יואב גלנט, שר הביטחון ה־21 של ישראל, נושא באחריות כבדה למחדל טבח שמחת תורה. לכן הוא היה אמור לפרוש מזמן, או להיות מודח בידי הציבור הישראלי יחד עם ראש הממשלה נתניהו ועם כל הצמרת הביטחונית. מי שמחדל איום כל כך התחולל במשמרת שלו אינו יכול לחמוק מאחריותו, ו"אחריות" אינה מילה ריקה. אחריות משמעה נשיאה בתוצאות, ותשלום מחיר אישי ממשי.
אכן, העובדה שמדינת ישראל נתונה במצב מלחמה מאז שמחת תורה הקשתה על חילופי גברי בתפקידי מפתח, אך בחלוף שנה ראוי לתהות אם לא הגיעה העת ליישם את ערך נטילת האחריות גם באופן מעשי. זאת ועוד, גלנט ושאר הבכירים היו צריכים ללכת הביתה לא רק בגלל מחדל 7 באוקטובר. גם ניהול המלחמה מאז, מעלה שאלות על תפקודם של מי שמנהלים את המערכה הצבאית. אפילו מבצע מתוחכם כמו מתקפת הביפרים שיוחסה לישראל, אינו פורץ את המבוי הסתום שהלחימה בעזה נקלעה אליו. הדשדוש שם נובע, לפחות בחלקו, מאותם המחדלים בהכנה, בכשירות ובתודעה שהובילו לאסון הטבח, ואחראית לכך אותה צמרת ביטחונית־מדינית.
אך אסור להתבלבל: המהלך לפיטורי יואב גלנט שהותנע השבוע אינו מבטא למרבה הצער תהליך של הפקת לקחים או של קבלת אחריות. זהו בסך הכול שימוש ציני ואופורטוניסטי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסנטימנט ציבורי שלילי לשם פתרון מצוקה פוליטית קשה.
נתניהו נקלע בחודשים האחרונים לסבך פוליטי בלתי ניתן להתרה כמעט. שלוש בעיות מרכזיות מאיימות על שלמות הקואליציה שלו: גיוס החרדים, העימות בין ש"ס לבן־גביר, והמדיניות העצמאית שמנהל בן־גביר בחסות התלות של נתניהו במפלגתו. פלונטר הגיוס החל בזירה המשפטית, אך עד מהרה הפך לסוגיה פוליטית. המפלגות החרדיות, שהאמינו שבכהונה הזאת תתגשמנה כל משאלותיהן, גילו עד מהרה שהמצב בשטח הפוך בדיוק. הוצאת צווי גיוס לאלפי תלמידי ישיבה חרדים, קיצוץ דרמטי בתקציב הישיבות ובלימת אפיקי סיוע נוספים לאברכים החרדים הם רק חלק מהמכות שספג המגזר בחודשים האחרונים, לפחות מנקודת מבטו. מנגד, חברי הכנסת החרדים מתקשים להציג ולו הישג אחד לבוחריהם. לתפיסתם, מי שעומד בינם ובין חקיקה מזורזת של חוק (אי) גיוס חדש הוא בראש ובראשונה שר הביטחון.
התעקשות גלנט לא לאפשר חקיקת פטור גורף דה־פקטו, כפי שציפו החרדים (וכפי שהוא עצמו היה מוכן לאפשר עד פרוץ המלחמה), היא לדעתם הסיבה המרכזית לעיכובים בחקיקת החוק. הקשיים שמערים גלנט הם שהביאו את הייעוץ המשפטי לממשלה לתקוע מקלות בגלגלי החקיקה, והם גם שמעכבים, להבנתם, קידום מהיר של החקיקה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. כתוצאה מהיעדר שיתוף הפעולה של הדרג המקצועי במשרד הביטחון עם מהלכי החקיקה, הכריזה היועצת המשפטית לממשלה שחלה "מניעה משפטית" להמשך קידומם.
לצד התסבוכת הזאת, ראש הממשלה נדרש להתמודד בשתי חזיתות עם השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר: מלחמותיו עם דרעי, שנכון לסוף המושב הקודם תקעו נתח ניכר מהחקיקה הקואליציונית, והתעקשותו לנהל מדיניות מדינית־ביטחונית עצמאית, ולא לסור בנושאים הללו למשמעתו של ראש הממשלה. את שתי הבעיות התקשה נתניהו לפתור מטעם אחד פשוט: הקואליציה שלו תלויה באצבעותיהם של נציגי סיעת עוצמה יהודית. ברצותו של בן־גביר תעמוד ממשלת נתניהו על מכונה, וברצותו תיפול. נתניהו מתאמץ מאוד לשנות את המצב הזה.
פתרון הקסם למלכוד הפוליטי נמצא לנתניהו בצירופה של סיעת הימין הממלכתי לקואליציה, ומינוי יושב הראש שלה, גדעון סער, לשר הביטחון במקומו של גלנט. כך, מקווה ראש הממשלה, ייפתרו בעיותיו הפוליטיות באחת. כניסתו של סער תלווה בהסכמות מול המפלגות החרדיות על חוק (אי) גיוס שינוסח כך שגם סער וגם גפני, גולדקנופף, דרעי ורבניהם יוכלו לחיות איתו בשלום. הקואליציה מצידה לא תהיה תלויה בגחמותיו של השר לביטחון לאומי. עוצר החקיקה יוסר. אולי נתניהו גם יצליח להכריח את השר הסורר לסור למשמעתו. כל זה באבחת מהלך פוליטי אחד, שהמכשול היחיד לו הוא גלנט.
הפתרון שנמצא לבעיה הוא תליית כל מחדלי השנה בגלנט האיש, כאילו אחריותו להם גוברת על אחריותם של ראש הממשלה, הרמטכ"ל ובכירים נוספים. המהלך הזה מתבשל כבר שבועות, והשבוע כמעט הגיע לשיא הציני שלו, עד שנבלם זמנית על רקע מבצע הביפרים בלבנון. האם העיכוב הזמני יהפוך לקבוע וגלנט יישאר בתפקיד? בקרוב נדע. בכל מקרה חובה לזכור את האמת בנוגע לאחריות למחדלים, ולא ללכת שבי אחרי מניפולציות פוליטיות ותקשורתיות. את גלנט צריך להחליף, אך יש לעשות זאת לצד שינוי רחב יותר, ובעיקר מהסיבות הנכונות.
