באמצע אפריל דווח על חשש בישראל מפני צווי מעצר בינלאומיים שיונפקו נגד בכירים ישראלים, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו. החשש הוא שבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, ICC, יוציא צווי מעצר נגד בכירים על רקע המלחמה בעזה. מאז מתרבים הדיווחים על לחצי הממשלה בישראל על בית הדין שלא יוציא את הצווים. צעד כזה, אם יקרה, יפגע לא רק בחופש התנועה של צמרת המדינה בחו"ל, אלא גם בתמיכה המוסרית בישראל, ועלול לעודד הטלת עיצומים נגדה.
מי הסמיך את בית הדין הפלילי הבינלאומי לפעול נגד ישראל, או נגד כל מדינה אחרת? כדאי תחילה לציין ש־ICC אינו בית הדין הבינלאומי לצדק, ICJ. בית הדין הבינלאומי לצדק הוא גוף של האו״ם והוא שופט מדינות, לא יחידים. הוא כפוף למועצת הביטחון, ואת פסקי הדין שלו הוא מעביר למועצת הביטחון, והיא זאת שמחליטה מה לעשות על בסיסו.
ICC, בניגוד לבית הדין הבינלאומי לצדק, הוא גוף עצמאי. התובע הכללי שלו יכול ביוזמתו לפתוח בחקירה, בלי שמועצת הביטחון או מדינה כלשהי פנתה אליו. את ההחלטה להוציא צווי מעצר מקבל בית המשפט לבדו, לאחר שהתובע מציג את רשימת צווי המעצר שהוא רוצה להגיש, את האשמותיו ואת הראיות שיש בידו, והשופטים מחליטים אם לאשר את הבקשה או לא.
ICC מטפל בארבעה סוגי פשעים: השמדת עם (ג'נוסייד), פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ו"פשעי תוקפנות". הקטגוריה האחרונה כללית ביותר, ויכולה לכלול כל פעולה שמדינה עושה למעט בלימה של התקפה ישירה עליה. הודות ללחץ אמריקני, סמכות בית המשפט בתחום של פשעי תוקפנות הוגבלה: מדינות חברות בבית הדין יכולות להחריג את עצמן מפשעי תוקפנות ובית הדין אינו יכול לשפוט אזרחים של מדינות לא חברות על פשעי תוקפנות. ועדיין, סמכות בית המשפט רחבה ביותר.
בית הדין יכול להתחיל בחקירה אם הוא מאמין שמערכת המשפט המקומית אינה עושה די לחקר הפשעים של אזרחיה, או שנעשו בשטחה. מי קובע אם מערכת המשפט המקומית עושה מספיק? בית הדין הפלילי הבינלאומי עצמו. למשל, אם בית הדין חושב שישראל אינה עושה מספיק כדי לחקור ולשפוט פשעי מלחמה שנעשו בידי אזרחים ישראלים, הוא יכול לפתוח בחקירה עצמאית נגדם.
אבל כאן לא מסתיימת סמכותו החריגה. ישראל אינה חברה בחוקת רומא, אמנת היסוד של בית הדין הפלילי, אבל סמכות בית הדין אינה מוגבלת רק לאזרחי המדינות החברות בו. הוא יכול לחקור כל אזרח כל עוד הוא פעל בשטח של מדינה חברה בבית הדין, או אפילו מדינה שרק הצהירה שהיא מכירה בסמכות בית הדין הפלילי. לדוגמה, אוקראינה אינה חברה בחוקת רומא, אך הצהירה שהיא מכירה בסמכותו. זה הספיק לבית הדין כדי להוציא צו מעצר נגד ולדימיר פוטין, אף שרוסיה גם היא אינה חברה בבית הדין הפלילי. אז מדוע בית הדין יכול לדון בפשעים של ישראלים? כי הרשות הפלסטינית הצטרפה לאמנת רומא ב־2015, וכך אפשרה לבית הדין לדון ב"פשעים" לכאורה בשטחה, כולל עזה ומזרח ירושלים; ובמרץ 2021 הודיע התובע הכללי של ICC כי הוא פתח בחקירה של פשעי ישראלים בשטחי "מדינת פלסטין", כולל עזה ומזרח ירושלים. כעת, כאמור, מתכוון בית הדין להוציא צווי מעצר למנהיגים ישראלים.
בית הדין אינו כפוף לשום גוף שנבחר באופן דמוקרטי, וגם לא לגוף המורכב מנציגי מדינות ריבוניות שחלקן דמוקרטיות, כמו מועצת הביטחון של האו"ם; סמכותו אינה מוגבלת למדינות שהסכימו לקבל את סמכותו; וכך, אזרחי מדינות עצמאיות יכולים לגלות שהם נשפטים בידי גוף שארצם מעולם לא בחרה להצטרף אליו, על מעשים שעשו כחוק בארצם.
בהיעדר כוח משטרה הכפוף לבית הדין, הוא תלוי במדינות החברות בו כדי שיאכפו את צווי המעצר שהוציא. רוב מדינות אירופה, אמריקה הלטינית ואפריקה שמדרום לסהרה הן מדינות חברות; החריגות הבולטות הן המעצמות הגדולות – ארה"ב, סין, רוסיה, הודו וכמה מדינות קטנות, כולל ישראל. סיפורו של ICC משקף מגמת עומק במשילות הגלובלית: מערכת של מדינות ריבוניות, הקובעות בהסכמה מה יהיו החוקים והנורמות ביניהן, מוחלפת בהדרגה אך בהתמדה במערכת של מוסדות בינלאומיים המכפיפים מדינות ריבוניות תחתם.
זה קורה במישורים של משפט בינלאומי, אבל גם בתחום הבריאות (ארגון הבריאות העולמי, WHO) ובתחומי האקלים והכלכלה. המוסדות הללו, שפעילותם מונעת בידי פקידים, קובעים חוקים ונורמות שהופכים למחייבים בזירה הבינלאומית, ו־ICC הוא אולי הדוגמה הבוטה ביותר של המגמה הזאת.
