נאומו של תא"ל ברק חירם, בטקס מינויו למפקד אוגדת עזה, עורר תגובות סוערות ברשתות החברתיות ובתקשורת הישראלית.
כשבוחנים את הדברים לגופם, חירם העביר לפקודיו מסרים חשובים. בצד הביקורת החברתית על התרבות הישראלית "המבקשת הכל עכשיו" ו"מנותקת ממחויבות עברה", הוא דיבר על כישלונו של צה"ל להגן על התושבים, על העמידה האיתנה של הלוחמים מאז 7 באוקטובר ועל הצורך ליצור כאן עתיד משותף.
אני מסכים עם מרבית דבריו של חירם. אך האם זהו תפקידו לומר אותם? התבטאות מפקדים בכירים בצה"ל בנושאים חברתיים ומדיניים נושאת בחובה פעמים רבות פוטנציאל נפיץ. הדוגמאות מהשנים האחרונות ומתקופת המלחמה בפרט, מוכיחות זאת.
כולנו זוכרים את הסערה שעורר יאיר גולן, בעודו מכהן כסגן הרמטכ"ל, בנאום "זיהוי התהליכים" בשנת 2016. נאום זה, שהיה כולו חברתי ופוליטי, השווה תהליכים הקורים בישראל לאלה שהתרחשו בגרמניה הנאצית, תוך הפניית אצבע מאשימה לציבור מסוים בישראל.
האלוף יהודה פוקס נפרד לאחרונה מתפקידו כמפקד פיקוד המרכז. בנאום הפרידה שלו, שהיה עתיר ביקורת כלפי חלק ממתיישבי יו"ש, הטיח פוקס במתיישבים כי הם כשלו מלצאת בגלוי כנגד פשיעה לאומנית ולפעול לאור ערכי היהדות.
תא"ל דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98, התפנה אף הוא מהלחימה הקשה בה הוביל את לוחמיו ברצועת עזה, כדי להטיח בהנהגה המדינית כי עליה להיות ראויה ללוחמים.
דובר צה"ל אמר לאחרונה לתקשורת הזרה כי חמאס הוא רעיון שלא ניתן להשמידו וכי גם בעוד כמה שנים נפגוש את ארגון הטרור ברצועת עזה.
כל ההתבטאויות הללו מעלות את השאלה: היכן נמתח הקו שבין הבעת עמדה רלוונטית על ידי מפקד בכיר בצה"ל, לבין פגיעה באמון שהציבור רוכש לצה"ל וביכולתו להוביל את כל פקודיו?
השאלה הזו קשורה גם למעמדו של צה"ל כצבא העם. ככזה, הוא כולל אנשים מכל שדרות החברה הישראלית, בעלי שונות אידאולוגית, פוליטית וסוציולוגית. הבעיה מתחדדת עוד יותר במערך המילואים. כאן מדובר על מאות אלפי אזרחים, שאינם חלק מהמערך הסדיר של צה"ל, ואשר לכולם עמדות מבוססות בנושאים חברתיים ופוליטיים.
כדי לשמר את האיזון העדין בין כל מרכיביו, הקפידו צה"ל ומפקדיו בכל השנים, להתרחק מעיסוק בנושאים פוליטיים. עיסוק כזה מטלטל את הספינה ועלול לפגוע בלכידות של היחידות ובמוטיבציה של חיילים ללכת אחר מפקדיהם, אשר עמדותיהם המוצהרות אינן תואמות את השקפת העולם של הפקודים.
טוב יעשה צה"ל אם יקבע אמת מידה אחידה וברורה המחייבת את מפקדיו להימנע מעיסוק בנושאים פוליטיים ומהעברת ביקורת כלפי החברה או הדרג המדיני. הקושי מובן. המפקדים הבכירים בצה"ל הינם בשר מבשרה של החברה הישראלית ונושאים על כתפיהם את עול הבטחון של המדינה. הם אינם רובוטים. עם זאת, הרגישות הציבורית והסקטוריאלית מחייבת אותם להיזהר בדבריהם.
להשאיר את צה"ל מחוץ לוויכוח הציבורי
בשולי הדברים, התגובות לדבריו של חירם גם פותחות צוהר לתופעה חברתית הרסנית, המתודלקת על ידי הרשתות החברתיות ועל ידי חלקים מהתקשורת והציבוריות הישראלית – "הפוזיציה".
כמו ברפלקס פבלובי, אנחנו עדים להתייצבות המגיבים משני צידי המחנות הפוליטיים, כאשר אלו מחד גיסא מגנים והאחרים מאידך גיסא מהללים. התגובות כמעט תמיד הן "אד – הומינם" – לגופו של אדם ולא לגופם של הדברים. במקרה של חירם, מנעד התגובות נע בין "ברק חירם לא שייך לצה"ל" לבין הגדרת נאומו כציוני פטריוטי וערכי. אותם אלה אשר תוקפים את חירם כיום, לימדו זכות על האלוף פוקס לפני זמן קצר. מי שביקרו בחריפות את דבריו של גולדפוס על הדרג המדיני, ממהרים להתייצב לימינו של חירם.
בתקופה המאתגרת הנוכחית, בה צה"ל וזרועות הביטחון מתוחים עד הקצה ואזרחי מדינת ישראל חווים איום קיומי, ניטיב לעשות אם נשאיר את צה"ל ומפקדיו מחוץ לוויכוח הציבורי. כדי שזה יקרה, רצוי שגם מפקדיו הבכירים של הצבא ינהגו במשנה זהירות בדבריהם בנושאים שבמחלוקת.
