כבר שמונה חודשים, הדלקת הטלפון במוצאי שבת מלווה בציפיית "אולי הפעם". אי אז באוקטובר, פעימות הלב עוד היו מואצות, משוכנעות מדי מוצ"ש שדממת האלחוט הפרטית תסתיים בקול תרועת ניצחון של שחרור חטופים. ואם לא במוצאי שבת, אז באיזה בוקר מבשר טובות. ואם לא בבוקר אז לפחות לעת ערב, ואולי בלילה, רגע לפני השינה.
בציר מקביל נעה חרדת ה"הותר לפרסום" באופן דומה, עד שהשתלטה על התודעה. מיום ליום הפכו רגלי המבשר לחשש תמידי, ששחק את אשליית ממתיקי השעה. משהו מהתקווה התמימה ההיא נותר בעומק הלב, אך בשיעורים הולכים וקטנים. כי הרי אם זה היה סוף־סוף קורה, היינו שומעים משהו במהלך השבת. איזה שכן מכיתת הכוננות היה אומר משהו במנחה; איזו דתל"שית מקומית או חייל מהבסיס הסמוך היו מתחילים להעביר את השמועה.
ואז פתאום זה קרה. שמועת צהריים מבוססת היטב, שמועה טובה. פתיחת הטלפון הנרגשת נועדה הפעם לדלות עוד פרטים, לראות את הפנים ואת החיוכים, להריץ את שידורי הצהריים אחורה, לצפות בהם כשהיו שידור חי. כשהשדרנים בכו, כשהמנחים קרנו – הפעם מהתרגשות, הפעם מתוך שמחה עמוקה.
אפילו התפטרותו של בני גנץ מממשלת החירום, אחרי 24 שעות, לא הצליחה לטשטש את ההתרגשות הלאומית העצומה. למביני העניין יש כמובן פרשנויות מעמיקות בעד ונגד פרישת המחנה הממלכתי מהקואליציה, וכיצד היא תשפיע על תמונת המצב הפוליטית, אבל לנו – הצופים מהצד – יש תמונה בהירה למדי של המצב הלאומי: אנחנו מלוכדים בשאיפה לשחרור החטופים ולניצחון.
אחוות השלטים שיצאו בבהילות לעדכן את השכנים הדתיים בבניינים המשותפים לא עומדת אולי בכללי שמירת השבת, אבל היא מלמדת על סולידריות נפשית עמוקה. לחבר'ה מהקומה למעלה – בכל עיר, וללא שום תיאום ביניהם – היה ברור שבניגוד לנטען ברשתות, באולפנים ובכיכרות, הכמיהה לשובם של החטופים אחידה אצל כולנו. הרכנת הראש הלאומית נוכח מותו של קצין הימ"מ ארנון זמורה, ומחוות התודה מקצה לקצה, לימדו שגם לא נס לחו של הקונצנזוס סביב גיבורי ישראל לובשי המדים. אלה ואלה רגשות טהורים ועילאיים.
משיכת החבל ואנחנו
ביקום מקביל, של מקבלי ההחלטות, מתנהלת מערכה פוליטית שבניגוד לשמועות לא לקחה לעצמה פסק זמן ולו ליום אחד. גם בשעות הקשות ביותר במלחמת החרבות האינסופית שביניהם, לא היה רגע של חסד, של בחירה לדבר אל כלל האומה ולא אל כלל הבייס המתנדנד.
עם או בלי תאריך יעד מוקדם או מאוחר, מערכת הבחירות מתנהלת כאן שעה־שעה. זה המצב הסטטי של המדינה בחמש השנים האחרונות, לכל הפחות: קמפיין צופה פני עתיד שממוטט לנו את ההווה, בהשתתפות כל אחת ואחת מהמפלגות שמעל לאחוז החסימה או מתחתיו. מערכת בחירות, מטבעה, היא אירוע מקטב שדורש עקשנות ללא עיגול פינות, וכך רצף הבחירות והאי נכונות להשלים עם ההכרעה פעם אחר פעם, משני המחנות, הביאו אותנו למצב החברתי העגום שאנו מצויים בו היום. ואתמול. ושלשום.
כשבשום צד אין מנהיג שמוכן לדבר לכולם, אבל באמת לכולם, אנחנו נותרים עם הצהרות ריקות מכאן ומכאן. קצות המחנות מושכים את נציגיהם בחבל עד לסכנת קריעה של מרכז הכובד החברתי – שאמור להיות הכוח המכריע, הכוח המצמיח של המדינה. כמו מעודדים בזירת קרב מיוזעת ואכזרית, מלהיטי היצרים עומדים סביב הזירה הפוליטית ושואגים בפראות, בדרישה להכרעת היריב.
תחת הנוקאאוט התורן מוטחת לקרקע לא רק אישיותו הפוליטית של נבחר הציבור, אלא גם בוחריו כולם. הוא יוצא מדמם ונחוש לנקום, והוא יגיע סוער ועקשן עוד יותר בסיבוב הבא. והסיבוב הבא לא זקוק לתאריך, הוא כאן בקרבות רחוב שעה־שעה, יום אחרי יום, אתגר לאומי אחרי אתגר לאומי.
בזמן שאנחנו אמורים לעמוד מול העולם ולהשמיע קול אחד, צלול וחד, אנחנו מייצאים מוזיקת רעש שמתפזרת לכל הכיוונים, משרתת את האויב בשלל טונים מבהילים, ומותירה את טובי בנינו במבוך זיופים. החלק המרתק והבעייתי במיוחד הוא שכולם צודקים. מתקפת הטרור והמלחמה שבאה בעקבותיה נתנו עוגן לכל אחת מהטענות – משמאל ומימין. מי שחשב ממילא שנתניהו הוא אסון למדינה, קיבל מחדל אסוני במשמרת שלו. מי שחשב שאוסלו וההתנתקות הם דלק לטרור, קיבל את אותה גושפנקה מאותה מתקפה. צדק מי שחשב שאנחנו לא מוכנים, צדק מי שטען שאי אפשר עלינו, צודקת טענת הדשדוש כפי שצודקת טענת "יכול נוכל לה".
כבר מזמן חצינו את גבול ה"מבולבלים? גם אנחנו", והתבססנו בטריטוריית "מבלבלים, גם אנחנו"; כי אנחנו חלק מהסיפור המורכב הזה, חלק מהבלבול, מהקולניות הזייפנית שלא יודעת לנשום את המציאות בנשימה עמוקה, בסבלנות, בהקשבה. רגע החסד של השבת שעברה, שהראה לנו את הצד השני של "בכל מחיר", שהוכיח שבזמן שאנחנו מתווכחים יש מי שרוקמים עבורנו ניצחונות, ושאנחנו לא באמת יודעים כלום – החזיר אותנו למי שאנחנו באמת.
ייאוש התמונה הפוליטית לא מצליח לטשטש את תמונת המצב הלאומית. עדכוני הדתיים, ריקודי השמחה של ישראלים בחוף הים ובבתי הכנסת, של טיילנים ישראלים ברחבי העולם ושל מברכי "הטוב והמיטיב" בשם ובמלכות בתוספת לחישת "מתיר אסורים", כל אלה מלמדים שעַם האריות הזה לא מתכוון לוותר על נקודת החיבור שלו, ולא מוכן לתת לרקמת הסולידריות שלו להיפרם.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
