במסגרת רצף ההתרחשויות סביב שאלת גיוס החרדים, הודיעה היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב-מיארה כי יופסק הסבסוד למשפחות עם צעירים חרדים המועמדים לגיוס.
המובן מאליו ראוי שיאמר כבר בפתיחה: החלטת היועמ"שית לא תקרב אף חרדי לשערי הבקו"ם. נהפוך הוא – היא הובילה את ההנהגה החרדית הפוליטית להגיב להחלטה בתגובות חריפות וממוקדות כנגדה, הודעות שהן פרומו לאמירות רבניות שלבטח יגיעו בהמשך.
האם היה הכרח לקבל החלטה שאולי יש לה רגליים משפטיות אבל היא בעלת מוגבלות חברתית? אם המבחן הוא מבחן התוצאה – אז כנראה שלא. החברה החרדית תסגל לעצמה ערוצים עוקפי ההנחה כדי לא לפגוע במשפחות שנפגעו. אך האם נכון יהיה להנהגת המגזר החרדי, רגע לפני מלאת שנה לאסון 7 באוקטובר, להעביר לשלב היישום את ההבנה כי מה שהיה לא יכול להיות עוד? בהחלט.
הרב פרופ' יונתן זקס ז"ל הניח מודל המורכב משלושה מונחים המתארים היטב את המצוקה החברתית שאנו מצויים בה: בית כפרי – מלון – בית שבונים יחד.
בשנות הדומיננטיות של מפא"י, מדינת ישראל פעלה על פי המודל של הבית הכפרי. החברה היא מעין בית אחוזה גדול. מגיעים אליו אורחים מקרוב ומרחוק. בעל הבית מקדם אותם בחיוך גדול ובלב רחב. לכל הבאים בשערי הבית ברור שהבית פתוח עבורם לרווחה לכל זמן שהם יחפצו, אבל ברור לכול שכל זמן שהם ישהו שם, הם אורחיו של בעל הבית. זה לא ביתם. במדינה או חברה המקיימת את מודל הבית הכפרי יש תרבות הגמונית דומיננטית. מי שמבקש להשתייך, ולא רק להיות אורח, צריך לוותר על מאפייני תרבותו או לשמור עליהם נסתרים.
המודל של בית כפרי הוחלף. התחליף אותו סיגלנו לעצמו הוא מודל בית המלון. בבית המלון כל הדיירים הם אורחים ואין מהם אינו בעל הבית. כל דייר או אורח משלם ובתמורה מקבל חדר ושירות מבית המלון והוא רשאי לעשות בו ככל שירצה. מודל בית המלון נשמע פתרון מצוין, זולת העובדה שאינו יוצר בקרב דייריו נאמנות וזהות עם מקום המגורים. כאשר מדינה נעשית בית מלון, היא הופכת להיות נטולת זהות מאחדת. זהו המודל הרב-תרבותי.
הרב פרופ' זקס מבקש להציע מודל נוסף. חברה שאינה בית כפרי או בית מלון. זקס מבקש להציע את המודל שאותו הוא מכנה "הבית שאנו בונים יחד". בית כזה בונים כאשר מבקשים להחזיר את הטוב הקולקטיבי למרכז סדר היום, אל השיח הפוליטי. צריך להחזיר, באופן אמיתי, את הבנייה המשותפת יחד.
ליבת הסכסוך המתמשך בין החלטות היועצת המשפטית לממשלה לבין הציבור החרדי נעוצה בעובדה שבהרב-מיארה מסמלת את דור הפקידות הציבורית שעדיין חושב שמדינת ישראל מתנהלת תחת מודל הבית הכפרי. מציאות בהם הגמוניית הפקידות היא שמנהלת המדינה ולא מפנים שהיא חלפה מן העולם. הציבור החרדי חושב שעדיין קיימת לו לגיטימציה ציבורית לפעול במסגרת מודל המלון, נעדר הנאמנות לממלכה.
אז מה הפתרון? הפתרון פשוט: חובה על כל הצדדים להבין שהם צריכים לנטוש את המודל שהם פועלים בו כעת. להבין שעבר זמנו ולצעוד יחד לעבר בית שבונים יחד.
