הממשלה מקדמת הצעת חוק להסמכת בתי הדין הרבניים להחליט בסכסוכים אזרחיים. באופן צפוי אך שגוי, ההצעה, שעברה לאחרונה בקריאה טרומית, נתפסת כפגיעה בנשים ולכן ארגוני הנשים נאבקים נגדה, בראשם מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן ולצידו ארגונים נוספים. אם החוק יעבור הוא אכן יפגע קשות בנשים, אבל לא רק בהן. החוק יפגע בעובדות ובעובדים, בחברות ובעסקים. ההסתדרות, כוח לעובדים וארגוני עובדים נוספים, וכן פורומים של בעלי ובעלות עסקים צריכים להיות מודאגים מאוד מההצעה הזאת ולהצטרף למאמצים לבלום אותה. אסביר.
בנוסחו הנוכחי, החוק המוצע יסמיך את בתי הדין הרבניים לשמש כבוררים במימון המדינה. אולם נציגי הדיינים הודיעו בכנסת שהם יבקשו להרחיב את סמכותם בחוק – מבוררים לשופטים בסכסוכים אזרחיים. בג״ץ העיר לפני שני עשורים שבשביל לשמש כבוררים, על בתי הדין הרבניים לקבל הסמכה מפורשת לכך בחוק, וזה מה שהקואליציה מבקשת להשיג.
החוק מציע שבתי דין רבני יוכלו להכריע בסכסוכים בדיני חוזים, נזיקין, עבודה ותאגידים, וזאת בכפוף להסכמת הצדדים. תנאי ההסכמה מבקש להעניק לגיטימציה לחוק, אך הוא נועד להסוות את פערי הכוחות במצבים כמו חתימה על חוזה העסקה או חוזה שכירת דירה, מצבים שבהם לצד אחד יש כוח רב בהרבה מאשר לצד השני. לא כולם עובדים בעלי מומחיות כמו בהיי-טק, שבכוחם להתמקח על תנאי העסקתם. לסייעת בגן דתי או חרדי, או לשוכרת דירה בשוק של משכירים, פשוט אין כוח מיקוח כדי להתעקש עם המעסיק או המשכיר על מחיקת הסעיף שקובע שסכסוכים ביניהם יתבררו בבית הדין הרבני.
ומה יקרה כשהסכסוך יגיע לבית הדין? יקרו שלושה דברים.
ראשית, הסכסוך יוכרע על ידי הרכב של שופטים גברים בלבד, כולם דתיים או חרדים, ועל ידי מערכת דינים בת מאות שנים שרוב הציבור לא מכיר, שכידוע, בתי הדין הרבניים נמנעים מלפתח אותה ולהתאימה לזמננו. זכויותיהם של עובדים ושל אנשים מוחלשים כלכלית, ואפילו של חילונים, להט״בים או ערבים, בני קבוצות שהדיינים לא מזדהים עם עולמם, ייפגעו.
שנית, תיווצר בישראל מערכת כללים מקבילה בדיני חוזים, נזיקין ותאגידים. זו תהיה פגיעה אנושה בכלכלה הישראלית כיוון שתיפגם היכולת לעשות עסקים ולוודא את קיומם של הסכמים. חברות במשק הישראלי צריכות לדאוג מאוד מהתפתחות כזאת.
ושלישית, בתי הדין הרבניים לא ידועים בפסיקה קוהרנטית המכבדת את תקדימיהם עצמם, ולכן אי הוודאות המשפטית תועצם אף יותר.
הרקורד של בית הדין הרבני בהגנה על עובדים מדאיג. כך למשל, בפרשה מפורסמת שבה נדונו פגיעות בזכויותיהן של סייעות ברשת הגנים של אגודת ישראל. הסייעות שילמו דמי חברות בארגון העובדים, אך הארגון נשלט בידי בעלי הרשת – המעסיקים, ולא התקיימו בו בחירות. למרות אי החוקיות והעוול המובהקים, בית הדין הרבני פסק לטובת המעסיקים, והסייעות נזקקו לפנות לבית הדין לעבודה כדי להגן על זכותן להתארגן.
חשוב להבין שהמודל המוצע שונה מהסכמה למינוי בורר רגיל בסכסוך אזרחי. בורר אפשר לבחור ועל זהותו צריך להסכים. הסייעת לא תוכל לבחור את הטריבונל שיכריע בעניינה בבית הדין הרבני. על פסיקתו של ברור אפשר לערער לעתים, ועל הצדדים לשלם את שכרו, מה שמסנן צדדים עניים מדי מפנייה לבוררות. חשוב מכך, פסיקתם של בוררים היא סודית ואיננה מתקבעת בתור הלכה במשפט הישראלי וטעונה אישור בית משפט לצורך אכיפתה, ואילו פסיקתם של בתי הדין הרבניים תניב דוקטרינות חדשות, ולמעשה תיצור כאן שתי מערכות משפט.
לפני שלושה עשורים פסק בית המשפט העליון בפרשה הידועה כ"הלכת אפרופים". קביעתו של הנשיא אהרן ברק לפיה יש לפרש את החוזה הן בהתאם ללשונו והן בהתאם להקשר שלו ספגה התקפות חריפות מהקהילה העסקית בזמנו, בשל אי הוודאות שהיא עלולה ליצור בפרשנות חוזית. מקדמי ההפיכה המשטרית תוקפים גם הם את פסק הדין הזה, שמסמל לשיטתם אקטיביזם שיפוטי. אם חלילה יוסמכו בתי הדין הרבניים להחליט בעניינים אזרחיים, חובות זהירות חדשות ייוולדו בדיני נזיקין, ואחרות יימחקו. דרכים לכריתת חוזה ולביטולו, תרופות וסעדים, חובות של הנהלות של תאגידים וזכויות בעלי מניות מיעוט בהם – כל אלה יקבלו פרשנויות חדשות שיגרמו לכולנו להתגעגע לאפרופים. מעבר לכך, סמכות מקבילה בסכסוכים אזרחיים לשיטת משפט נפרדת תעמיק את השסעים העמוקים שהחברה הישראלית מתמודדת איתם. לכן ההצעה הזאת צריכה להדאיג את כולנו.
הכותבת היא חברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ועמיתת מחקר בכירה במכון שלום הרטמן בירושלים
