מחדלי הפרקליטות והחקירה בתיק שדה תימן זועקים לשמיים.
אין פער בין התפיסה הערכית של הפרקליטות והחוקרים בפרשת שדה תימן ובין התפיסה הערכית של כל עם ישראל. חייל בצה"ל מחויב לחוק ולערכים האנושיים של צה"ל ומדינת ישראל, וכל חשד לחריגה מהחוק ומהערכים מחייבת חקירה. החיילים, עורכי דין וחוקרים, שעושים במשימה הזו ממלאים תפקיד חשוב, ואנחנו מוקירים אותם כמו את כל חיילי צה"ל.
ובכל זאת הפיקה המערכת הזו ארבעה כשלים חמורים, שלושה מהם חורגים בהרבה מטעות בשיקול דעת.
הכשל הראשון הוא היעדר איזון בין ערכים. כל פעולה שלטונית – ואולי כל פעולה אנושית – מחייבת איזון בין ערכים. אנחנו דוגלים בחופש – אך לעיתים כולאים עבריינים, מאמינים בקניין פרטי – אך לעיתים מעקלים רכוש, מקדשים חיי אדם – אך לעיתים הורגים אף ללא משפט.
בשלב המעצרים נדרש היה לאזן בין שני ערכים: הרצון לחקירה נקייה ללא תיאום בין החשודים, והחובה להוקיר ולכבד את לוחמי צה"ל שמסכנים את חייהם למעננו. ייתכן שהיו בידי החוקרים שיקולים כבדי משקל שתמכו באשמת החשודים, אבל מולם צריך היה לעמוד הסיכוי הגבוה שאנשים מבוגרים ונורמטיביים לא הופכים באחת לחיות אדם.
חובה היה על הפצ"רית להורות למפקדים: "שימו לבכם! החשודים שאנחנו עומדים לעצור הם ציפור הנפש של עם ישראל, לוחמי המילואים שמחרפים נפשם להגנתנו. הזהרו לבל יעלה הנזק על התועלת". אילו עשתה כך, לא היו נשלחים חוקרים רעולי פנים לעצור את החיילים. את הכשל הזה אפשר לסווג כטעות בשיקול דעת, שאולי רק מבט לאחור מזהה אותו. אולי.
הכשל השני הוא היוהרה והזלזול בכנסת. הפצ"רית, אפילו אם היא קצינה מעולה וחשובה מאין כמותה לביטחון ישראל, היא פקידה עובדת מדינה. חובתה על פי חוק להתייצב לפני הכנסת כאשר מזמנים אותה ולדווח לעם ישראל באמצעות נציגיו חברי הכנסת, על מעשיה ולהצדיק את החלטותיה. כשהפצ"רית מסרבת להופיע לפני הכנסת, היא מסמנת לפקודיה מה לדעתה היחס הנכון בין העם לבין המשפטנים, מי השולט ומי הנשלט, מי כפוף לחוק ומי מעליו. הסירוב להופיע בפני הכנסת לא נוצר בחלל ריק, והוא מביע יחס מזלזל ומתמשך של הפקידות כלפי נבחרי העם.
הכשל השלישי הוא היעדר השוויון. בחודשים האחרונים הופיעו חיילים רבים בתקשורת, רבים מאוד במדים. מאלופים במילואים ועד לוחמים פשוטים, רק בשני מקרים נדרשה המערכת לחקירה ובדיקה מתוקשרת שבסופה הדחה משירות: במקרה של החייל מכוח 100, חברם של החשודים משדה תימן, ובמקרה של החייל שקרא לציית לראש הממשלה. האם יד המקרה בדבר? קשה להאמין.
הכשל הרביעי מתחיל בסתם עבירה חמורה של שיבוש חקירה ומסתיים בפגיעה קשה מאוד בביטחון המדינה. ההדלפות ממערכת המשפט, שאליהן נאלצנו להתרגל בפרשיות אחרות, הפכו בחקירת אירועי שדה תימן למגה-פיגוע. הדלפת עדות המחבל, הדלפת בדיקות הפוליגרף, וגולת הכותרת – הדלפת הסרטון הערוך ממצלמות האבטחה, כל אלה הם שפל חדש ביחסים התמוהים בין מערכת המשפט לעיתונות. האם הגיעו ההדלפות מדרג זוטר שבמקרה נחשף לחומרים ובמקרה היה לו קשר לעיתונאי? קשה להאמין.
צה"ל, לא הפצ"רית
המשותף לכל הכשלים הללו הוא העדר אמירה פיקודית וראייה רחבה. צה"ל, ולא הפצ"רית או מפקד עלום במצ"ח, כשלו במנהיגות לא מספיקה, ועליהם לתקן. ראשית, האיזון בין טובת החקירה להוקרת הלוחמים הוא לא רק עניינה של הפצ"רית, אלא של צה"ל. כשל צה"ל כשלא תרגל את הפרקליטות בשיקולים כאלו, כשהניח לפרקליטות לפעול כאילו היא גוף עצמאי בעל שיקולים סטריליים ולא חלק ממאמץ המלחמה. כשנכשלה הפצ"רית, היה על הרמטכ"ל לפעול לתיקון, ולא לאבד את אמונם של חיילי המילואים.
שנית, צה"ל, ולא הפצ"רית, כשל בזלזול בכנסת. על הרמטכ"ל היה להורות לפצ"רית להיענות להזמנת הכנסת. צה"ל הוא גוף של המדינה, והוא מחויב בדיווח והצדקת עצמו לפני נבחרי העם. אם רוצה הרמטכ"ל שבני העם ייענו לקריאתו וימסרו את נפשם כדי למלא את המשימות שהוא מטיל עליהם, עליו להתייחס בכבוד לנבחרי העם. אסור לצה"ל להיעלב, אסור לו לשחק ברוגז, אסור לו לשחק משחקי כבוד. הכנסת היא הריבון, ועל הרמטכ"ל להרכין ראשו בענווה ולמלא את דרישות העם, הריבון. דעתו האישית על חברי הכנסת אינה רלוונטית.
שלישית, צה"ל, ולא הפצ"רית, פעלו ופועלים בצורה לא שוויונית. על צה"ל להפיק פקודות ברורות וחדות שמגדירות את חובות אנשי המילואים ואת הסנקציות הפיקודיות שיינקטו נגד מפירי החובות האלו. הפקודות האלו צריך שיישמרו, בין אם המפר הוא אלוף במילואים עטור תהילה ומקושר, ובין אם הוא אחרון הלוחמים שכמוהו יש עשרות אלפים שהצבא לא מתאמץ לגייס. על צה"ל להיות מעורר אימון, ממלכתי, אהוב ומלכד.
רביעית, צה"ל, ולא הפצ"רית, הגיב בצורה רפויה להדלפות ובכך תרם להסלמה עד לנזק חמור לתדמיתה של ישראל ולתדמיתו של העם היהודי כולו. אסור לבנות תחושה שצה"ל אינו משרתה של האומה אלא של עצמו, ובמקרה של כשל הוא מצופף שורות ומגן על חברי המועדון הסגור. צה"ל כזה לא ראוי להקרבה שנדרשת מלוחמיו, ולא לאהבה שהעם רוצה להעניק לו.
כל הכשלים האלו יובילו לאובדן אמון בפרקליטות, בתיק הזה ובתיקים שאולי יבואו אחריו. אפילו אם יבשיל התיק להגשת כתב אישום, ייתפס התהליך כמשפט ראווה, יהיו הפגנות והפגנות נגד, ערעורים וערעורים כנגד, הצעות חוק לפסול את המשפט ולחון את הנאשמים ואולי הצעות חוק אחרות. כל זה יפגע בלכידות, בלגיטימיות, ובטענתה של ישראל לקיום הליך משפטי ראוי.
את כל הכשלים הללו אפשר לתקן. את החשודים יש לשחרר, יהיו במעצר בית או בחלופת מעצר אחרת. אין מהם כל מסוכנות והיה מספיק זמן לחקור. על הפצ"רית לפנות לכנסת, להתנצל, ולבקש להופיע בפני הכנסת ולהסביר. את מקור ההדלפה יש לחקור, במהירות וביעילות, ולמצות את הדין ללא הסברים מפולפלים. לבסוף יש להוציא נוהל שמסביר במדויק איך יטופל חייל שמופיע בתקשורת ללא אישור, והנוהל הזה יחול על כל חייל – ממאיר מכוח 100 ועד אלוף יאיר גולן.
צה"ל עובר תקופה קשה. נטל כישלון שמחת תורה, מאמץ הלחימה הארוך והמתיש, החשיפה לביקורת ציבורית ולביקורת הממשלה, כל אלה קשים ומתישים. כולנו צה"ל, כולנו כואבים את כאבו ונושאים במשאו. בחרנו לנו מפקדים בעלי שיעור קומה, אנשי מעלה שידענו כי ייטיבו לשאת בנוראות המלחמה. רבים מהם התעלו לגודל השעה, ועוד נזכה להתגאות בהם. גם במבחן הזה על צה"ל להתעלות לגודל השעה. עכשיו הזמן להישיר מבט לעיני האומה, להודות בטעויות, להתגאות בהישגים, להבטיח להמשיך, ולטעת בנו את האמון שהוא יוסיף להיות מופת בלחימה ובערכים.
