שני אירועים אישיים שהתרחשו השבוע גרמו ללב שלי להתרחב משמחה, ולהרגיש ולו לרגע שכל פיסה בחיי גבוהה ובעלת משמעות יותר מבעבר.
לאירועים מהסוג הזה רוב האנשים קוראים "הנצחה". חלה שחיקה במילה הזאת, שהעלימה את המשמעות המילולית האמיתית שלה – נתינת חיי נצח לאדם שאינו איתנו. ובכל זאת אלה בהחלט אירועי הנצחה, שניים מרבים ויפים ומכובדים שאנחנו עורכים לרזיאל במהלך השנה.
אבל אני בוחרת במילה אחרת על פני "הנצחה". מבחינתי זוהי "הנכחה". מילה שמתאימה בעיניי הרבה יותר לאופיין של ההזדמנויות שיש לנו להביא את נוכחותו החיה והמחייה של רזיאל אלינו גם שנים אחרי לכתו מעמנו.
כדי לספר על האירוע הראשון מהשניים, אני צריכה לחזור לעבר, אל הימים שאחרי הרצח, בזמן השבעה.
מעשה בחמישה ילדים
בימים ההם רבים הגיעו לביתנו לנחם ולהשתתף בצער. והיה שם רצון גדול להשאיר את זכרו של רזיאל איתנו בשלל דרכים, החל בקריאת תינוקות על שמו, עבור בכתיבת ספרי תורה לזכרו וכלה בהתחייבות לבנות מקווה על שמו.
אחד מהמנחמים היה חברו הטוב של רזיאל, אלנתן. הוא הגיע לספר לנו שהם פותחים בית ספר תלמוד תורה חדש ברמלה, ומבקשים את רשותנו לקרוא לו "רזיאל". הסכמנו, וכמה חודשים לאחר מכן קיבלנו תמונה ומכתב תודה מתלמידי תלמוד התורה. כשאני אומרת "תלמידי" אני מתכוונת לחמישה ילדים קטנטנים, שיושבים עם הרב סביב שולחן יחיד בחדרון קטן ודחוק. זהו. זה היה בית הספר.
השבוע חגגנו עם תלמוד התורה רזיאל את חנוכת מבנה הקבע שהם נכנסו אליו בתחילת השנה. כשהגענו קיבלו את פנינו בשירה ובריקודים עשרות תלמידים בשכבות גיל שונות, עם מוריהם והוריהם. בית הספר צמח מאוד מאז השולחן היחיד ההוא לפני כמה שנים.
תלמוד התורה "רזיאל" ברמלה, הקרוי על שמו של בעלי, הוא מבחינתי אחת ההנכחות הכי מובהקות לו ולפועלו. כי הוא היה אדם שכל הווייתו בעולם הייתה למצוא את הדרכים להאהיב את התורה והמצוות על סביבתו, ובמיוחד על ילדים.
בכל צעד שצעדנו במבנה הזה לקול צהלות התלמידים, ולאחר מכן בטקס המכובד שהוכן לרגל המאורע, ממש יכולתי להרגיש את רזיאל חי ופועם, רוקד ושמח יחד איתם ובזכותם.
אי אפשר להתפוגג
גם האירוע השני שאני רוצה לספר עליו התחיל לפני הרבה שנים, אבל דווקא כשרזיאל חי עדיין.
בכל שנה בחנוכה, פחות או יותר מאז שהגענו לחוות־גלעד, רזיאל הנהיג ביישוב חידון חנוכה גדול שהתבסס על חוברת של מאה שאלות ותשובות בענייני החג. הוא חיבר את החוברת בעצמו, וחילק אותה לכל ילדי היישוב.
את החידון הזה רזיאל דאג לערוך באופן מוגזם. מוגזם ברשמיותו – עם שופטים שהם רבנים, תגי שם איכותיים, שולחנות וכיסאות טקסיים במיוחד. מוגזם בדרישת הלימוד והבקיאות בחומר. מוגזם גם בגודלם ובטיבם של הפרסים למשתתפים ולזוכים. הפרסים היו מוגזמים עד כדי כך שרזיאל נסע לפעמים עד חיפה כדי לרכוש פרס מסוים שידע שישמח את משתתפי החידון.
בגלל הקרבה של חנוכה ליום הרצח של רזיאל, החידון הזה הוא הזיכרון החי והעוצמתי ביותר שיש לחוות־גלעד ממנו. ישענו שלא ייתכן שהחידון יתפוגג וייעלם אחרי שרזיאל נרצח. לכן אחרי כמה שנים החלטתי אני, יחד עם אושי, לקחת אותו עליי, ולנסות ללכת לאורו של רזיאל ולקיים אותו באופן דומה ככל האפשר.
את החידון דאג רזיאל לערוך באופן מוגזם. מוגזם ברשמיותו, מוגזם בדרישת הלימוד והבקיאות בחומר, ומוגזם בגודלם ובטיבם של הפרסים
השבוע התקיים המבחן המקדים, ובמוצאי שבת יתקיים החידון המרכזי נושא הפרסים. אין לי איך לתאר את רוממות הרוח וההתרגשות הגדולה שחשתי, כשראיתי את בני היישוב, ילדים וילדות, נכנסים בהמוניהם לבית הכנסת כדי להיבחן בהלכות חנוכה שלמדו מתוך החוברת של רזיאל.
הולך ומוסיף
אנחנו כמעט שבע שנים אחרי הרצח. בחנוכה אני תמיד מרגישה, במרמור־מה, את הפרשנות הצינית לביטוי "מוסיף והולך", שכאילו מדגישה באופן מעצבן מאוד את לכתו של רזיאל בשיא כוחו וכוחנו.
אבל החידון וחנוכת הבית לתלמוד התורה, שהיו מרגשים מאוד, עזרו לי השבוע להפוך את הביטוי ולתת לו משמעות אפלה פחות. משמעות של "הולך ומוסיף": גם לאחר לכתו הכאובה, רזיאל רק מוסיף עוד ועוד אור. כאילו נוכחותו החסרה ממשיכה להעלות את הסביבה שלו בעוד קומה של קדושה, ובכך לאפשר לי ולנו עוד קצת אוויר לנשימה, עוד קצת תחושת חיבוק ונחמה, גם בימים ובזמנים הקשים האלה, כשהחיסרון בוהק ומעוור אותנו.
אני אסירת תודה על רגעי החסד האלו, על כל ההאנשים הקשורים בקשר ישיר ועקיף עם האירועים המרגשים האלו. אני יודעת שזה לא מובן מאליו. איך שלא אהפוך את זה ומאיפה שלא אבחן את זה – אני מבינה בעיקר דבר אחד גדול מאוד: זכיתי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
