כבר עשרה חודשים הגליל נטוש. כבר עשרה חודשים צה״ל וחיזבאללה משחקים פינג־פונג זה עם זה. חיזבאללה יורה טיל נ"ט. פינג. ישראל מחסלת את החוליה שירתה. פונג. חיזבאללה משגר כטב"ם לעבר בסיס. פינג. ישראל מחסלת את מומחה הכטב"מים של חיזבאללה. פונג. ובזמן שישראל משחקת פינג־פונג, הצפון נותר ריק מאזרחים, ולשיבתם של הפליטים בארצם אין אופק. מנקודת המבט הזאת, ההתקפה על מג׳דל־שמס בשבת שעברה אינה "אסון", היא מחדל. היא תוצאה ישירה של התנהלות ש״מכילה״ את ההתקפות של חיזבאללה, במקום לסיים אותן.
שורשיה של ההתנהלות הזאת עמוקים, והיא לא התחילה באוקטובר 2023. אחרי מלחמת לבנון השנייה ישראל אימצה באופן לא רשמי את המלצת ועדת מרידור לעדכון תפיסת הביטחון שלה. מעתה ביטחון ישראל לא יעמוד על שלוש רגליים – הרתעה, התרעה והכרעה – אלא על ארבע: הרתעה, התרעה, הכרעה והתגוננות. הסיבה מובנת: במהלך מלחמת לבנון חיזבאללה ירה אלפי רקטות לצפון ישראל, ההגנה על העורף נעשתה דחופה ומקבלי ההחלטות רצו לתת לה מענה. וכך סוגיה שתמיד התקיימה במלחמות ישראל הפכה לרכיב חשוב באסטרטגיית הביטחון.
ועדת מרידור חשבה שההתגוננות תשפר את מרחב התמרון של הדרג המדיני ותחזק את ההרתעה. אם העורף מוגן, ישראל יכולה להרשות לעצמה לצאת למבצעים ארוכים ומורכבים יותר, וליהנות מאורך הנשימה שנותנת לה ההתגוננות. בפועל קרה ההפך – ההתגוננות הפכה את צה"ל ואת ישראל לפסיביים הרבה יותר. משאבים הופנו מבניין הכוח ההתקפי להקמת מערכות הגנה, כמו כיפת ברזל, מערכת החץ וגדר הגבול ה"חכמה" מול עזה. אך דווקא משום שפחת הנזק שהאויב יכול לגרום, פחת במקביל גם התמריץ לצאת למבצע צבאי נחרץ כדי למגר אותו. אם הרקטות מעזה או לבנון הן רק "טפטוף", למה לסכן חיילים בכיבוש השטח ובטיהורו מאויב? עדיף לפגוע ביכולת של האויב לירות, ועדיף לעשות זאת מרחוק. התמרון הקרקעי הוחלף באש מנגד, בעיקר תקיפות אוויריות. מכוח מחץ שמבטיח את התנאים לניצחון של צבא היבשה, הפך חיל האוויר לכוח הלחימה העיקרי. כוחות היבשה הפכו לרכיב משלים, מתלווה.
עדות לדברים אפשר למצוא בנאום של תא"ל רומן גופמן ב־2019, כמפקד חטיבת השריון 7, כשפנה לרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט: "המפקד, אני רוצה להגיד לך שאנחנו (כוחות היבשה, נד"פ) מוכנים ורוצים להילחם. יש רק בעיה אחת. אתם לא מפעילים אותנו".
חיזבאללה בלבנון, אפילו יותר מחמאס, הוא כנראה הדוגמה הטובה ביותר לכישלון המוחלט של השינוי האסטרטגי הזה. מעולם לא היה ספק שחיזבאללה מתעצם והופך לאיום חמור על ישראל. בחמאס זלזלו, ומשום כך נמנעו מכיבוש עזה עד טבח 7 באוקטובר. מה התירוץ לגבי חיזבאללה? הרי אם היה ברור שמדובר באיום הולך ומחמיר, מדוע לא נעשה דבר?
במקום ליזום שינוי אסטרטגי, ישראל נשענה על התגוננות ועל תקיפות מהאוויר כדי ליצור הרתעה, ואם אפשר גם להאט מעט את קצב ההתעצמות של האויב. ישראל הפכה למדינה שמשלימה עם האיומים עליה. הירי על הגליל לא התחיל באוקטובר 2023: לא רבים זוכרים, אבל המתקפות הללו חזרו כבר ביוני 2007, כשנה אחרי סוף מלחמת לבנון השנייה. עם הזמן למדו הצדדים להכיל זה את זה – חיזבאללה "שחרר לחץ", אמרנו, דרך ארגונים פלסטיניים בלבנון, וצה"ל השלים בשתיקה, והתמקד בתקיפת שיירות נשק בסוריה.
הפינג־פונג בצפון בן יותר מעשור, כמעט שניים. האם ממשלת ישראל מצוידת בנחישות הדרושה כדי לעצור אותו?
