לנו את מה שהעיניים מתקשות לתפוס.
בחצר משפחת חביבה שוב ושוב מלמלתי "טירוף", "הלם". מולנו זרוקים המפה הלבנה, הקישוטים הנוצצים, הלולב והסכך שכבר מזמן לא ירוק ופזור בין מוטות הברזל שהחזיקו את הסוכה שננטשה. זו אולי ההדגמה החיה ביותר לחיים שנעצרו ברגע, מעגל השנה הספיק להשלים יותר מסיבוב שלם ובמובנים שונים 7 באוקטובר עוד מתקיים, זה נכון על מדינת ישראל כולה אבל כאן זה מוחשי הרבה יותר.
"הכלים היו בכיור מהשביעי, את המקרר בחוץ לא היה אפשר להציל ובבוקר זרקנו אותו, את המקרר בפנים החבר'ה מנקים עכשיו, ועם הריח של האקונומיקה כבר מרגישים יותר טוב". הבית עבר שיפוץ והתאמה למצב של ההורים רק לפני שנתיים, אבל מעוצמת ההדף התנפצו החלונות ולאורך הקירות יש סדקים עמוקים שמס רכוש בינתיים מסרב לבוא לבדוק. "לדעתי ייקח הרבה זמן עד שיהיה אפשר לחזור לכאן, גם כי יש הרבה מאוד בירוקרטיה. גם כל צינורות המים נקרעו מהרסיסים אז בבוקר חברי כיתת הכוננות חיברו אותנו למים כי אחרת לא היה אפשר להתחיל לנקות – האנשים הטובים והמתנדבים הם האוויר שלנו, אנחנו ממש מרגישים שהם הגב שלנו".
ההרס מסביב נותן הצדקה מאוד חזקה לנדודים הבלתי נגמרים שנגזרו על התושבים, אבל בהחלט לא הופך את המציאות לקלה יותר לעיכול. "לנו היה ברור שאי אפשר להישאר כאן", אומרת רינה, "פחדנו מחדירה המונית ועוד לפני שהגיעה הודעה על פינוי כבר היינו אצל אחים שלנו במרכז הארץ. הכפרים מלבנון צופים עלינו מקרוב מאוד והמחבלים שם הם לא חמאס, זה ארגון הרבה יותר עשיר עם הרבה יותר אמצעים. ברור לנו לחלוטין שגם אחרי התמרון הם לא יצאו מוכנעים, הייתה בהם פגיעה אבל הם יתאוששו ממנה מהר מאוד וצה"ל הודיע שלא תהיה לו אפשרות למנוע את החזרה שלהם לכפרים. כשראינו את האסון שקרה בעוטף ידענו שניצלנו בנס".
מה התחושות שלך כשאת מגיעה לעיר?
"קשה, הכול מגעיל ונטוש, אז ההרגשה לא נעימה״, אומרת רינה, ״לפרק סוכה אחרי שנה וחצי זה לא קל אבל היה צריך להתמודד עם זה מתישהו. את רואה בכל מקום הרס והזנחה. אני לא מאשימה את הרשות, לא היו פה אנשים ומי שכן נשאר היה צריך לדאוג לביטחון. אבל אין הרגשה טובה, כל המקומות נסגרים והעיר שוממה. זאת עיר רפאים. יש כאן שלטים של ברוכים הבאים וכל מיני כאלה אבל זה רק כי יש תכף בחירות – אנחנו לא תמימים".
לילך כהן: "אני יושבת בבית, משתגעת ומחכה לחדשות על החטופים. ממש טוב לי להיות בעשייה ולהרגיש חלק מהמאמץ הלאומי. זה מרגיע משהו בנפש. יש חוסר אונים מול המצב וכשעושים משהו המתח קצת יורד"
אחרי שכל מה שהיה במקרר נזרק, המכיניסטים מנקים אותו היטב ומכל כיוון, "הם הוציאו את החלב ושאלו אותי אם התוקף הוא מלפני כמה חודשים, צחקתי כי זה מלפני שנה וכמה חודשים", אומרת מיכל. "את הבית אפשר לשפץ, ייקח זמן אבל הוא יהיה כמו חדש, אבל יש דברים שאי אפשר להחזיר, כמו נער שנגנבה לו השנה האחרונה בתיכון או ילד שלא הייתה לו ממש כיתה א'. גם את הנחת של המבוגרים לשבת בבית שלהם בשלום ובבטחה יהיה קשה להחזיר. הם חיים בחדר במלון, יש בו מיטה, מראה, טלוויזיה ואיזו שידה, הם צריכים לאכול את הארוחות שלהם בשבת בחמגשיות – לאדם מבוגר להעביר ככה שנה זה משוגע ולא הגיוני. כשבאתי לאסוף את החבר'ה שיעזרו לנו ראיתי את המבוכה על הפנים של האנשים המבוגרים שבאו לקחת מתנדבים, אנשים שסתם ככה מחזיקים את החיים ופתאום הם נזקקים לעזרה. ולמרות כל זה, אני מאמינה שלאט־לאט המקום ישתקם, עוד יהיו פה תיירות ושגרה – כי החיים חזקים יותר מהכול".
