האם זו הפסקת אש אם האש לא פסקה? זו שאלה מתקופה שבה מילים היו חשובות והעיתונות לא כללה העתקת הודעות לעיתונות של הבית הלבן וסוכנויות יחסי ציבור.
"חיזבאללה וישראל מחליפות מהלומות, ומעמידות את הפסקת האש במבחן" (הניו יורק טיימס). "הסיבה שישראל וחיזבאללה עדיין יורים למרות הפסקת האש בלבנון" (הניו יורק טיימס). וזה לא שהבריטים טובים יותר. "תקיפות ישראל וירי מרגמות של חיזבאללה מותחים את הפסקת האש בלבנון" (BBC). "תקיפות ישראל וחיזבאללה בוחנים את גבולות הפסקת האש" (BBC).
הבסיס להפסקת האש, כך ניתן היה לחשוב, הוא שהאש תיפסק. ואם היא לא נפסקת, זו לא הפסקת אש. זו הפסקת אש לשעבר, כפי שרמזה תוכנית טלוויזיה שהופיעה פעם ב-BBC.
אבל האמת היא שמעולם לא הייתה הפסקת אש. במזרח התיכון, משמעותה של "הפסקת אש" מובנת לרוב באופן זה: "הא, הכופרים הפסיקו לירות עלינו בגלל הפחדנות שלהם, הבה נתקוף אותם מיד!" זו פחות או יותר הדרך בה הפסקות האש האלה עובדות.
ישראל הפסיקה את לחצה הצבאי נגד ארגון הטרור חיזבאללה בשל לחץ מקסימלי מצד ממשל ביידן. חיזבאללה הגיב בעשיית מה שעושים מחבלים אסלאמיים במצבים כאלה, חצה את נהר הליטני (הפרה של הפסקת האש), החל לתפוס עמדות, להקים משגרי רקטות ולהתכונן לתקיפה. ישראל הגיבה, ושוב החל הרבה "אש"… אכן "בודקים את גבולות הפסקת האש", שאחרי ארבעה ימים נראה שההסכם שלה נחתם בדיו בלתי נראה.
אז לפי התקשורת הבינלאומית, מדובר בהפסקת אש לוהטת – אך בעיקר שלווה, שהיא הסוג היחיד של הפסקת אש שיכול לקרות עם מחבל אסלאמיים, מרקסיסטים, פושעים למחייתם ועוד מגוון אויבים של האנושות, שהשלום עבורם הוא דלת פתוחה לרווחה לביצוע את הנורא מכל. לכן עדיף להימנע מהפסקות אש שלוות-לוהטות לטובת פשוט לנצח במלחמות.
