"אין ספק שההיסטוריה היהודית תזכור בעוד אלפי שנים את ג'ו ביידן כגדול חסידי אומות העולם בכל הזמנים", כך צייץ כתב הארץ והאקונומיסט אנשיל פפר יום לאחר המתקפה האיראנית על ישראל. תגובתו של פפר אמנם מוקצנת, אך יש להודות כי אינה חריגה. בצורתה שלה היא מייצגת סנטימנט רווח של אהדה גדולה לביידן בשמאל הישראלי. האחרון נתפס כניגודו החיובי של הנמסיס האולטימטיבי – בנימין נתניהו.
על כך שהנשיא ביידן הוא ידיד אמת של ישראל איש לא יחלוק. הנשיא התייצב לצידה של ישראל ב-7 באוקטובר, ממשלו ממשיך להעביר סיוע צבאי לצה"ל וכוחות אמריקנים לקחו חלק בהגנה פעילה על מדינת ישראל מפני טילים וכטב"מים איראניים. ואולם, בכך אין לטשטש את מה שעתה הוא בגדר עובדה ברורה כשמש: מדיניות החוץ האזורית של ממשלו אינה צולחת ועלולה להזיק לאינטרסים של מדינת ישראל.
הכישלון הראשון והברור של הנשיא ביידן טמון בשחיקתה עד דק של ההרתעה האמריקנית. ביטוי מוחשי לשחיקה זו ניתן למצוא בעובדה שאמירתו הפומבית של הנשיא שכוונה לאיראן לפיה אל לה לתקוף את מדינת ישראל זכתה להתעלמות בוטה. לא רק שהאיראנים לא הבליגו על מעשיה של ישראל, מתקפתם הייתה יוצאת דופן בתעוזתה והיקפה.
ההחלטה האיראנית לתקוף את ישראל למרות אזהרתו המפורשת של ביידן להימנע מכך, מעידה כי האיראנים לא חששו מתגובה אמריקנית חריפה על שימוש בכוח נגד בעלת בריתה הקרובה. כלומר, הם הבינו כי מאחורי המילים הגדולות של ביידן לא מסתתר מקל גדול. אם הרתעה היא, כדברי הפרשן הפוליטי מתיו קונטיננטי, איום אמין באסקלציה צבאית מיידית וחזקה, הרי שכל מדינות האזור ערות לכך שאין דבר שהממשל הדמוקרטי רוצה להימנע ממנו יותר מאשר שימוש נרחב בכוח צבאי. ובשכונה שלנו, אין דבר פרובוקטיבי יותר מהפגנת חולשה.
השחיקה בהרתעה האמריקנית תורמת למה שהוא הכישלון הברור השני של הממשל הדמוקרטי – חוסר הצלחתו להשפיע על ארגון הטרור חמאס, תרומתו להקשחת עמדותיו ואוזלת ידו לנוכח פעולות חיזבאללה. עד כה אין בידינו אף עדות אמינה לכך שהממשל האמריקני הצליח לגרום למתווכות השונות, ובפרט לקטאר ולמצרים, להשפיע על עמדת חמאס בצורה ניכרת במשא ומתן. אדרבה, חמאס דחה הצעה אמריקנית נדיבה לעסקת שחרור חטופים שלה הסכימה ישראל, דחייה שלא זכתה לאף תגובה אמריקנית. קטאר, המסבסדת של חמאס, גם היא טרם זכתה לאיזשהו איום רציני מצדם של האמריקנים. בכירי חמאס עדיין לא גורשו מהמדינה בבושת פנים.
בצורה פרדוקסלית, חוסר ההצלחה האמריקני להשפיע על חמאס מוליך את הממשל להגדיל את הלחץ דווקא על ישראל. במקום שהממשל ידחוק בישראל להיכנס לרפיח, הוא בוחר להתנגד למהלך פומבית. במקום שהממשל יסכים לצמצום הסיוע ההומניטרי לרצועה כאמצעי לחץ על הארגון, ביידן ובלינקן מפצירים בישראל להגדילו ובכך מחלקים הישגים חינמיים לארגון הטרור. במקום שהממשל יעמד מאחורי הממשלה הישראלית, בכירים במפלגה הדמוקרטית קוראים לנתניהו לפנות את מקומו בעיצומה של מלחמה. חמאס וחיזבאללה רואים זאת ומגיבים בהתאם.
הכישלון האמריקני השלישי הוא כישלון בדמיון פוליטי. אירועי 7 באוקטובר היו עבור הציבור הישראלי קו פרשת מים בבחינת מה שהיה הוא לא מה שיהיה. כישראלים הבנו לא רק ששקט הוא רפש, אלא שכל טריטוריה פלסטינית שלא נתונה לשליטה ביטחונית ישראלית – סופה להפוך לבסיס טרור אימתני. ואולם הממשל הדמוקרטי ממשיך לדבוק באותן נוסחאות ישנות של 6 באוקטובר. חמאס, לדברי הממשל, אינו מייצג את הציבור הפלסטיני ושאיפתו היא עודנה מדינה פלסטינית. הממשל, במילים אחרות, לא נותן לעובדות לבלבל אותו. התוצאה היא מדיניות חוץ המבוססת על אשליות וכזבים.
הפגנת סולידריות, מילים חמות וסיפורים לבביים על גולדה הם בגדר מתאבן נחמד אך אינם מהווים תחליף למדיניות חוץ איתנה. חוסר הנכונות להשתמש בעוצמה צבאית, חוסר הרצון לגבות מחיר משחקנים אזוריים סוררים, לחץ תמוה על בעלת ברית קרובה הנתונה בלחימה במספר חזיתות ודבקות במתכונים מדיניים שפג תוקפם – כל אלה ועוד הם סימן לאיוולת וכישלון. במבחן התוצאה, הנשיא ביידן ייזכר כמי שתחת כהונתו המזרח התיכון עלה בלהבות.
