בשנת 1870 הכריזה מועצת הוותיקן כי האפיפיור אינו יכול לטעות בענייני אמונה. ההכרזה הזו בעייתית מבחינה לוגית, כי מי ערֵב לכך שהיא עצמה אינה טעות. אך לא הבעיה הלוגית אלא ההשלכות הפוליטיות הן שעוררו את חמתו של קנצלר גרמניה רב הכוח, אוטו פון ביסמרק. הוא חשש שהמיעוט הקתולי בגרמניה יהיה נאמן לאפיפיור יותר מאשר לקיסר גרמניה ולממשלתו. ביסמרק פתח ב"מלחמת תרבות" כנגד הכנסייה. מלחמתו נכשלה, אך הביטוי נשאר.
בשנת תשע"ח שמענו יותר ויותר על מלחמת תרבות בישראל בין דתיים לחילונים. אינני נבהל ממלחמות תרבות. צריך לזכור שלמלחמת תרבות יש יתרון גדול על פני מלחמה אחרת: לא יורים בה, אלא רק צועקים. כאשר מתחוללת מלחמת תרבות, אין סיבה להתכחש לה. אך כשאין מלחמה, לא צריך להמציא אותה. יש היום בישראל מלחמת תרבות מרה, והיא מתחוללת בתחום שונה לגמרי: בין ערכי המשפחה המסורתית לבין מערך הפירוק המכונה "המשפחה החדשה". אך על דת ומדינה אין שום מלחמה. מלחמת ההדתה היא האמא של הפייק־ניוז.
למה אין בישראל מלחמת תרבות אמיתית בענייני דת? משתי סיבות. ראשית, המחנות המקוטבים של דתיים וחילונים נפרמו מזמן, ועברנו לקיום של רצף. התופעה הזו מציגה בפנינו, המחנכים, אתגרים קשים מאוד. אני בשום אופן לא מסתפק בכך שתלמידיי יהיו "על הרצף הדתי"; אני רוצה שיהיו עובדי ה' בכל לבבם. אך מבחינה ציבורית, לתופעת הרצף יש תוצר לוואי חשוב: רוב הישראלים מתכנסים למכנה משותף מסורתי, שבו המחלוקות בענייני דת מאבדות מעוקצן. יש בזה טוב ויש בזה רע, ובכל אופן – זו המציאות.
יתר על כן: גם אלו ששייכים באופן מובהק לאחד המחנות, כמוני אני, נוטים היום להסכים לעמדות פשרה בסוגיות דת ומדינה. למה? כי אחרי שבעים שנה של אותו ויכוח לעוס, שני הצדדים הבינו שלא יצליחו לממש במדינה את כל חלומותיהם. לפני קום המדינה, הרב הראשי יצחק הרצוג השקיע מאמץ אדיר בחיבור חוקה למדינת ישראל לפי ההלכה. הוא התאכזב מרה כשגילה שלמנהיגי המדינה לא אכפת מה אומרת ההלכה. אנחנו כבר לא מופתעים. הבנו זה מכבר שהמדינה לא תתנהל רק לפי אמונותינו. גם המיינסטרים החילוני כבר התרגל לכך שיצטרך להתפשר.
המריבות המרות בנושאי דת שהתחוללו בשנה האחרונה הן בדרך כלל תוצר של הסתה מסולפת ומכוונת מצד מיעוט קטן. אנשי אופוזיציה, שלא מצליחים לקנות לבבות למשנתם המדינית, מחפשים דרכים אחרות להתנגח בממשלה. על כך נוסיף שיש בישראל הקצנה: הקצנה ליברלית. בזמן שהמיינסטרים הולך לכיוון המסורתי, השוליים האנטי־דתיים מקצינים והולכים. כשהם מתלוננים שהמדינה נשמטת להם מבין האצבעות זה לא משום שהמדינה השתנתה, אלא משום שהם השתנו. בישראל תשע"ח יש לצערי הרבה יותר עסקים הפתוחים בשבת מאשר לפני שלושים שנה, ובכל זאת שוועת החילונים הקיצוניים עולה השמיימה.
שוב ושוב חזרה השנה אותה סיטואציה מגוחכת: בליל שבת, כששר החינוך בנט לא יכול להגיב, מעלים בחדשות האשמות חמורות על הדתה בספרי הלימוד. במוצאי שבת, כששר החינוך מדליק את המחשב, הוא מגלה לנו שהספר המסוים הזה בכלל נכנס למערכת החינוך בתקופת השרה יולי תמיר. תמיד היו סממנים יהודיים במערכת החינוך, אלא שבעבר זה לא הפריע לאף אחד.
וכך גם בצבא: בזמן שבַּמציאות הולכת ונשחקת ההפרדה בין חיילים לחיילות, בדמיונם של לוחמי ההדתה נכבש צה"ל בידי הדתיים. הרי תמיד היו לחיילי צה"ל סיורי סליחות, תמיד היו נוהלי כשרות, ותמיד גם קרו פה ושם חיכוכים בין דתיים וחילונים. מי שרואה סחף דתי בצבא רואה מהרהורי ליבו, או סתם מחולל במזיד מהומה שקרית. טענה אחת של הפעילים הללו היא אמת גמורה: שיעור הדתיים בין קציני השדה הולך ועולה. זו אכן אמת, ואין לנו אלא להתנצל על כך שילדינו נלחמים גם בעבורכם.
יש להודות, שגם אנחנו הדתיים לא נקיים מאשמת המריבות המיותרות. גם אצלנו יש כאלו שמחפשים סכסוכים במקום לחפש פתרונות. האמבוש של כמה ארגונים דתיים נגד הרמטכ"ל, למשל, היה מסולף ומיותר. כשם שאין בצבא הדתה, כך אין בו החלנה.
ומה לגבי בניית גשרים בשבת? גם כאן, מהומה רבה ומיותרת. כמעט כל דתי שפגשתי מבין שהשבת הממלכתית לא תהיה שבת דתית כהלכתה. כמעט כל חילוני שפגשתי מסכים שאסור שהשבת תיראה כמו יום חול רגיל. לאחר שיחה עם מהנדס בכיר השתכנעתי שאפשר היה למצוא פתרון פשרה לבניית "גשר יהודית" בתל־אביב. לא קל לבנות גשרים יהודיים בארץ הזאת, אבל אין לנו ברירה אחרת. תכלה שנה וקללותיה.
