בישיבת הממשלה שהתקיימה היום (א') התקבלה החלטה להאריך, בהוראת שעה, את שירות החובה לשלוש שנים מלאות, זאת לאחר שקוצר ל-32 חודשים בשנת 2015, וכשהכוונה המקורית הייתה לקצרו אפילו יותר, ל-30 חודשים, עוד השנה. הצעד זכה לביקורת רבה, בשל הכבדת הנטל על הציבורים המשרתים, במקביל להמשך המצב הנוכחי שבו כמעט ואין גיוס מהציבור החרדי.
על אף שתחושת העוול בהחלט מובנת, בסיטואציה שבה לוחמים מילואימניקים מתקרבים ל-200 ימי מילואים מאז שהתחילה המלחמה, אין מנוס מלהאריך את שירות החובה. הרבה יותר פשוט וקל, והרבה פחות מזיק, להאריך את שירות החיילים סדירים בתקופה קצרה נוספת, אשר מחזירה את אורך השירות למה שהיה עד לפני פחות מעשור, מאשר להמשיך את המצב הקיים, שבו הם משוחררים ומגויסים מייד לשירות מילואים יקר.
אך למרות שלא הייתה לה ברירה אלא לבצע את הארכת השירות, הממשלה צריכה להתבייש שהצעד מבוצע במקביל לאוזלת יד (במקרה הטוב) בכל מה שנוגע לגיוס של הציבור החרדי, ואף גרוע מכך – בזמן שהיא ממש נאבקת להמשיך את אי הגיוס, ולדאוג לכך שהחרדים לא ייפגעו כלכלית או ישלמו כל מחיר אחר מההחלטה הקיבוצית שלהם לא להתגייס. הביקורת בעניין מוצדקת, והזעם הציבורי מובן. אבל בסוף יש מציאות – מדינת ישראל נלחמת כשיש לה גירעון חמור בלוחמים, וגירעון חמור לא פחות בכסף, והארכת הסדיר במקום עוד כמות אדירה של ימי מילואים היא רע הכרחי.
אי אפשר להתעלם מעמדתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, שקבעה שללא נקיטת צעדים לגיוס תלמידי ישיבות – התיקון אינו חוקתי. זהו אינה המקרה הראשון בו ניתן להבחין בחוסר יכולתה של בהרב-מיארה להבחין בין צעדים שאותם היא אינה מחבבת, לבין "מניעה חוקתית". כיצד ניתן לטעון שהארכת השירות למה שהיה הסטנדרט עד לפני מספר לא רב של שנים מצדיקה פסילה של תיקון חוק? ועד כמה ניתן למתוח את אי החוקתיות, אליבא דבג"ץ, בהמשך אי הגיוס של החרדים, על כל צעד שנועד לאוכלוסיות אחרות?
הטענה של היועמ"שית אינה מחזיקה מים גם ברמה הפרקטית: אפילו אם ממשלת ישראל הייתה מגלה התנהלות מופתית, משנה את כל מבנה התמריצים הכלכליים כך שיביאו ליותר גיוס, ומתחילה לפעול במלוא המרץ בשליחת צווים ובבניית מסגרות מותאמות (כפי שהיה ראוי מזמן שתעשה), הרי שמדובר בתהליך שלוקח זמן. החרדים, לצערנו, אינם עומדים להתגייס בטווח הזמן המיידי, אף אם הממשלה הייתה שונה בתכלית, ואילו המלחמה היא כאן ועכשיו. שירות המילואים הבלתי נגמר של מי שאתרע מזלם הוא כאן ועכשיו. ואת הפתרונות צריך לתת לא רק לטווח הארוך, אלא גם כאן ועכשיו. עם הצדק של גלי בהרב-מיארה אי אפשר לקנות במכולת, ולא לנהל מלחמה. צה"ל צריך חיילים, לא ניהול מאבק חוקתי, מוצדק ככל שיהיה, על גבו, תוך כדי המלחמה.
תיקון לקונספציית "צבא קטן וחכם"
וחשוב לזכור דבר נוסף – הארכת השירות אינה קשורה דווקא לאי הגיוס של החרדים. נראה שכמו צעדים נוספים, ההחלטה לקצר את השירות הייתה חלק מהקונספציה הידועה לשמצה – אותה שורת ההחלטות להפיכתו של צה"ל לצבא הקטן והחכם, שהובילו אותו לסגור אוגדות, להיפטר מתותחים וטנקים, ולשכנע את עצמו ואת כולנו שהוא מסוגל להסתדר עם פחות צבא ויותר טכנולוגיה. באותה השורה ניתן בהחלט להציב את ההחלטה לקצר את השירות הקרבי, ולאפשר לצבא ליהנות משירות צבאי אפקטיבי של שנתיים בלבד (לאחר סיום ההכשרה) של הלוחמים. למעשה, השאלה אינה צריכה להיות מדוע יוחזר השירות הצבאי לאורכו המקורי, אלא מדוע החלטה זו לא התקבלה ב-8.10 בבוקר.
הניסוי נכשל. אנחנו צריכים צבא גדול, ולא יכולים להרשות לעצמנו את הפריבילגיה של שחרור הלוחמים הסדירים שלנו כשהם בשיא כושרם וכישוריהם הקרביים בזמן שכולנו קיווינו שנוכל. אי הגיוס של החרדים הוא בהחלט חלק מזה – אנחנו נהיה זקוקים לכניסה של אוכלוסיות נוספות מתחת לאלונקה, כדי שהנטל על הציבורים האחרים יחזור לרמה שניתן לחיות עמה, והגיע הזמן לפעול לכך ברצינות, ומי שימשיכו לעכב את הטיפול בנושא יזכרו לדראון עולם. ועדיין, אחרי הכול, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה:
צה"ל צריך לוחמים. הוא צריך אותם עכשיו. צה"ל לא יכול להרשות לעצמו לשחרר את הלוחמים מתי שהוא רצה לשחרר אותם, ולא יהיה מסוגל לעמוד לאורך זמן בעלויות של הארכת שירות במודל של מילואים לכל הלוחמים. בבחירה הלא נעימה בין גיוס לוחמי מילואים מבוגרים עם משפחות וילדים, לבין להרחיק ללוחמים הסדירים בעוד ארבעה חודשים את תחילת החיים האזרחיים, הדילמה – על אף שאינה נעימה – אינה באמת קשה.
