נוכחנו לדעת שהציפייה והדריכות המשיחית עולות נוכח התרחשויות מנוגדות וחוויות הסותרות זו את זו. פורענות קולקטיבית עשויה לייצג את "חבלי המשיח" ומוראותיהם, כשם שתחייה קולקטיבית אמורה להעיד על "צמיחת הגאולה" ופריחתה.
מהו הצד השווה שבכל התופעות האלה? הצד השווה שבהן הוא שכולן עולות וסוערות מתוך התחושה שאנו נתונים בעיצומה של דרמה היסטורית שלא הייתה כמותה. מתוך האמונה שמתחוללת לעי)נינו תמורה כה מפליגה, עד שהיא מזמינה את הפירוש המשיחי… שהשעה הנוכחית לא תצטייר עוד כשעה אפורה אלא תיצבע בצבעים עזים, עזים דיים לבשר בעליל על בואו של העידן האחר (אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים, עמ' 102).
השבר הגדול, חוסר האונים, האימה המצמיתה וההיקפים הלא נתפסים של המוות והאובדן שחווינו בשמחת תורה, הם בגדר קטסטרופה לאומית, מעל ומעבר לאתגרי החיים ה"רגילים". באופן טבעי הם הדהדו בנו פוגרומים, גירושים ואירועי קצה שהותירו את חותמם לאורך שנים במסעו של העם היהודי. התחושה שכולנו עדים לרגע נורא ובעל משמעות היסטורית, מהדהדת חוויות טראומטיות שיצרו תסיסה משיחית, ומזמינה לקרוא את האירועים כ"מלחמת גוג ומגוג" או לפחות כ"חבלי משיח". לחילופין, ההתנערות, ההתגייסות, המלחמה הנרחבת ותחושת האחדות היו בעלי עוצמה שעשויה לעורר את התחושה של "רגע משיחי". הנה רוח גדולה מנשבת בעם, ממש כמו דבריו של הרב קוק ב"אורות המלחמה" על הרוח הנושאת את היחידים, רוח שהיא גדולה ממעשה מדיני או ביטחוני כזה או אחר.
כך, במקביל לערעור תחושת הביטחון והאמון במערכות השונות, אירועי שבעה באוקטובר יצרו טלטלת זהות בחברה הישראלית. במובנים רבים נראה היה, לפחות ברגעים הראשונים, כי המשבר מוביל לשיבה אל מושגי־ראשית: חזרה מן ה"אני" אל ה"אנחנו", מחברת שפע לחברה הנאבקת על קיומה באופן שמזכיר את ימי התקומה. שאלות מתחדשות על ציונות ופוסט־ציונות, היחס לרוע, שמרנות ופרוגרסיביות, מקומו של העם היהודי בין משפחת העמים ועוד, שבו ועלו אל מרכז הבמה.
התחושה היא שהאירוע הגדול דורש מאיתנו עדכון של הסיפור, ראייה של העכשווי הקשה והכואב כחלק מתמונה רחבה יותר. המלחמה תובעת לחזור אחורה, לשאלות הבסיס ואל רגעי הלידה: מה הסיפור שלנו? איפה ולמה הכול התחיל? מה הצידוק לקיומנו כאן? האם נולדנו בנס (עם שהתנער אחרי השואה) או בחטא (עם שהתחייה שלו נולדה מתוך אסון של עם אחר)? וכמו השאלה על "היום שאחרי" במובן המדיני, נזרקת לחלל המחשבה אל "היום שאחרי" במובן הזהותי: האם נגזר עלינו לחיות לעד על חרבנו? מי או מה נהיה בסיומה של המלחמה הנוכחית? עד כמה ובאילו אופנים נהיה שונים מאלה שהיינו כשנכנסנו אליה? האם נהיה נושאי חזון גדול יותר, או להפך, עם ספרטני של שורדים? האם משהו מסדר גבוה ישתנה בקיום היהודי־ישראלי?
ברגעי־קצה מעין אלה עולה וניצבת העמדה המשיחית, זו הרואה במלחמה רגע דתי, אבן־דרך, אולי אפילו קפיצת־גדילה במסעו של העולם אל ייעודו הסופי, במקביל לתמורה מרחיקת לכת בחיי העם היהודי, המוביל את התהליך העולמי כאור לגויים. "אין אתאיסטים בשוחות", נהגו לומר בימי מלחמת העולם הראשונה. האדם העומד מול המוות, החווה פחד קיצוני או רגעי קצה, יפנה פעמים רבות לאלוהים, אל האמונה. חוויית הקצה הלאומית מכוננת פעולה דומה. קטסטרופה קיצונית, ולחלופין שגשוג פתאומי או תסיסה פוליטית, כלכלית או חברתית, מעוררים את "הרִגְשה הרוחנית", את הציפייה שאולי עידן חדש בפנינו.
האו"ם כסימן לגאולה
נראה שמראשית ימיו של העם היהודי הייתה המשיחיות חלק מהותי מתמונת העתיד שלו. המשיח עומד אחר כותלנו, ממתין לחרך כדי להציץ דרכו ולקרוא לנו לבוא אחריו. הקטסטרופה היא סדק, שדרכו הוא מבקש להתגלות. בהשראת דבריו של הסופר היהודי־אמריקני ג'ונתן ספרן־ספויר, כי ליהודים יש חוש שישי, חוש הזיכרון, אפשר להציע גם חוש שביעי: החוש המשיחי. זוהי אי־נחת קדושה שנותרה בנו כשארית מימי הנביאים, שריטה שנחקקה בזיכרוננו הקולקטיבי הלאומי ברגע המפגש הבלתי אפשרי בין שמיים לארץ בהר סיני; ערעור והתנגדות לקיים, ורצון תמידי ועיקש לזרז את האנושות לנוע לקראת אוטופיה, לקראת היעד שנזרע בה בלידתה; שאור שבעיסת השגרה, המהָרס כדי לבנות, מתריס כנגד הבורגנות וסדר הכוחות הקיים, מתוך אמונה שיכול וצריך להיות אחרת. ככזאת, המשיחיות מונחת ביסודן של רבות מהיצירות הקנוניות של העם היהודי (כולל אלה שהתכחשו למקורן היהודי, כמו חזון השוויון המרקסיסטי).
הרעיון המשיחי שזור בכל ההיסטוריה היהודית, בפרט ברגעי משבר. מדבקותו של רבי עקיבא במשיחיותו של בר כוכבא, דרך גירוש ספרד כמשבר שמוסגר (בין השאר על ידי אברבנאל) כ"חבלי משיח" המטרימים את בוא הגאולה, ועד לתפיסה של הראי"ה קוק את המודרנה, את הציונות החילונית ואף את הכפירה עצמה כחלק מהתהליך המשיחי. הרב שלמה קרליבך ואחרים זיהו שאיפות גאוליות בתנועת־הנגד של שנות השישים, תנועת שחרור המערערת על הבורגנות השבעה והחומרנית ושואפת לייצר מבנים חברתיים שוויוניים, אותנטיים ואוניברסליים יותר.
תהליך הגלובליזציה שהחל בסוף מלחמת העולם השנייה זוהה אף הוא על ידי רבים כהתקדמותו של העולם לקראת התגשמות נבואות אחרית הימים, על הרצף שבין "אימג'ן" של ג'ון לנון ל"וכתתו חרבותם לאיתים" של ישעיהו הנביא. כך למשל, אירועים עולמיים כמו ייסוד האו"ם, הקמת האיחוד האירופי ונפילת חומת ברלין, לוו בייצוגים אמנותיים וחדשותיים המצביעים על לידתו של עידן מתקדם יותר. גם תנועה דתית וחסידית כמו חב"ד יצרה קשר מיסטי בין דמותו של הרבי ופעילותו לקירוב הגאולה, להקמת האו"ם דווקא בעיר שבה התגורר:
מודגש שהאחדות והשלום בין העמים היא כתוצאה מפעולתו של נשיא דורנו בבירור העולם (על ידי הפצת התורה והיהדות וצדק ויושר בכל העולם), וככל שניתוסף בבירור העולם על ידי נשיא הדור ניתוסף גם בקיומו וביסוסו של הארגון שמטרתו לפעול אחדות ושלום בעולם, ועד לגמר ושלימות בירור העולם בקיום הייעוד 'וכיתתו חרבותם לאיתים', שהוא היסוד של ארגון זה, ועד שפסוק זה מתנוסס על גבי כותל הבניין (ספר השיחות תשנ"ב, עמ' 365).
לא רק חסידי חב"ד ייחסו לשנים הללו משמעות משיחית. באותן שנים ממש, שנות האופטימיות הגדולה של קריסת הגוש המזרחי, פורסם ספרו הידוע של פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". בהשראת סיומה הפתאומי של המלחמה הקרה הכריז פוקויאמה על ניצחונה המוחלט של הדמוקרטיה הליברלית ועל הפצעתו של עולם חדש, עולם של רווחה ושלום. האדם הגיע לגרסה המשודרגת שלו, וכעת הוא ממוקד בשאיפתו לנוחות, באיכות הסביבה ובטוב הכללי. הלאומיות, הדתיות ושאר הגורמים שהובילו למלחמות הגדולות, גרס פוקויאמה, הן נחלת העבר. להיסטוריה יש כיוון, היא הולכת קדימה; האדם נגאל, והעולם יחד איתו.
המשיחיות הזו הדהדה גם בארץ, בדמותה של יוזמת אוסלו: לרגע אחד, קצר למדי, שררה תחושה ששחר חדש מפציע ושהמרחב כולו עומד להיפתח לרווחה. מאז שהדלת הזו נטרקה בראשית שנות האלפיים – בפיגועי התאומים בארה"ב או באינתיפאדה השנייה בישראל – העולם כולו אחוז במחלוקת קשה בין אוניברסליות ללאומיות, בין התמסרות לתהליך הגלובליזציה להתנגדות לו. זוהי מחלוקת פוליטית אבל גם זהותית וקיומית, שחוצה גם את החברה הישראלית.
דרוש נאום קרב
"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה", כתבה לאה גולדברג. המילים הללו מתאימות גם בשנה הנוכחית. לעיתים נדמה שכל אחד נדרש לכתוב לעצמו נאום קרב. לארגן בראשו ולתת בליבו פשר למצב הכאוטי, להזיה שנקלענו לתוכה. טראומה היא קטיעה, אירוע שהוא "מחוץ לסדר החיים הרגילים", ושחסרים לנו כלים ושפה להכניס אותו לתבניות הקיימות. הניסיון לתת שם ופשר למתרחש, להניח אותו על רצף של עבר, הווה ועתיד, הוא חלק מהחזרת השליטה, מתהליך הריפוי. אני מספר מחדש את שאירע ומטעין אותו במשמעות המייצרת חוסן ומוטיבציה לפעולה, למרות ההווה הקודר.
כך למשל, המשגה של השואה כ"מעמד הר סיני הפוך", כביטויו של פרופ' שלום רוזנברג, דהיינו התגלות מוחלטת של הרוע, היא ניסיון להניח אירוע בלתי נתפס בתוך מסע לאומי מתמשך ורצוף עליות וירידות של העם היהודי, ובכך להנכיח את א־לוהים בתוך המציאות גם בזמן ההסתר. הקריאה שהועלתה לנסח "תורה חדשה" שתיתן מענה רוחני לטבח שמחת תורה, מבוססת על ההנחה שעלינו להרחיב את השפה והתפיסה הדתית כחלק מהשיקום הלאומי וההתמודדות עם האירועים. בנאום הקרב או השגרה שהיחיד נדרש לכתוב לעצמו, צריך להיות סיפור מארגן, כזה שמציב את אירועי השעה בהקשר רחב יותר של זמן ומשמעות.
השפה המשיחית עושה את שתי הפעולות גם יחד: היא מניחה את האירועים על רצף, ובה בעת מייצרת תקווה. המלחמה נגאלת מגורמיה הארציים, הפוליטיים והכלכליים, והופכת ל"גדולה" הרבה יותר מן הסכסוך הספציפי שאנחנו מצויים בו. היא נחשפת כשלב נוסף במלחמה קדומה המאפיינת את ההתנגדות לאתוס ולבשורה הרוחנית של העם היהודי לעולם. המאבק הפיזי על האדמה או על הביטחון מקבל משמעות מיסטית של עימות רוחני בין טוב לרע, בין בני האור ובני החושך. בפרפראזה על דבריו של המצביא הפרוסי פון־קלאוזביץ', שהמלחמה היא "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים", אפשר לראות בה ביטוי מעשי ומוגשם של קרב רוחני בעליונים, כמו מלחמתו של יעקב עם שרו של עשו. הלוחם פועל עם אל, ובמעשיו מקרב את העולם לגאולתו.
נאום קרב טוב אמור להסתיים בשאגת לוחמים. הוא מטעין באנרגיה, כמעט משיש אלי קרב. הלוחמים מוכנים להרוג או להיהרג למען דבר הגדול מהם. רבים מהלוחמים מדברים על הקרב שמאחורי הקרב, על מלחמת הרעיונות והאידיאות. בעשרות השנים האחרונות, אף מדינה מערב־אירופית, חילונית וליברלית, לא נאלצה להילחם על קיומה. אם היה קורה כך, בשם איזה אתוס היא תגייס את אזרחיה למלחמה? מה יגיד המפקד בנאום הקרב? האם נאום לא חייב במהותו להיות משיחי? מצפייה בעשרות נאומי קרב מהמלחמה שלנו וממלחמת רוסיה־אוקראינה, נראה שכמעט שום מפקד איננו מסתפק בטיעון הביטחוני כשהוא מנסה לרתום את חייליו לקרב.
לא להסתנוור מן האור
פרופ' שלום רוזנברג (אביו של אחד מכותבי שורות אלה) נהג לומר שבפני הנוהגים בחושך ניצבות שתי סכנות: לא לראות באפילה, ולחלופין להסתנוור מאור חזק שמגיע מולם. את הנהיגה בחושך הוא דימה למסעו הרוחני של האדם בעולם הזה. ההליכה ללא חזון, ללא מגדלור שמייצר עתיד ותקווה, מזכירה את הדימוי של ערן צור: "עיור בלב ים מי אותו יציל". מהצד השני אורבת סכנת ההסתנוורות: ההליכה אחרי האור, הנהייה אחרי מטרה גדולה, שאינה מאפשרת הקשבה לדרך או ראיית ההולכים לצידנו במסע. מטרה אישית או ייעוד אוטופי עלולים לייצר "דילוג רוחני" עם מחירים מוסריים כבדים.
מתי אפוא הופכת המשיחיות לכוח מניע לתיקון, לאלומת אור ולתקוות חוט השני גם בימים אדומים של פרעות ודמים, ומתי היא עלולה להפוך לתשוקה הרסנית ומסנוורת? מתי היא מחוללת פעולה שמקדמת עתיד חיובי, ומתי היא עלולה לרמוס את ההווה ואת האדם, כפי שקרה לרבות מן התקוות המשיחיות הגדולות של המאה העשרים?
רבי נחמן מברסלב מתאר את הראייה המשיחית כהתבוננות הדורשת צמצום של המבט והתעלמות מסוימת מ"חיזו דהאי עלמא" – המראות של העולם הזה. אולי אפשר לדמות זאת לאדם המנסה לראות את האופק וסוגר מעט את עיניו כדי שיתאפשר לו לראות רחוק יותר. המיקוד מאפשר לראות מעבר או מבעד למציאות הנוכחת, הגלויה; לראות את הטוב שמסתתר ברֶשע, לראות במשכילים מבקשי א־לוהים, לראות את העתיד האופציונלי הגלום בתוך ההווה; לראות מבעד לשועל המסתובב בקודש הקודשים את נבואת הנחמה. השאלה הגדולה היא מתי צמצום המבט הופך לעצימת עיניים, לעיוורון? למצב שבו איני רואה את האדם שמולי כפי שהוא, עם צרכים, רצונות ועמדות משלו? מתי הניסיון לראות אל מעבר למציאות, הופך להתעלמות ממנה?
החזרה לארץ, הקוממיות והריבונות הפכו את המשיחיות לנצרכת ומאתגרת אך גם למסוכנת יותר. בגלות היו למשיחיות השלכות מסוימות על אורח החיים הדתי והבית־מדרשי, ואולי גם על היחס לגויים שסביבנו. במדינה ריבונית, לעומת זאת, ההתנגשות שבין משיחיות למוסר עשויה להשפיע על המרחב הפוליטי שבין האזרחים, ועל האפשרות להכיל חלומות של מגזרים שונים. במילים אחרות: המשיחיות כאן בארץ ישראל היא משיחיות חמושה. כוחה הצבאי והמדיני, ובייחוד החיבור בינה ובין לאומיות מודרנית, הופך אותה להרת גורל. כך, למשל, הפרשנות המשיחית שניתֵן למלחמה הזו תשפיע על האופן שבו ננהל אותה.
אכן, לאור הסכנות הללו ובייחוד בעקבות הרגע המשיחי שהכזיב בשנות התשעים, יש מי שדוחים את הרעיון המשיחי בשתי ידיים. בעשורים האחרונים, וביתר שאת מאז שקיעתו של החלום הסוציאליסטי, החלה הציונות החילונית לראות ברעיון המשיחי איום קיומי על היבט אחר של הציונות, הלא הוא חלום הנורמליות והשאיפה להיות ככל העמים. במובנים רבים זהו פחד ישן מאוד – האימה שהמיתוס היהודי העתיק יבלע את ההוויה הישראלית המתחדשת. הפחד הזה בא לידי ביטוי בהיר במכתבו המפורסם של גרשם שלום לפרנץ רוזנצוויג ב־1926, על המתח המשיחי המונח בליבה של הציונות, בהקשר של החייאת השפה העברית (כאן בתרגומו של אפרים ברוידא):
ביום שהלשון תקום על דובריה — לרגעים היא כבר עושה זאת בימי חיינו, ואלו רגעים צורבים שקשה לשכוח, שבהם כל החוצפה שבהעפלתנו מתבהרת לנו — האם יהיו לנו ביום ההוא בני־נעורים שיוכלו לעמוד בפני מרידתה של לשון קדושה? לשון היא שמות. בּשם חתומה עוצמתה של הלשון, חתומה התהום שלה. לאחר שהעלינו באוב יום־יום את השמות העתיקים, שוב אין לאֵל ידנו להשיב אחור את הכוחות הגנוזים בהם. כיון שהעירו אותם עתידים הם להיגלות, כי על כן ביד חזקה העלינו אותם…. האלהים לא ייאָלם דום בלשון שבה הוא חוזר ומועלה אלף מונים בתוך חיינו".
על פי שלום, העברית הקדומה, התנ"כית, אורבת לישראליות ומאיימת לבולעה חיים. אל הפחד הזה נוסף אלמנט נוסף ומפתיע: הנורמליות עצמה הפכה למעין תקווה משיחית מוכחשת, לניסיון נואש להתבונן אל מעבר למציאות, על כל הסכנות הכרוכות בדבר. האם לא הייתה זו משיחיות הנורמליות, הרצון העמוק להניח את נשקנו ולחיות בשלום עם שכנינו, שהובילה אותנו להתעלמות מן הרוע שהלך וצמח על סף ביתנו? כמו כל שאיפה משיחית, משיחיות הנורמליות היא מערכת הרמטית, וכל איום על אמיתותה נענה בהתקפה עזה. בשנים האחרונות נדמה כי במחוזות מסוימים של החברה הישראלית, הדתיות עצמה הפכה לאויב, כזו המאיימת לקלקל את הרגע המשיחי, קרי השלום המיוחל, שמגיע בעסקת חבילה עם ערכים חילוניים וליברליים, המונח במרחק נגיעה מאיתנו.
אך למרות הניסיונות להתנער ממנה ולכונן מדינה נורמלית ככל המדינות, המשיחיות היהודית היא נתון שלא ניתן לברוח ממנו, בין השאר משום שהיא טבועה בעומקה של הציונות גם בגרסתה החילונית. התחושה הזו עולה גם ממילותיו של איש העלייה השנייה החילוני, ישראל דושמן, בשיר שחובר עבור תלמידי הגימנסיה העברית ב־1912: "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור / פה תהא השכינה שורה / פה תפרח גם שפת התורה".
להתבונן בסדק
מטבע הווייתן, דתות, או אידאולוגיות עם מאפיינים דתיים, נוטות לעבור תהליך של מיסוד והתקבעות, שבו התשוקה המקורית הולכת ומתכהה. עוד בהיותנו במדבר היה צורך להכיל את התנבאותם הספונטנית של אלדד ומידד, מול הממסד הדתי החדש של אסיפת הזקנים. את המשיחיות ניתן לראות כתביעה להחזיר את האש המקורית ואת המטרות הגבוהות למרכז הבמה. אבל דווקא משום שהיא חיונית כל כך, היא עצמה נתונה להתמסדות ולהפיכה למערכת אטומה ונוקשה של אמונות ודעות, שאיננה מאפשרת לאור האלוהי לחדור מבעדה. כך אמר הרב שג"ר בדרשה בעקבות מלחמת המפרץ:
משימתנו היא להשיב את המשיחיות לשורשיה האוטופיים. לאוטופיה שורשים עמוקים בנפש האדם… היא כמיהתו של האדם לטוב. כאשר המשיחיות הופכת לאידאולוגיה… היא מסתלפת, כיוון שהאמונה התרוקנה מתוכנה והיא הופכת לסיסמה. זהו הסיאוב הגדול ביותר העלול לקרות למשיחיות, לאמונה שיש לנו גואל (בריתי שלום, עמ' 479).
בניגוד מובהק לחזון הנביאים שראו את המקדש כבית תפילה לכל העמים, במשיחיות כזו אין מקום לאנשים ולעמים אחרים. שפתה היא לאומית במובן הצר, ובכך היא מחמיצה את ייעודו הרחב של הרעיון המשיחי: להביא ברכה לעולם כולו.
קשה לכתוב כך היום. לאירועי השנה האחרונה נוספה התחושה הקשה והמוכרת כל כך כי העולם בגד בנו ודחק אותנו חזרה אל מקומנו כ"עם לבדד ישכון". אם משיחיות נועדה להביא ברכה לעמים כולם, הרי שנראה כי ברכתנו אינה רצויה. המתח שבין עם לבדד ישכון, המאפשר נפרדות וזהות פרטיקולרית, ובין "ונהרו אליו כל הגויים", המזכיר את האחריות האוניברסלית, הוא מפתח למשיחיות מתוקנת. הוא מכריח אותנו לקיים דיאלוג עם המוסר האוניברסלי ועם המגמות התרבותיות והפוליטיות שמעבר לים.
ערב המלחמה, החברה הישראלית מצאה את עצמה לכודה במערבולת בין כוחות סותרים הגוררים זה את זה מטה. מחד, יש מי שפועל בנמרצות לדכא ולהכחיש את הרעיון המשיחי (ולעיתים אפילו את הדתיות עצמה), מתוך רצון נואש להגן על פרויקט הנורמליות ולשוב לחלום שהכזיב לפני כשלושים שנה. מול ההכחשה ניצבת עֶמדה משיחית צרה ונוקשה, הכוללת מחשבות על שחזורו של בית המקדש השני ומושקעת יותר מכול בזקיפות קומה לאומית.
מתוך המתח המזיק הזה נזרקנו אל חודשי המלחמה הארוכים, מלווים בבליל של רגשות עזים: סולידריות מחודשת ותחושת ייעוד מחד, ומאידך אכזבה מן התחושה כי לא ניתן לחמוק מבדידותו של הגורל היהודי. בתשתיתה של הטלטלה הזו ממתינה לנו שאלת היסוד, שהיא גם שאלת התשתית של המשיחיות: מה אנחנו עושים כאן בכלל? האם, מעבר לקיום הפיזי שלנו, יש גם משמעות וייעוד לחיים על האדמה הזו?
ב־1921 אמר מרטין בובר למאזיניו: "זה תלוי בכם אם ארץ ישראל תהיה מרכז אנושי או אלבניה יהודית; ישועה לבני אדם או כלי משחק בידי מעצמות גדולות". מאה שנה חלפו, והשאלה הזו עדיין עומדת לפתחנו. המציאות נסדקה, ולפני שאנחנו רצים למלא את הסדק ולהעלים אותו מתחת למעטה אידיאולוגי ודתי, עלינו להתבונן באור שחודר דרכו – לא להתכחש לרצון המשיחי שהביא אותנו לכאן, או לחנוק אותו באידאולוגיה עקרה ומצומצמת. האם נצליח לכונן משיחיות חדשה, כזו שאינה מסתפקת בחיי העולם הזה, ומבקשת להיות גם ישועה לבני האדם כולם?
