בימים אלה, שבהם ביותר מדי בקרים הטלפון נפתח להודעות "הותר לפרסום" ובהן תמונות חיילים יפי עיניים שדומים מדי לילד שלך, אני ממציאה תקוות – אולי בדיוק עכשיו יפרוץ השלום? אולי בדיוק עכשיו יבוא המשיח? אולי אם נבטיח יונה עם עלה של זית היא כבר תרגיש פדיחה מלהבריז שוב ושוב וסוף־סוף היא תבוא? אולי יתממש הפלא שבו אם רק לומדים תורה זה עובד – האויבים נופלים אלף ורבבה בלי כדור אחד, עם דף גמרא בלבד. הלוואי. לכן אני מבינה את מי שסידרו לו פטור מהפחד והוא יכול להגיד לעצמו – אני? זה לא שאני מפחד, אני לומד תורה. אני בכלל לא בסיפור. "ארץ ישראל" היא גם לא פקטור מספיק מרכזי בסיפור שלי שאני מוכן למות עליה, היינו יהודים לפניה ואם בסוף לא יסתדר פה נהיה גם אחריה, עובד ה' אפשר להיות בכל מקום, גם על הירח.
מי מתגייס ומי לא הוא לא ניואנס, הוא קו עבה וברור, מודגש במרקר צהוב. החרדים הם הראשונים להיות מסומנים במרקר זוהר למרחקים כמו האפוד שלהם בזק"א וב"ידידים". אבל בצד הדיון המוכר, המקומם והלא פתור של גיוס חרדים, יש עוד "חרדים מגיוס". הם לא קבוצה מאוגדת עם מפלגה, תקציבים ודגל, ודאי לא דגל התורה, אבל על רצף ה"מי מתגייס" יש עוד צבעים.
לדוגמה, מי שלחצו על כיסא המפלט ועפו לחוף בתאילנד כדי לא לגייס את הנוער שאוטוטו יקבלו צו ראשון. יש אנשים, לא מעט כאלה לאחרונה, שכבר אין להם כוח להיות כאן. הם מרגישים שנסחטו עד הקצה של הקצה ואין להם יותר כוח לדאוג לילדים שייכנסו לג'בליה בפעם האלף, גם אותם אני מבינה מאוד.
ואולי, בדומה לחרדים אבל מכיוון אחר, גם בעיניהם אפשר להיות אדם מערבי, פורה, גם במרחק ממדינת ישראל, לפחות עד שיירגע כאן. וישנם גם מי שכן ממלאים את חובתם האזרחית וכן מתגייסים בגיל הנכון לשירות חובה, אבל זהו. למילואים הם כבר לא מגיעים. בברנז'ה שלהם, כך הם עצמם אומרים, "לא מקובל להתייצב למילואים".
חברה טובה סיפרה לי שבאחד הבקרים הקשים שבו הותרו לפרסום שמותיהם של כמה לוחמי מילואים שהם אבות לילדים רבים היא הגיעה לעבודה בפנים נפולות. "מה קרה?" שאלו הקולגות משמאל, "זה מה שקרה", ענתה החברה, היחידה מהימין במשרד המפואר. "אה, זה", הם ענו, "צר לנו עלייך, באופן אישי, כואב לנו לראות אותך ככה, שכל כך קשה לך, שבעלך מגויס, ששני אחים בעלי משפחות ועוד גיס ואחיין צעיר נעים על הצירים עזה-לבנון". נכנסים, יוצאים, מחבקים, נפרדים. "אבל זה שלכם", הם אמרו, "אתם, הדתיים הלאומיים, בוחרים בזה". והגדילה המנכ"לית ואמרה "הצבא הוא תנועת הנוער שלכם", תנועת הבוגרים.
בצד הצער הרגישה חברתי עלבון גדול, ואולי סטירת לחי וקצת ייאוש. כי איך נגשר מעל כל הפערים אם לא רק שלא מעריכים את תרומתנו הקריטית אלא עוד קוראים לה בזלזול "תנועת הנוער", כלומר הכיף האינפנטילי והמיליטנטי שלכם. עצוב. הקולגות במשרד צודקים בעיניי בדבר אחד: ההחלטה לקחת את הפרופיל הגבוה שלך לקרבי היא בחירה, יש אחרים, שעושים מאמצים או אפילו ברור להם שפרופיל ה־97 שלהם הולך היישר ל־8200. או למה שיהיה המקפצה הכי טובה לאזרחות.
בסוף, מתחת לאלונקה מצטופפים אותם אנשים מימין ומשמאל שהאידאולוגיה שלהם קושרת את הזהות שלהם לארץ. שהקשר "קיום־מיקום" עבורם הוא בלתי ניתן להתרה. שנה שלמה שלמעגל הקסמים מתייצבים שוב ושוב אותם מילואימניקים ובני משפחותיהם שכבר יותר מ־300 יום נכנסים ויוצאים סבב ב' וג' וד', מתייצבים אותם חיילים, בנים להורים שמחנכים את ילדיהם להיות אבן בבניין לאומי שהוא רחב יותר מזהות פרטית, ולא, זו לא "תנועת הנוער" שלהם, אלא תנועת החיים. ואולי בעצם צודקת המנכ"לית: תנועת הבוגרים.
